לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ.

לעם הארץ עצמו טהרנו, שהוא יאכלם, אבל לא חברים.

אֲבָל נְטַהֵר אֶת הַכְּלִי שֶׁטָּהֳרָתוֹ לְךָ וְלוֹ?

אבל האם נטהר את הכלי, שטהרתו לך ולו, שהרי אף אתה החבר שואל ממנו, ומשתמש בו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם, בֵּית שַׁמַּאי! אֶפְשָׁר, אִשָּׁה לָשָׁה בַּעֲרֵיבָה – אִשָּׁה וַעֲרֵיבָה טְמֵאִין שִׁבְעָה וּבָצֵק טָהוֹר?! לוֹגִין מָלֵא מַשְׁקִין, – לוֹגִין טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה וּמַשְׁקִין טְהוֹרִין?!

באותו ענין תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהושע: בושני (מתבייש אני) מדבריכם, בית שמאי! על סברה מוזרה זו שלכם; וכי אפשר שאשה תהא עומדת בעלייה ולשה בצק בעריבה, שיהיו לדעתכם האשה והעריבה טמאין טומאת שבעה (משום שכלי החרס חוצץ) והבצק שבתוך העריבה טהור, שהרי אוכלין אף לבית שמאי טהורים? וכן לוגין (כלי משקה) המלא משקין, וכי יהיה הלוגין טמא טומאת שבעה, ומשקין טהורין?!

נִטְפַּל לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: אוֹמַר לְךָ טַעְמָן שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. אָמַר לוֹ: כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ אוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חוֹצֵץ. כְּלִי שֶׁל עַם הָאָרֶץ טָמֵא אוֹ טָהוֹר? אָמַר לוֹ: טָמֵא. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר לוֹ ״טָמֵא״, כְּלוּם מַשְׁגִּיחַ עָלֶיךָ? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לוֹ ״טָמֵא״, אוֹמֵר לְךָ ״שֶׁלִּי טָהוֹר וְשֶׁלְּךָ טָמֵא״,

לאחר שאמר דברים אלה נטפל (ניגש) לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: אומר לך טעמן של בית שמאי. אמר לו: אמור. אמר לו: כלי טמא חוצץ, או אינו חוצץ? אמר לו ר' יהושע: יודעים אנו שאינו חוצץ. אמר לו אותו תלמיד מבית שמאי: כלי של עם הארץ טמא או טהור? אמר לו: טמא. אמר לו אותו תלמיד ואם אתה אומר לו לעם הארץ שהכלי טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו "טמא" אומר לך "שלי טהור ושלך טמא".

וְזֶהוּ טַעְמָן שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי.

וזהו טעמן של בית שמאי, שמאכלים ומשקים בכלי חרס אינם טמאים, שאם של עם הארץ הם — הוא ישתמש בהם ולא ישברם ולא יבערם, וחברים לא ישאלום ממנו. אבל כלים שאפשר לטהר בטבילה ("כלי שטף"), גזרו עליהם, שגם אם ישאלם חבר — יטבילם.

מִיָּד הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת בֵּית שַׁמַּאי, וּמַה סְתוּמוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ – מְפוֹרָשׁוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ: כָּל יָמָיו הוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי תַעֲנִיוֹתָיו.

כיון ששמע שיש לבית שמאי טעם הגון, מיד הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי (חטאתי) לכם עצמות בית שמאי! ומה סתומות שלכם כך, שדברים בלתי מובנים יש להם הסבר, מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו, שהיה מתענה לכפר על מה שאמר דברי זלזול על בית שמאי.

קָתָנֵי מִיהַת: לְךָ וְלוֹ. אַלְמָא: שָׁאֲלִינַן מִינַּיְיהוּ! כִּי שָׁיְילִינַן מִינַּיְיהוּ – מַטְבְּלִינַן לְהוּ.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] באותה משנה שאין מטהרים כלי ש"טהרתו לך ולו", אלמא [מכאן] כי שאלינן מינייהו [שואלים אנחנו כלים מהם מעמי הארץ] ואם כן, יש לשאול מפני מה אין חוששים שישאלו כלים מעמי הארץ כשאין הם מטבילים אותם כראוי! ומשיבים: כי שיילינן מינייהו מטבלינן להו [כאשר שואלים אנו מהם כלים מטבילים אנו אותם].

