חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי חִטִּין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם שהיה עם הארץ, יכול החבר לומר לו לאחיו עם הארץ: טול אתה חטין שבמקום פלוני שהוא יודע שהוכשרו לקבל טומאה, ואני חטין שבמקום פלוני.

טוֹל אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

וכן: טול אתה את היין שבמקום פלוני ואני את היין שבמקום פלוני. שבורר לחלקו את הדברים הטהורים, שהרי מבחינה חיצונית אינם שונים זה מזה כלל, ויכול לברור לעצמו חלק מסויים מהם. שכל שהם ממין אחד יש לומר "כי "יש ברירה" ומשקיבל כל אחד מהם את חלקו, הוברר הדבר למפרע שהיה זה חלקו מלכתחילה.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה לַח וַאֲנִי יָבֵשׁ, טוֹל אַתָּה חִטִּין וַאֲנִי שְׂעוֹרִים.

אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים. שמכיון שכל נכסי אביהם נפלו להם בירושה כאחת, יש לשניהם חלק שווה בכל הדברים, בלח כמו ביבש, וכל שהוא מכמה מינים שונים, אין אומרים ש"יש ברירה", ואין די במה שקיבל חלק מסויים כדי לומר שזה היה חלקו מלכתחילה, ומתוך שיתכן שדווקא הדבר הטמא נפל בחלקו של האח החבר, לכך מאחר שיודע בחלק זה שהוא טמא אסור לו לתיתו לאחיו, אף על פי שהאח עם הארץ, כדי שלא לעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד).

וְתָנֵי עֲלָהּ: אוֹתוֹ חָבֵר שׂוֹרֵף הַלַּח וּמַנִּיחַ אֶת הַיָּבֵשׁ.

ותני עלה [ושנה עליה], הוסיף כביאור: אם ירש האח החבר ירושה כזו, אותו חבר שורף את הלח אם היתה זו תרומה, שודאי נטמאה, ותרומה טמאה שורפים. ואם הגיע לחלקו יבש — מניח את היבש ומשתמש בו, שמן הסתם לא קיבל טומאה.

אַמַּאי? יַנִּיחֶנָּהּ לַגַּת הַבָּאָה! בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ גַּת. וְיַנִּיחֶנּוּ לָרֶגֶל! בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר לָרֶגֶל.

ויש לברר: אמאי [מדוע] שורף? יניחנה לגת הבאה! ואז ייחשב הדבר כטהור, אלא ודאי הדבר מוכיח שאין זה מועיל כאשר החפץ הוא כבר ברשותו של החבר. ואם כן נפתרה על ידי כך הבעיה ששאלו מרב ששת. את ההוכחה הזו דוחים: מדובר פה בדבר שאין לו גת, כלומר, במשקים אחרים שאין מביאים מהם לנסכים, שאין להם דין גת לענין טהרה. ומקשים: אם אפשר לסמוך על פתרון כזה, הרי יש עוד אפשרות: ויניחנו לרגל, שהרי אמרנו שברגל נחשבת טומאת עם הארץ כטהרה! ומשיבים: שמדובר כאן בדבר שאינו משתמר לרגל, שיתקלקל ממילא עד הרגל. ואם כן לא נפתרה הבעיה.

״וְאִם אָמַר הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ נֶאֱמָן״. תְּנַן הָתָם: מוֹדִין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִין לְעוֹשֵׂי פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.

שנינו במשנה: ואם אמר עם הארץ הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. תנן התם [שנינו שם] במשנה אחרת: מודין בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה.

מַאי בּוֹדְקִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ.

ושואלים: מאי [מה פירוש] בודקין? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך. כלומר, כשצריך אדם לעבור במקום שיש בו ספק טומאת מת, כגון שדה שנחרש בו קבר וחושש לעבור בכל אותו שדה שמא פזורות שם עצמות קטנות של המת, ואם נוגע בהם — נטמא, אמרו חכמים שיכול לנשוף ("לנפח") בזהירות את העפר לפני שהוא צועד, ואם נשף ולא מצא שם עצם — יכול לעבור. והוא שאמרו "בודקים", והתירו זאת לאוכלי פסח אבל לא לאכילת תרומה.

וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדַּשׁ טָהוֹר לְעוֹשֵׂי פֶסַח, לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם כָּרֵת.

ור' חייא בר אבא משמיה [משמו] של עולא אמר: ש"בודקין" משמעו בית הפרס שכבר נדש ברגלי העוברים ושיש בו שביל — טהור לעושי פסח. וסומכים שאין כבר שם עצמות. כי לא העמידו חכמים דבריהן שגזרו טומאה על בית הפרס במקום כרת, שהרי מי שאינו עושה פסח בזמנו עובר באיסור כרת, ולכן הקילו עליו לסמוך על בדיקה זו ולא הצריכוהו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, שהרי אם ימתין, יעבור זמן הפסח ויתחייב כרת.

לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה – הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם מִיתָה.

אבל לאוכלי תרומה העמידו דבריהן במקום מיתה שיש איסור מיתה אם אוכל תרומה טמאה, ומאחר וזמן אכילתה אינו קבוע לזמן מסויים, עליו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, ורק לאחר מכן יאכל מהם.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בָּדַק לְפִסְחוֹ, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בִּתְרוּמָתוֹ? עוּלָּא אָמַר: בָּדַק לְפִסְחוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתוֹ. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר: בָּדַק לְפִסְחוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתוֹ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בדק לפסחו כגון כשעבר בבית הפרס, מהו דינו לענין שיאכל בתרומתו על סמך בדיקה זו? עולא אמר: בדק לפסחו — מותר לאכול בתרומתו, שאם אנחנו חושבים אותו לטהור לענין קודש אי אפשר לחשוב אותו לטמא לענין תרומה. רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו — אסור לאכול בתרומתו.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא, דִּתְנַן כְּוָותֵיהּ: וְאִם אָמַר: הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ – נֶאֱמָן. אַלְמָא: מִדִּמְהֵימָן אַקֹּדֶשׁ – מְהֵימָן נַמִי אַתְּרוּמָה; הָכָא נַמִי: מִדִּמְהֵימָן אַפֶּסַח – מְהֵימָן נַמִי אַתְּרוּמָה.

אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד] לרבה בר עולא: לא תפלוג עליה [אל תחלוק עליו] על עולא, דתנן כוותיה [ששנינו במשנה כמותו]. ששנינו במשנתנו: ואם אמר "הפרשתי לתוכה רביעית קדש" — נאמן, אלמא, מדמהימן [מכאן, מאחר שנאמן] על הקדש מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה, הכא נמי [כאן גם כן] מדמהימן [מאחר שנאמן] ונחשב טהור על הפסח, מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה.

״כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן״ כו׳. תָּנָא: אֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַקַּנְקַנִּים וְלֹא עַל הַתְּרוּמָה. קַנְקַנִּים דְּמַאי? אִי קַנְקַנִּים דְּקֹדֶשׁ – מִיגּוֹ דִּמְהֵימָן אַקֹּדֶשׁ, מְהֵימָן נַמִי אַקַּנְקַנִּים! אֶלָּא קַנְקַנִּים דִּתְרוּמָה? פְּשִׁיטָא! הָשְׁתָּא אַתְּרוּמָה לָא מְהֵימָן – אַקַּנְקַנִּים מְהֵימָן?!

שנינו במשנה: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם עמי הארצות בשעת הגיתות תנא [שנה החכם בתוספתא]: אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה. ושואלים: קנקנים דמאי [של מה]? אי [אם] קנקנים של קדש — מיגו דמהימן [מתוך שנאמן] על הקדש שבתוכם, בהכרח שהוא מהימן נמי [נאמן גם כן] על הקנקנים! אלא תאמר שהכוונה לקנקנים של תרומה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], השתא [עכשיו] הרי על התרומה עצמה הוא לא מהימן [נאמן], ואיך אם כן תאמר על הקנקנים יהיה מהימן [נאמן]?

אֶלָּא בְּרֵיקָנִים דְּקֹדֶשׁ וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִמְלֵאִין דִּתְרוּמָה וּבִשְׁעַת הַגִּיתּוֹת.

אלא הכוונה היא בקנקנים ריקנים שהיה בהם קדש, ובשאר ימות השנה, כלומר, בכל ימות השנה, ובזה אינו נאמן על שמירתם, ובקנקנים מלאין בתרומה ובשעת הגיתות שנאמנים על התרומה עצמה ולא על הכלים.

תְּנַן: כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדוּמָּעוֹת. מַאי לָאו מְדוּמָּעוֹת דִּתְרוּמָה? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: מְדוּמָּעוֹת דְּקֹדֶשׁ.

ושואלים: תנן [שנינו במשנה]: כדי יין וכדי שמן המדומעות, נאמנים עמי הארצות על שמירתם בשעת הגיתות וקודם לגיתות שבעים יום. ומבררים: מאי לאו [האם לא הכוונה] מדומעות, שהיתה בהם תערובת תרומה. ונאמר שהם נאמנים על הכדים, וקשה מכאן על התוספתא האומרת שאינם נאמנים על הקנקנים! ומשיבים: אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' חייא: לא, הכוונה היא מדומעות בקדש, שיש בהם משהו של קדשים בפנים.

וּמִי אִיכָּא דִּימּוּעַ לַקֹּדֶשׁ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אֶלְעַאי: בִּמְטַהֵר אֶת טִבְלוֹ לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ נְסָכִים.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] בכלל דין דימוע לקדש? האם הביטוי דימוע שייך לענין קודש? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' אלעאי: הכוונה היא במטהר (שומר בטהרה) את טבלו (שעדין לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות) משום שכוונתו ליטול ממנו נסכים והרי שיש כאן קודש תרומה וחולין כאחת, וכיון שנאמן על טהרת הקודש נאמן גם על התרומה.

״קוֹדֶם לַגִּיתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם״. אָמַר אַבַּיֵי, שְׁמַע מִינָּהּ: דִּינָא הוּא דְּעִילָוֵיהּ אָרִיסָא לְמִיטְרַח אַגּוּלְפֵי שִׁבְעִים יוֹמִין מִקַּמֵּי מַעֲצַרְתָּא.

שנינו במשנה שפרט לזמן הגיתות עצמו, נאמנים עמי הארצות גם קודם לגיתות שבעים יום. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] אגב ענין הלכות טהרה כי דינא [דין] הוא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעים יומין מקמי מעצרתא [שעל האריס לטרוח ולהשיג את הקנקנים כבר שבעים יום לפני זמן בית הבד], שהרי במשנה נחשב זמן זה כזמן ההכנה לקראת עצירת השמן.

מתני׳ מִן הַמּוֹדִיעִים וְלִפְנִים – נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ – אֵין נֶאֱמָנִין. כֵּיצַד? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִין – נֶאֱמָן. יָצָא – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

מן המודיעים ולפנים, כלומר, סביב ירושלים כמרחק מהיישוב מודיעים לירושלים (שהוא חמישה עשר מיל), נאמנין הכל על כלי חרס לומר שהם טהורים. לפי שמשם מספקים את כלי חרס לירושלים. ולא גזרו חכמים טומאה בהם. מן המודיעים ולחוץ — אין נאמנין. ומפרטים עד כמה הגבילו גזירה זו, כיצד? הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעים, אף על פי שהוא הקדר והן הקדרות עצמן היו קודם מחוץ למודיעין והן הלוקחין (הקונים) — הרי הוא נאמן לענין טהרה. וכן להיפך: אם יצא מחוץ לתחום מודיעים, אותו אדם עצמו שבתוך התחום החזקנוהו כנאמן — שוב אינו נאמן.

גמ׳ תָּנָא: מוֹדִיעִים, פְּעָמִים כְּלִפְנִים, פְּעָמִים כְּלַחוּץ. כֵּיצַד? קַדָּר יוֹצֵא וְחָבֵר נִכְנָס – כְּלִפְנִים. שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין

תנא [שנה החכם]: מודיעים עצמה פעמים נחשבת כלפנים, פעמים כלחוץ. כיצד? אם קדר יוצא מתחום ירושלים וחבר נכנס אל התחום, והם נפגשים במודיעים — דינה כלפנים ומותר לחבר לקנות את כדיו. אבל אם שניהן נכנסין