Chagigah

חגיגה

This verse is speaking of the Temple table, and not its altar in the literal sense (Rashi on Ezekiel 41:22; Tosafot on Menaḥot 97a, based on Targum Yonatan).

The altar, three cubits high

הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת גָּבוֹהַּ‎

רחמנא קרייה עץ 

because the Merciful One called it: “Wood,” as it is written with regard to the table of the shewbread: “The altar, three cubits high, <note data-assoc="n"/>and its length two cubits, was of wood, and so its corners, its length, and its walls were also of wood, and he said to me: This is the table that is before the Lord” (Ezekiel 41:22). This verse indicates that even though the table was coated, its identity as a wooden vessel was preserved, which means that, like all wooden vessels, it would not be susceptible to impurity were it not for the fact that they took it out to show to the pilgrims.

דרחמנא קרייה [שהתורה קראה אותו] "עץ", דכתיב [שנאמר]: "המזבח עץ שלש אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), משמע שהשולחן קרוי בכתוב "עץ", אף על פי שאין העץ שבו נראה, ומטעם זה נדון ככלי עץ, ולא היה מקבל טומאה לולא היו מזיזים אותו.

דְּרַחֲמָנָא קַרְיֵיהּ עֵץ, דִּכְתִיב: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת גָּבוֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירוֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״.

Rashi explains that nowadays atonement is achieved through hospitality, by feeding people at one’s table. The Maharsha maintains that one receives atonement by limiting his consumption of food for the sake of Heaven, i.e., in memory of the Temple, or for ascetic reasons. Others explain that one’s table becomes like the altar if he says words of Torah at it (see tractate Avot, chapter 3).

A person’s table atones

שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר

רש"י מפרש כי הכנסת אורחים שמביא ומאכיל על שולחנו היא שמכפרת בזמן הזה. והמהרש"א מפרש, כי מה שאדם ממעט מאכילתו על שולחנו לשם שמים (כגון כזֵכֶר לחורבן, או מפני פרישות) הוא הכפרה שהשולחן מכפר. ויש שפירשו כי הכוונה היא שבאמירת דברי תורה על השולחן נעשה השולחן כמזבח (וראה אבות פ"ג).

שולחנו של אדם מכפר

עיונים

שולחנו מכפר עליו 

As the Gemara has cited the above verse, it clarifies a puzzling aspect of it: The verse began with the word “altar” and ended with the word “table,” both words describing the same item. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say the following exposition: When the Temple is standing the altar atones for a person; now that the Temple has been destroyed, it is a person’s table that atones for him, <note data-assoc="n"/>for his feeding of needy guests atones for his sins.

כיון שהוזכר פסוק זה, מבארים דבר תמוה שבו; פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן! ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] והסבירו מדוע פתח במזבח וסיים בשלחן, ודרשו: בזמן שבית המקדש קיים — מזבח מכפר על אדם, עכשיו משחרב בית המקדש שלחנו של אדם מכפר עליו, שאם הוא מאכיל עליו אורחים, הרי זו כפרת עוון בשבילו.

פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּים בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל אָדָם; עַכְשָׁיו – שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.

 דגדול כח הלגימא כדאיתא בהגדת חלק (סנהדרין דף קו.):

שלחנו של אדם מכפר

הכי גרסינן מזבח הנחושת דכתיב מזבח אדמה הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת:

§ The mishna taught: All the vessels that were in the Temple had second and third substitute vessels, etc. All the vessels that were in the Temple required immersion, apart from the golden altar and the bronze altar, because they are considered like the ground. The Gemara cites the relevant sources: The bronze altar is considered like the ground, as it written concerning this altar: “An altar of earth you shall make for Me” (Exodus 20:21). The golden altar is considered like the ground, as it is written: “The candelabrum and the altars” (Numbers 3:31). The plural word “altars” indicates that the two altars of the Temple, the bronze one and the golden one, are compared to each other, teaching that just as the bronze altar is like the ground in that it cannot contract impurity, the same applies to the golden altar.

שנינו במשנה: כל הכלים שבמקדש יש להם שניים כדוגמתם, מפני שהם עשוים להיטמא, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שאינם מקבלים טומאה. מזבח הנחושת — דכתיב [שנאמר]: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא), שמזבח הנחושת נקרא "אדמה", ללמדנו: כשם שאדמה אינה נטמאת — כך המזבח איננו נטמא. מזבח הזהב — דכתיב [שנאמר]: "המנרה והמזבחת" (במדבר ג, לא), איתקוש [הוקשו, הושוו] בפסוק זה המזבחות זה לזה, שכשם שמזבח הנחושת אינו מקבל טומאה גם זה של הזהב אינו מקבל טומאה.

״כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים״ כו׳. מִזְבַּח הַנְּחוֹשֶׁת – דִּכְתִיב: ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי״. מִזְבַּח הַזָּהָב – דִּכְתִיב: ״הַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת״ – אִיתְקוּשׁ מִזְבְּחוֹת זֶה לָזֶה.

 וכי מוקמי לה בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף נח. ושם) גבי מזבח אבנים להאי קרא דמזבח אדמה אמר הר"ר אלחנן דקאי לתרוייהו ולמורי נראה לפי שהיה מזבח של משה במקום מזבח של אבנים של בית עולמים וכי האי גוונא דריש התם (דף נט.) כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל ודריש ליה מזבח אבנים במקום מזבח דנחושת:

מזבח אדמה תעשה לי

 דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת:

אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו 

§ According to the mishna, Rabbi Eliezer maintains that the altars are pure because they are like the ground, and the Rabbis say: It is because they are coated. The mishna seems to be saying that the Rabbis are offering a different reason for the altars not being susceptible to impurity, namely, that they are coated. The Gemara is puzzled by this: On the contrary, since they are coated with gold or bronze that is a reason that they should contract impurity, as the metal coating makes the entire altar considered as a metal vessel, as stated above, and metal is susceptible to impurity. The Gemara answers: Say and emend the mishna text as follows: And the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer altogether, and declare the altars to be susceptible to impurity, because they are coated.

שנינו במשנה שר' אליעזר נתן טעם לטהרת המזבחות מפני שהם כקרקע, וחכמים אומרים: מפני שהן מצופים. ותוהים: אדרבה (להיפך) כיון שמצופין נינהו [הם] מיטמאו [הרי הם נטמאים], שהרי ציפויים עשוי מתכת, ומתכת הלא מקבלת טומאה! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן את הגירסה, וחכמים אומרים: אכן מטמאין הן, מפני שהן מצופין.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין״. אַדְּרַבָּה, כֵּיוָן דִּמְצוּפִּין נִינְהוּ מִיטַּמְּאוּ! אֵימָא: וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין.

 דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אע"ג דעשוין לנחת:

מאי דעתיך 

 ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות:

מפני שהן מצופין 

And if you wish, say that that our text of the mishna is correct, and we should understand that the Rabbis were saying their statement in response to Rabbi Eliezer: What is your reasoning for stating that the altars are not susceptible to impurity because they are like the ground? Why didn’t you say simply that they are wooden vessels fixed in one place? For that is sufficient reason for them not to be susceptible to impurity. Is it because they are coated with metal, and therefore they would be considered metal vessels rather than wooden ones, and susceptible to impurity, were it not for the fact that they are considered like the ground?

ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] שהגירסה כפי שאמרנו, וכך יש להבין: רבנן [חכמים] לר' אליעזר קאמרי [אומרים]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה נותן טעם זה לטהרתם, משום שמצופין הם במתכת, ולכן לולא הטעם שהם כקרקע היו נטמאים — זה אינו, כיון שציפוי המתכת אינו חשוב, אלא

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבָּנַן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָאָמְרִי: מַאי דַּעְתִיךְ? מִשּׁוּם דִּמְצוּפִּין?

 וקשה למה לי השלחן הטהור מכלל שהיה טמא תיפוק ליה משום ציפוי דאף במזבחות נמי הוה מטמא [ר"א] משום ציפוי אי לאו טעמא דכקרקע נינהו ללישנא בתרא אע"פ דרחמנא קרינהו עץ אם כן השלחן נמי טמא אע"ג דאיקרי עץ משום ציפוי וללישנא קמא דמוקי לה כרבנן דמטמא ולא בטל הציפוי לגבי עץ ותירץ הר"ר אלחנן דאיצטריך שפיר קרא דהשלחן דאף במזבחות נמי לא ידעינן ליה שיהיה בטל לגבי הציפוי אלא משום דיליף משלחן דאף על גב דמיקרי עץ התורה טמאתו משום ציפוי ורבנן דאמרי מבטיל בטיל ציפוי לגבייהו אמרי מדאיצטריך לרבויי שלחן דהא מסברא טמא משום ציפוי אלא ודאי לאשמועינן דאע"ג שיש לו ציפוי צריך קרא לרבויי דמקבל טומאה ואי לאו הרבוי הציפוי בטל א"כ ממילא גבי מזבח דליכא רבוי הצפוי בטל ללישנא בתרא:

ואיבעית אימא רבנן לר"א כו'

 דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומא':

מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו 

This is a mistake, for the coating is not important, and their coating is nullified and considered subordinate to them, so that they are indeed considered wooden vessels in a fixed place and therefore not susceptible to impurity. <note data-assoc="h"/>

מיבטל בטיל צפויין גבייהו [בטל הציפוי לגביהם], וכיון שגוף המזבחות הללו אינו של מתכת אינם מקבלים טומאה, גם אם אינם נחשבים כמחוברים לקרקע.

מִיבְטַל בְּטִיל צִפּוּיָין גַּבַּיְיהוּ.

From the Greek <greek>σαλαμάνδρα</greek>, salamandra, a tailed amphibian.

Salamander [salamandra]

סָלָמַנְדְּרָא

Salamander is the name, of Greek origin, for a group of tailed animals that includes hundreds of species. The common salamander, Salamandra salamandra, also known as fire salamander, lives near swamps and streams in Israel, as in many places in the world. It looks like a fat lizard, about 30 cm in length, with slimy skin. The salamander feeds on bugs and small animals found in the water. The word salamandra is also used to refer to a creature formed by fire. Midrashim include various descriptions of the salamander’s creation from fire, and the ability of its blood and skin to grant immunity from fire. Rabbi Binyamin Mussafia claims that these depictions refer to the same creature, whose resistance to fire he believes to be on account of the moistness of its skin. However, the descriptions in the midrashim and other places do not accord with this explanation.

Salamander

מקור המלה ביוונית <eng>óáëáìá€íäñá</eng> (סלמנדרא) — סלמנדרא, דוּחַי בעל זנב.

סלמנדרא

לשון

 חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק:

סלמנדרא 

§ Apropos the coating of the altar, the Gemara cites an Aggadic teaching: Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: The fire of Gehenna has no power over Torah scholars. This can be derived by an a fortiori inference from the salamander [ salamandra ], <note data-assoc="lb"/>a creature created out of fire and immune to its effects, and whose blood is fireproof: If a salamander, which is merely a product of fire, and nevertheless when one anoints his body with its blood, fire has no power over him, all the more so should fire not have any power over Torah scholars, whose entire bodies are fire, as it is written: “Surely My words are as fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29), and the words of Torah become part of the Torah scholars’ very bodies.

כיון שהוזכר ציפויו של המזבח מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים אין אור (אש) של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא שהיא בריה שאמרו שנבראת מן האש ואין האש שולטת בה, ומה סלמנדרא שתולדת אש בלבד היא בכל זאת הסך מדמה על גופו אין אור (אש) שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [שנאמר]: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג, כט), שתלמידי חכמים מתאחדים עם התורה שהם לומדים, ואם כן כולם אש — על אחת כמה וכמה שאין האש שולטת בהם.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוֹר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל וָחוֹמֶר מִסָּלָמַנְדְּרָא; וּמַה סָּלָמַנְדְּרָא שֶׁתּוֹלֶדֶת אֵשׁ הִיא – הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, דִּכְתִיב: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

 החלד והעכבר תרגמם יהונתן כרכושתא וסלמנדרא. ערוך:

The plain meaning of this mishna appears to be that these stringencies result from the extra care and rigor that must be observed concerning sacrificial foods, as the Torah is more particular about preserving them in a full state of purity. We see this, for instance, in the fourth degree of impurity, which applies only to sacrificial foods. An alternative opinion suggested by the Jerusalem Talmud is that those who eat teruma are meticulous, as teruma may be eaten only by priests, who are generally careful with regard to purity. By contrast, sacrificial foods are eaten by regular Israelites as well, not all of whom are so scrupulous with regard to purity. Therefore, the Sages were more stringent in the latter case.

There is greater stringency with regard to sacrificial food

חוֹמֶר בַּקּוֹדֶש

The Sages enacted many stringencies for the purity of sacrificial foods, both with regard to the requirement to keep them from any kind of impurity and with regard to the manner of immersion of impure vessels to be used for them (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot She’ar Avot HaTumot 12:1–7, 11–16).

Rashi explains that the gold coating of the altar remained undamaged despite its thinness and the repeated burning of incense on it. Tosafot explain that the Gemara is referring to the wood of the golden altar that was under the coating, which was not burned over the course of the years (see Maharsha). It is stated in the Jerusalem Talmud that it was a heavenly, supernatural fire that descended upon the golden altar, and yet the altar itself was unharmed. The lesson from this is that just as even a divinely created fire did not affect the altar, similarly the divinely created fire of Gehenna will not affect the Torah scholars.

No more than the thickness of a gold dinar

כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב

The meaning of this aggada is that the words of the Torah, which are called “More pleasant than gold and much fine gold” (Psalms 19:11), serve to protect Israel. The Sefat Emet connects this teaching to the earlier discussion about the purity of all Israel on Festivals, which similarly emphasizes the importance and value of even common, uneducated people in the eyes of God.

The sinners of Israel, who are filled with good deeds as a pomegranate is full of seeds

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כָּרִמּוֹן

רש"י מסביר שלמרות שמבערים עליו לא נחסר זהב הציפוי. ומן התוספות נראה שמפרשים שהעץ שממנו היה עשוי מזבח הזהב (תחת הציפוי) לא נשרף במשך השנים (וראה במהרש"א). ומן התלמוד הירושלמי נראה שמפרש שאש של מעלה היא שהיתה יורדת על מזבח הזהב, ובכל זאת לא שרפה אש זו את זהב המזבח (ומכאן התירוץ לשאלת כמה אחרונים: כיצד למדים מאש של מטה על אש של גיהנם, שהרי אף אש של מעלה אינה שולטת בזהב המזבח).

כעובי דינר זהב

וביאור המשל הוא, כי דברי התורה נקראים "נחמדים מזהב ומפז רב" (תהלים יט, יא) והם מגינים על ישראל. ויש קשר בין דברים אלה לאָמוּר לעיל לגבי טהרת כל ישראל ברגל, שאף עמי הארץ חשובים ויקרים בעיני ה' (שפ"א).

פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון

 דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:

כעובי דינר זהב 

The Sages enumerated ten stringencies that apply to sacrificial food and the vessels used in its preparation and storage which do not apply to teruma and its vessels, owing to the greater level of sanctity inherent in the former. Some of these stringencies have a basis in the Torah or are hinted at in verses, but they were expanded in scope and breadth by the Sages. Others are rabbinic decrees designed to avoid outright contamination of the sacred food. On the other hand, in view of the fact that everyone, including amei ha’aretz, adhered to the strictest standards in the preparation of sacrificial items, the Sages relied on amei ha’aretz for certain matters pertaining to sacrificial food, though ordinarily such people were not considered trustworthy regarding issues of ritual impurity. In actuality the trustworthiness afforded by the Sages in matters pertaining to sacrificial food was expanded beyond the sacrifices themselves, and was applied as well to other items that have a relationship to sacrifices. Consequently, the people of Judea, which is in close proximity to the Temple, were considered more trustworthy than others regarding the observance of ritual purity. The Sages showed leniency regarding certain other matters pertaining to the honor and sanctity of Jerusalem. Perhaps most sweeping of all was the leniency shown by the Sages during the time of the pilgrim Festivals. These occasions, when all of Israel assembled before God at the Temple, were considered times in which it was possible to rely completely on amei ha’aretz in all matters regarding ritual purity. This was based on the necessity to maintain harmony among all the various factions and individuals in Israel at this time of unity, when, in the words of the biblical verse, “All the men of Israel gathered…knit together [ḥaverim] as one man” (Judges 20:11).

Reish Lakish said: The fire of Gehenna has no power over the sinners of Israel either. This can be derived by an a fortiori inference from the golden altar: If the golden altar, which has on it a coating that is no more than the thickness of a gold dinar, <note data-assoc="n"/>and which has incense burning on it for many years and yet fire has no power over it, as the gold miraculously remained undamaged, all the more so should immunity from fire be granted to the sinners of Israel, who are filled with good deeds as a pomegranate is full of seeds, <note data-assoc="n"/>as it is written: “Your temples [ rakatekh ] are like a pomegranate split open” (Song of Songs 4:3), which is to be expounded as follows: Do not read this word as rakatekh , rather read it as reikanin shebakh , meaning the empty, worthless people among you; even these people are as full of good deeds as a pomegranate is full of seeds.

אמר ריש לקיש: אין אור (אש) של גיהנם שולטת גם בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו ציפוי אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים שמבערים עליו קטורת ואין האור שולטת בו, שאין הזהב נפחת, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, ומניין לנו — דכתיב [שנאמר]: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד, ג), ודורשים: אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך (שדורש כאילו כתוב "ריקתך"), שאף הם מלאים במצוות כרימון — על אחת כמה וכמה שאין אש הגיהנם שולטת בהם.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, קַל וָחוֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב; מַה מִּזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב, כַּמָּה שָׁנִים אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, דִּכְתִיב: ״כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָתֵךְ״, אַל תִּקְרִי ״רַקָתֵךְ״ אֶלָּא רֵקָנִין שֶׁבָּךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.    הדרן עלך חומר בקודש וסליקא לה מסכת חגיגה

 נראה לי דלאו בפושעי ישראל בגופן דהא אמרינן בראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינם כלים אלא בפושעי קצת קאמר ומשום דמסיק להו אברהם לכולהו חוץ מבועלי הכותית (דמבשקר ליה) ערלתיה כדאמר בריש עושין פסין (עירובין דף יט.) וכי אמרינן בסוף הזהב (ב"מ דף נח:) הכל יורדין ועולין חוץ משלשה לאו בגיהנם מיירי אלא במקום אחד לידון הן יורדין ואף הנידון לאחר שנים עשר חדש עולין ואין נידונין יותר משנה תמימה:

פושעי ישראל אין אור של גיהנם כו'

 בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל (שמות ג׳:ב׳):

שאין בו אלא עובי דינר

Reish Lakish said: The fire of Gehenna has no power over the sinners of Israel either. This can be derived by an a fortiori inference from the golden altar: If the golden altar, which has on it a coating that is no more than the thickness of a gold dinar, and which has incense burning on it for many