אִי הָכִי נִיהַדְרוּ לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: כִּי שָׁאֲלִינַן מִינַּיְיהוּ מַטְבְּלִינַן לְהוּ! טְמֵא מֵת בָּעֵי הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וּמָנָא לְשִׁבְעָה יוֹמֵי לָא מוֹשְׁלֵי אֱינָשֵׁי.

ושואלים: אי הכי, ניהדרו להו [אם כך, ישיבו להם] בית הלל לבית שמאי: כי שאלינן מנייהו מטבלינן להו [כאשר שואלים אנו מהם מטבילים אנו אותם], ולכן מטהרים הם את הכלי שטהרתו לך ולו! ועונים: באותה מחלוקת הרי מדובר בטומאת המת, וטמא מת בעי [צריך] הזאה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו, ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי [וכלי לשבעה ימים אין אנשים משאילים], ולכן, תקנה זו של טבילה מועילה רק לטהר מטומאות אחרות, אבל לא מטומאת המת.

וְאַטְּבִילָה לָא מְהֵימְנִי? וְהָתַנְיָא: נֶאֱמָנִין עַמֵּי הָאָרֶץ עַל טָהֳרַת טְבִילַת טְמֵא מֵת!

ושואלים לגוף הדבר: והאם על הטבילה לא מהימני [נאמנים] עמי הארץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת!

אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּגוּפוֹ, הָא – בְּכֵלָיו. רָבָא אָמַר: אִידִי וְאִידִי בְּכֵלָיו, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאָמַר מֵעוֹלָם לֹא הִטְבַּלְתִּי כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי, וְהָא דְּאָמַר ״הִטְבַּלְתִּי אֲבָל לֹא הִטְבַּלְתִּי בִּכְלִי שֶׁאֵין בְּפִיו כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד״.

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] ששנינו שנאמנים על הטבילה, הרי זה בטבילה בגופו של אדם, הא [זו] שאמרנו שאינן נאמנים, הרי זה בכליו. רבא אמר: אידי ואידי [זה וזה] נאמר בכליו, ולא קשיא [ואינו קשה]; הא [זה] שנאמן, הרי זה כשאמר עם הארץ: "מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי", ובזה אפשר להאמין לו. והא [וזה] שאינו נאמן, הרי זה כשאמר: "הטבלתי, אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד". שלענין זה, שיש פרטים דקים, אי אפשר לסמוך על עם הארץ.

וְהָתַנְיָא: נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר ״פֵּירוֹת לֹא הוּכְשְׁרוּ״, אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר ״פֵּירוֹת הוּכְשְׁרוּ אֲבָל לֹא נִטְמְאוּ״.

והתניא [ואכן כן שנינו] ברייתא מעין זה: נאמן עם הארץ לומר על פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, כלומר, שלא נרטבו כלל, אבל אינו נאמן לומר שהפירות הוכשרו לקבל טומאה, אבל לא נטמאו. הרי שבעובדה ברורה ופשוטה — סומכים על נאמנות עם הארץ, אבל לא בדברים שיש צורך בהם בידיעה מרובה ובהקפדה יתירה.

וְאַגּוּפוֹ מִי מְהֵימַן? וְהָתַנְיָא: חָבֵר שֶׁבָּא לְהַזּוֹת – מַזִּין עָלָיו מִיָּד. עַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לְהַזּוֹת – אֵין מַזִּין עָלָיו עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּפָנֵינוּ שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי!

ושואלים לשיטת אביי: ועל גופו של עם הארץ מי מהימן [האם נאמן] הוא לומר שאכן טבל? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חבר שבא להזות — מזין עליו מיד, שסומכים עליו שכבר ספר שלושה ימים; אבל עם הארץ שבא להזות — אין מזין עליו עד שיעשה וימנה בפנינו שלישי ושביעי, הרי שאין סומכים על עם הארץ בטומאת גופו!

אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: מִתּוֹךְ חוֹמֶר שֶׁהֶחְמַרְתָּ עָלָיו בִּתְחִילָּתוֹ – הֵקַלְתָּ עָלָיו בְּסוֹפוֹ.

אלא אמר אביי: יש לחזור מאותו הסבר ולומר הסבר אחר ולומר כך: מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו שאין מניחים לו להיטהר מטומאת המת אלא כשבדקו אותו יפה ודאגו שיהיו טבילה וטהרה כראוי, הקלת עליו בסופו שיהא נאמן על טהרת טומאת מת.

״אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ״. מַאי אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ?

שנינו במשנה שיש אחורים ותוך לתרומה, אבל לא לקדשים. ושואלים: מאי [מה פירוש] אחורים ותוך?

כְּדִתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין – אֲחוֹרָיו טְמֵאִין, תּוֹכוֹ אוֹגְנוֹ אָזְנוֹ וְיָדָיו – טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ – כּוּלּוֹ טָמֵא.

ועונים: כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כלי שנטמא אחוריו (צידו האחורי, ולא מבפנים) במשקין טמאים, שטומאה זו היא רק גזירה מדברי חכמים שיהיו משקים מטמאים כלי — אחוריו בלבד טמאין, אבל שאר החלקים שבו, כגון תוכו, אוגנו (מקום שפת הכלי הכפולה), אזנו שמחזיקים בו את הכלי, וידיו (וידיותיו) — טהורין. אבל אם נטמא תוכו — כולו טמא. ודין זה אמור לגבי תרומה אבל בקודש — אם נטמא חלק בו — הכול טמא.

״וּבֵית הַצְּבִיטָה״ וכו׳. מַאי בֵּית הַצְּבִיטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מָקוֹם שֶׁצּוֹבְטוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי״. רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁנְּקִיֵי הַדַּעַת צוֹבְעִין.

ועוד שנינו במשנה כי יש בית הצביטה לכלי של תרומה ולא לשל קודש. ושואלים: מאי [מה פירוש] "בית הצביטה"? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו [שמחזיקים אותו בו], כעין בית אחיזה לכלי. וכן הוא אומר: "ויצבט לה קלי" (רות ב, יד), כלומר, נתן לה מעט קלי, משמע ש"צביטה" היא לשון אחיזה. ר' אסי אמר בשם ר' יוחנן: מקום שנקיי הדעת (איסטניסים) צובעין (טובלים בו). שהיו עושים בצד הכלי בית קיבול קטן לתבלין, ובו היו מטבילים את המאכל. והוא כעין כלי הסמוך לכלי אחר.

תָּנֵי רַב בֵּיבָי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: כָּל הַכֵּלִים אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ, אֶחָד קָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ וְאֶחָד קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. אֲמַר לֵיהּ: קָדְשֵׁי הַגְּבוּל מַאי נִינְהוּ? תְּרוּמָה. וְהָתְנַן: אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה לַתְּרוּמָה!

תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: כל הכלים אין להם חילוק זה של אחורים ותוך, אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול, אלא משנטמא אחד מהם, כל הכלי טמא. אמר ליה [לו] רב נחמן: קדשי הגבול מאי נינהו [מה הם] — הרי זה הכינוי המקובל עבור תרומה, אם כן יש סתירה לכך מהמשנה; והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה!

דִּלְמָא לַחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ קָאָמְרַתְּ.

ומשיבים: דלמא [שמא] "קדשי הגבול" שאמרת אינם כמשמעם בכל מקום, אלא הכוונה לחולין שנעשו על טהרת הקדש קאמרת [אמרת] וקראו להם "קדשי הגבול", שהרי נוהגים מנהג טהרה זה גם מחוץ לבית המקדש.

אַדְכַּרְתָּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אַחַת עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שָׁנוּ כָּאן; שֵׁשׁ רִאשׁוֹנוֹת – בֵּין לַקּוֹדֶשׁ בֵּין לַחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ; אַחֲרוֹנוֹת – לַקּוֹדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ.

וכיון שדנו בזה אמר רב נחמן: אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר] בנושא זה שאמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות — בין לקדש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות — לקדש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. משמע שבהלכות אלה דנים בדמיון ובהבדל בין טהרת קודש עצמה לבין חולין על טהרת הקודש.

״הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה אֲבָל לֹא אֶת הַקּוֹדֶשׁ״. קוֹדֶשׁ מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מַעֲבִיר חָבִית שֶׁל יַיִן קוֹדֶשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם

שנינו במשנה: הנושא את המדרס בידו אחת נושא עמו בידו האחרת את התרומה ואינה נטמאת בכך, ובלבד שלא יגעו זה בזה, אבל לא את הקדש. ושואלים: קודש מאי טעמא [מה טעם] לא ישא, שהרי אם נזהר שלא לנגוע במדרס מדוע לא ישא את הקודש? משיבים: משום מעשה שהיה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום,