שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן.

שלא תגעו בשלחן של לחם הפנים. שאם אתם מטמאים אותו במגע יש קושי להוציאו לטבילה, שכן על ידי זה תתבטל מצוות לחם הפנים הצריך להיות מצוי תמיד על השולחן.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ יֵּשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים – יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין.

וממשיכה המשנה: כל הכלים שהיו במקדש יש להם כדוגמתם שניים ושלישים כתחליף, שאם נטמאו הראשונים — יביאו שניים תחתיהן. ועוד: כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה אחר הרגל, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע, כיון שהם מחוברים לקרקע, אינם נטמאים כמו הקרקע עצמה, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים טעם אחר: אין אלה טעונים טבילה מפני שהן מצופין.

גמ׳ תָּנָא: הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא תִּגְּעוּ בַּשּׁוּלְחָן, וּבַמְּנוֹרָה. וְתַנָּא דִּידַן, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי מְנוֹרָה? שֻׁלְחָן – כְּתִיב בֵּיהּ ״תָּמִיד״; מְנוֹרָה לָא כְּתִיב בָּהּ ״תָּמִיד״.

תנא [שנה החכם] בתוספתא, כך אומרים להם: הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה. שגם במנורה יש להיזהר שלא לטמאה, שאף היא צריכה לשמש תמיד. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] במשנה, מאי טעמא [מה טעם] לא תני [שנה] גם מנורה? ומשיבים: שלחן כתיב ביה [נאמר בו] "לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), ולכן צריכים להשתדל שהשולחן לא יוסר ממקומו, וישאר תמיד במקומו, אולם מנורה לא כתיב [נאמר] בה לשון "תמיד", ולכן אפשר להוציאה ממקומה להטבילה.

וְאִידָךְ: כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַמְּנוֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן״ כְּמַאן דִּכְתִיב בָּהּ תָּמִיד דָּמֵי. וְאִידָךְ: הַהוּא לִקְבּוֹעַ לָהּ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא.

ואידך [והאחר] התנא בתוספתא, מדוע מונה הוא גם את המנורה — כיון דכתיב [שנאמר]: "ואת המנרה נכח השלחן" (שמות כו, לה), כמאן דכתיב [כמי, כאילו שנאמר] בה "תמיד" דמי [נחשבת]. ואידך [והאחר] התנא במשנתנו שאיננו מפרש כן, סבור כי הפסוק ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], לומר היכן מקום הנחת המנורה, אבל אין ללמוד מכאן שהמנורה צריכה לעמוד תמיד נוכח השולחן.

וְתֵיפּוּק לִי דִּכְלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת לֹא מִטַּמֵּא. מַאי טַעְמָא? דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן, מַה שַּׂק מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם – אַף כָּל מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם?

לעצם חובת הזהירות בטהרת השולחן שואלים: ותיפוק [ויצא] לי שאין להזהר בטהרת השולחן משום ששולחן זה אינו מקבל טומאה, שהרי כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל) הוא, והלכה היא: כל כלי עץ גדול העשוי לנחת ואיננו מיטלטל — לא מטמא. מאי טעמא [מה טעם] אינו מיטמא — כי דומיא [בדומה] לשק בעינן [צריכים אנו] שיהיה כלי העץ כדי שיקבל טומאה. ומה דמיונו לשק — מה שק מיטלטל גם בהיותו מלא וגם ריקם, אף כל כלי עץ שהוא מיטלטל מלא וריקם מקבל טומאה. וכיון ששולחן לחם הפנים איננו עשוי לטלטול — איננו מקבל טומאה!

הַאי נַמִי מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם הוּא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״? מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא.

ומשיבים: האי נמי [זה גם כן], השולחן, מיטלטל מלא וריקם הוא. וכדעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על השלחן הטהר" (ויקרא כד, ו) מכלל שהוא עשוי להיות טמא ולכן הזהירה התורה שיהא טהור.

וְאַמַּאי? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ, וּמַרְאִין בּוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים – כְּסִידּוּרוֹ כָּךְ סִילּוּקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

ולכאורה אמאי [מדוע]? הלוא כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואינו מקבל טומאה! אלא מלמד שהיו מגביהין אותו, את השולחן ומראין בו לעולי רגלים העומדים בעזרה את לחם הפנים שהיה מונח עליו, מאחר ואסור לישראלים להיכנס להיכל, מקום שם נמצא השולחן, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שעושה בלחם נס תמידי כי בשעת סילוקו (הוצאתו של הלחם ביום השבת) הוא טרי כסידורו, כבזמן שסדרוהו מתחילה בשבת הקודמת. שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים: כסידורו כך סילוקו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז), שביום הלקחו היה חם כמו ביום שהניחוהו.

וְתֵיפּוּק לִי מִשּׁוּם צִיפּוּי, דְּהָתְנַן: הַשֻּׁלְחָן וְהַדּוּלְפַּקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ אוֹ שֶׁחִיפָּן בְּשַׁיִישׁ, וְשִׁיֵּיר בָּהֶם מְקוֹם הֲנָחַת כּוֹסוֹת – טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם הֲנָחַת הַחֲתִיכוֹת.

ומקשים: ותיפוק [ותצא] לי הלכה זו שהשולחן מקבל טומאה לא משום שניתן לטלטול, אלא משום ציפוי. דהתנן [שהרי שנינו במשנה]: השלחן והדולפקי (מעין כסא מתקפל) שנפחתו (נשברו), או שחיפן (ציפה אותן) בשייש, וכיון שאבן אינה מקבלת טומאה הריהם טהורים, ואם שייר בהם מקום הנחת כוסות שלא נשבר, או שלא חיפהו בשיש — טמא. ר' יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות של בשר ולחם אף הוא צריך להיות שלם וגלוי, ואז נידון הוא ככלי עץ. ומכל מקום למדים אנו מכאן שכלי עץ מצופה בטל לגבי ציפויו, ונידון כמוהו. וכמו שכלי עץ המצופה באבן הריהו טהור משום ציפוי האבן, כך כלי עץ המצופה בזהב, אף שהוא טהור מחמת עצמו — הריהו טמא משום ציפוי הזהב.

וְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי עֲצֵי שִׁטִּים דַּחֲשִׁיבִי וְלָא בָּטְלִי – הָנִיחָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלֵי אַכְסְלַגִּים הַבָּאִין מִמְּדִינַת הַיָּם, אֲבָל בִּכְלֵי מַסְמִים – לָא בָּטְלִי, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ בִּכְלֵי מַסְמִים נַמִי בָּטְלִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

וכי תימא [ואם תאמר] כי שאני [שונים] עצי שטים שמהם נעשה השולחן דחשיבי ולא בטלי [שהם חשובים ואינם בטלים] אף לגבי ציפויים, הניחא [זה נוח] לשיטת ריש לקיש שאמר: לא שנו שכלי עץ בטל לגבי ציפויו אלא בכלי אכסלגים (עץ מסויים, שאינו יקר כל כך) הבאין ממדינת הים שהם בטלים לגבי ציפויים, אבל בכלי מסמים שהעץ עצמו יקר מאוד — לא בטלי [אינם בטלים], אם כן שפיר [יפה] אפשר לומר שעץ השולחן אינו בטל לגבי ציפוי הזהב שלו. אלא לשיטת ר' יוחנן, שאמר: אפילו בכלי מסמים נמי בטלי [גם כן בטלים], שכל עץ בטל לגבי ציפויו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

וְכִי תֵּימָא: כָּאן – בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, כָּאן – בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, הָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: בְּצִיפּוּי עוֹמֵד אוֹ בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, בְּחוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו אוֹ בְּשֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו?

וכי תימא [ואם תאמר] שיש הבדל כאן בציפוי עומד, שאם הציפוי קבוע בעץ ואיננו זז ממנו, העץ הולך אחר הציפוי, ואילו כאן מדובר בציפוי שאינו עומד וכיון שציפוי הזהב על כלי המקדש הוא ציפוי שאפשר להסיר אותו, אינו מבטל את השולחן — והא בעא מיניה [והרי כבר שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: האם הלכה זו שכלי עץ בטל לציפויו, היא דווקא בציפוי עומד או גם בציפוי שאינו עומד, ועוד שאל אותו: האם מדובר בציפוי החופה (העוטף) את לבזבזיו (דפנות, של טבלת השולחן) או אף בשאינו חופה את לבזבזיו.

וְאֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, וְלָֹא שְׁנָא בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, לָא שְׁנָא בְּחוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו וְלֹא שְׁנָא בְּשֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו! אֶלָּא: שָׁאנֵי שֻׁלְחָן

ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא שנא [אינו שונה] בציפוי עומד ולא שנא [ואינו שונה] בציפוי שאינו עומד, לא שנא [אינו שונה] בחופה את לבזבזיו ולא שנא [ואינו שונה] בשאינו חופה את לבזבזיו. ואם כן לדעת ר' יוחנן כל כלי עץ בטל לגבי ציפויו, ואם כן אף השולחן בטל לגבי ציפוי הזהב שלו, וצריך לקבל טומאה! אלא כך יש לומר: שאני [שונה] שלחן הפנים מטעם אחר —