חזור
חגיגה
דף כ.וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ חַמָּרָיו וְפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן יוֹתֵר מִמִּיל – טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת. וְאִם אָמַר לָהֶם: לְכוּ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם – כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלְּמוּ עֵינָיו מֵהֶן טָהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת.
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיו חמריו ופועליו שהיו עמי הארץ טעונין (נושאים) טהרות, ואינם נוגעים בטהרות עצמן אלא בכלי חרס שבהם הן מונחות, אף על פי שהפליג (שהתרחק) מהן בתוך הליכתו יותר ממיל — טהרותיו טהורות, שכיון שלא ידעו שהלך, הרי הוא משמר מה שבידם, ואין לחשוש שמא נגעו בטהרות. ואם אמר להם: "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן — טהרותיו טמאות.
רש"י
חמריו ופועליו עמי הארץ:
טעונין טהרות כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:
טהרותיו טהורות ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:
תוספות
והתניא וכו' אלמא אדם משמר מה שביד חברו ובפ' בתרא דע"ז (דף סט.) פרש"י גבי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דהא חזי ליה דנגע דקתני טעונין טהרות והני לא בחביות מיירי שהיו סתומות אלא באוכלין מיירי בלא חביות אך קשה להר"ר אלחנן לוקמי בחביות ולא תקשה ליה ועוד דהכא כי אקשי ור"ל שאדם משמר מה שביד חברו היכי מצי משמר ליה כיון דאינו בחביות ותו למה לי נתעלמו עיניו מהם לטמאותם תיפוק ליה שהוא נוגע בהם ועוד אפי' בלא סיפא נמי תיקשי ליה מ"ט דרישא ופי' הר"י דהכא בחביות מיירי ואמנם פתוחות הן דאי סתומות לא יטמאו בהעלמת עין ועוד לא היה צורך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו שהוא מפליג ומיהו זה יש לדחות דאגב דמוקי ליה הכא משום שינויא דשני' ליה אוקמ' גם התם בע"ז ופריך מינה מכח ההיא דהכא דאי לא תימא הכי אלא אקשי ליה מסברא כי יש לחוש שמא נגעו בהך ברישא א"כ הכא בשמעתין כי פריך מ"ש רישא משום מה שביד חבירו כו' אכתי תיקשי ליה ליחוש שמא יגע בהם אלא ודאי מסברא לא קשיא דלא נגעו דמרתתי כיון שלא הודיעום שהוא מפליג ומיהו הוה מצי לאקשויי ולטעמיך רישא גופא ליחוש שמא נגע וכן בכמה דוכתי ולא פריך ליה:
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֵישָׁא בִּמְטַהֵר חַמָּרָיו וְפוֹעֲלָיו לְכָךְ.
ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בהתחלה ומה שונה בסוף]? אמר ר' יצחק נפחא: רישא [בראש] מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך שדואג שיטבלו ויטהרו קודם לכן, ואז אין לחשוש לטומאה.
רש"י
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:
א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:
תוספות
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ר יצחק רישא במטהר חמריו ופועליו לכך כך כתוב בספרים ויש פי' כתוב ולא גרסינן ליה אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופירוש לעולם אין אדם משמר מה שביד חבירו וכי תימא מאי שנא רישא במטהר חמריו ופועליו לכך ולפיכך מרתת ובפי' ישנים כתוב וכן פי' מורי דהוי כמו וליטעמיך כלומר אדמוכחת מרישא דאדם משמר תיקשי לסיפא והיינו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דאי אדם משמר סיפא אמאי לא אלא במטהר לכך:
אִי הָכִי, סֵיפָא נַמִי! אֵין עַם הָאָרֶץ מַקְפִּיד עַל מַגַּע חֲבֵירוֹ.
ושואלים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, במקרה ששנינו בסופה גם כן] יהיו טהורים! ומשיבים: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו, ושמא פגעו בדרכם בעם הארץ אחר, והוא נגע וטימא את הדברים.
אִי הָכִי רֵישָׁא נַמִי! בְּבָא לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן.
ומקשים: אי הכי, רישא נמי [אם כך, בתחילת הברייתא גם כן] נחשוש שמא פגשו בעם הארץ שנגע בהם. ואף שהזהיר פועליו להשמר בטהרה, הרי הם אינם חוששים לטומאת עם הארץ! ומשיבים: בבא להם דרך עקלתון, כשאינו הולך ממש אחריהם, באופן שרואים אותו, אלא שיכול לבוא בדרך עקומה, וכיון שחוששים בכל רגע שיבוא — נזהרים שלא להטמא, ולכן נשמרים גם ממגע עמי הארץ אחרים אף שכשלעצמם אינם מקפידים על כך.
רש"י
בבא להן דרך עקלתון כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:
תוספות
בבא להם דרך עקלתון ואפ"ה בעינן שיטהרם לכך כדי שיהו מרתתים ליגע בו ואי לאו הכי לא מירתתי הואיל ומוסרין להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים ואפי' מזהירין אותן שלא ליגע סברי דלא קפדי אהך אבל בנכרי סגי בדרך עקלתון לחוד דלעולם יודע הוא שמקפיד על מגעו ומרתת:
אִי הָכִי סֵיפָא נַמִי! כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוּ ״לְכוּ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם״ – מִיסְמַךְ סָמְכָא דַּעֲתַיְיהוּ. הדרן עלך אין דורשין
ומקשים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, בסוף גם כן] כיון שבא להם בדרך עקלתון שיכול לבוא בכל רגע ולראותם וודאי חוששים הם ונזהרים! ומשיבים: כיון שאמר להו [להם]: "לכו ואני אבוא אחריכם" — מיסמך סמכא דעתייהו [סומכת דעתם] שלא יראה, ושוב אין הם מקפידים.
מתני׳ חוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה: שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה – אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ; אֲחוֹרַיִים וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה בַּתְּרוּמָה – אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ;
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה – אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ; בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.
חומר (חומרה, הקפדה יתירה) יש בקדש מבתרומה, כיצד? שמטבילין כלים טמאים בתוך כלים אחרים שאף הם טמאים לתרומה, אבל לא לקדש, שלקודש צריך להטביל כל כלי לעצמו. וכן יש דין אחוריים ותוך ובית הצביטה (מקום אחיזת הכלי) בכלים של תרומה שבכל אחד מאלה יש שימוש לעצמו, הרי כל אחד נחשב לכלי לעצמו, ואם נטמא — אינו מטמא את כל הכלי, אבל לא בקדש, שבקודש אם נטמא חלק מן הכלי — כולו טמא.
רש"י
מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:
אבל לא לקדש בגמרא מפרש טעמא:
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':
אבל לא לקדש שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:
תוספות
מתני' חומר בקדש י"א מעלות חשיב לרבא ולרבי אילא י' מעלות והיה קשה להר"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל (חגיגה דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קא חשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בבתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה והכי נמי בפ"ק דנדה (דף ו.) לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה:
לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה: שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבִתְרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל;
וכן הנושא את המדרס (דבר הטמא בטומאת מדרס הזב) יכול להיות נושא את התרומה באותה שעה, אם נזהר שלא יגעו זה בזה, אבל לא את הקדש, שאם נשא באותה שעה את הקודש, הרי הקודש נטמא. בגדי אוכלי תרומה נחשבים כאילו היו מדרס לאוכלי קדש.
רש"י
הנושא את המדרס מנעל של זב:
נושא את התרומה בחבית שאינו נוגע באוירה:
אבל לא את הקדש בגמרא מפרש טעמא:
תוספות
הנושא את המדרס מנעל של זב נושא את התרומה ובלבד שלא יגע בה רק נושא את החבית וכי תניא בתורת כהנים הנושא את המדרס מטמא שנים ופוסל אחד פי' מטמא שנים ופוסל אחד דהוה אב הטומאה ועושה ראשון ושני בחולין ופוסל בתרומה התם בנוגע בה ועל מה שפרש"י נושא מדרס שנושא את התרומה בחבית ואינו נוגע באוירה וקשה לפירושו דחשיב ליה להאי נושא אב הטומאה לטמא כלי כמו זב וא"כ ליטמא האי חבית ותרומה שבתוכו בהיסט מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה הכריע המשכב טימא האוכלין ועוד תניא בת"כ הנוגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו) אין לי אלא בגדים שהוא לבוש בגדים אחרים מנלן ת"ל בגד בגדיו א"כ מה ת"ל בגדיו לפרט פי' לפרט אדם וכלי חרס אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי אפי' בעת נשאו את המדרס אלא ודאי אפי' יגע באוירה אין לחוש:
כֵּלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה; הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ – אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה;
ועוד חומרות בקודש: לא כמדת הקדש מדת התרומה; שבקדש אם היתה לו ערימה של כלים או בגד קשור, הריהו מתיר את הקשר ומנגב אם היתה בו לחות, שכל אלה נחשבים כחציצה, ואחר כך מטביל, ואחר כך אם רוצה קושר שוב. ובתרומה, אם רוצה קושר מלכתחילה ואחר כך מטביל, ואינו צריך לחשוש לחציצה.
רש"י
לא כמדת הקדש בחציצת טבילותיו מדת התרומה:
שבקדש אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:
ומנגב אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:
ובתרומה אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:
תוספות
לא כמדת התרומה מדת הקדש לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא:
הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה. וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו – חֲבֶירְתָּהּ טְהוֹרָה, וּבַקֹּדֶשׁ מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶירְתָּהּ בַּקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה. אוֹכְלִין אוֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאֲבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ.
כלים הנגמרים בטהרה שנזהרו בהם בגמר עשייתם שלא יבואו לידי טומאה, בכל זאת צריכין טבילה לקדש כדי שייחשבו לטהורים, אבל לא לתרומה שאנחנו סומכים על טהרת הכלי בשעת עשייתו. ועוד: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שכל הדברים הנמצאים בתוך הכלי, אפילו אינם נוגעים זה בזה, נחשבים כיחידה אחת, ואם נטמא אחד מהם — כולם טמאים. אבל לא לתרומה שכל אחד נטמא לעצמו והשאר טהורים.
רש"י
כלים הנגמרים בטהרה שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:
צריכין טבילה לקדש ובגמרא מפרש טעמא:
הכלי מצרף את מה שבתוכו אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:
אבל לא לתרומה אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:
תוספות
כלים הנגמרים וכו' אומר הר"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשומרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גומרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשומרם בטהרה:
הכלי מצרף מה שבתוכו הקשה הרב רבי אפרים דבפ"ק דחולין (דף כד: ושם) דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנא ליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין: