תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם; לִישָּׂא שִׁפְחָה – אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין – אֵינוֹ יָכוֹל.

תקנתם בכך את רבו, כלומר, מצאתם תקנה שהיא מועילה לרבו של העבד, ואת עצמו לא תקנתם. ומדוע; לישא שפחה אינו יכול, שכן הוא בן חורין למחצה, וישראל אסור בשפחה, וכמו כן לישא בת חורין אינו יכול, שהוא אסור בה כיון שהוא חציו עבד,

לִיבָּטֵיל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״! אֶלָּא, מִפְּנֵי תִיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

ליבטיל [שייבטל] מפריה ורביה ולא ישא אשה כלל? — והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח). אלא, מפני תיקון העולם כלומר, לשם תקנתו של העבד כופין (מכריחים) את רבו, ועושה אותו בן חורין, כלומר, משחרר את החלק השייך לו, וכותב לו העבד שטר חוב על חצי דמיו (שוויו, מחירו) ומשלם לאדון. וחזרו לבסוף בית הלל להורות כדברי בית שמאי, שיש לשחרר עבד כזה, ודברי רבינא הם לפי המשנה האחרונה כשיטת בית הלל לאחר חזרה, וכיון שחובה על בעליו לשחררו ועדיין אינו משוחרר לגמרי — פטור מן הראייה.

״חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן״ כו׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן, מַה שּׁוֹטֶה וְקָטָן – דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ – דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לָן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם – שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר – חַיָּיב.

שנינו במשנה: הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. ומעירים: קתני [שנה] פה חרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן, ומסמיכות זו אפשר ללמוד: מה שוטה וקטן דלאו [שלא] בני דעה הם כלל, אף חרש שמדובר בו פה — דלאו בר [שלא בן] דעה הוא. וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך כדתנן [כפי ששנינו במשנה] אחרת: חרש שדיברו חכמים בכל מקום הוא אדם שאינו שומע ואינו מדבר ובשל כך דעתו איננה צלולה. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מי שהוא מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר — הריהו חייב במצוות, ככל אדם אחר.

תָּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – זֶהוּ חֵרֵשׁ. שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם. זֶה וְזֶה הֲרֵי הֵן כְּפִקְּחִין לְכָל דִּבְרֵיהֶם.

ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] במקום אחר, דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: המדבר ואינו שומע — זהו הקרוי חרש, שומע ואינו מדבר — זהו אלם, זה וזה, חרש ואילם אלה, הרי הן כפקחין לכל דבריהם (דיניהם), ומכאן שחרש שדנו בו חכמים בכל מקום הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר.

וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אִישְׁתַּקֵּיל מִילּוּלֵיהּ.

לעצם לשון הברייתא שואלים: וממאי [וממה, כיצד] יודע אתה שמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב [שנאמר]: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" (תהלים לח, יד), ומכאן שחרש הוא מי שאינו שומע, ואילם — שאינו מדבר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] בביטוי מקובל: אישתקיל מילוליה [ניטל דיבורו], ו"אילם" הוא כקיצור, נוטריקון, של המילים "אישתקיל מילוליה".

״מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר חַיָּיב״. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר – פָּטוּר!

שנינו שהמדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר חייב. ושואלים והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר — פטור!

אָמַר רָבִינָא וְאִיתֵימָא רָבָא: חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בָּרְאִיָּיה וּבַשִּׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה – חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבא: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, אכילת בשר קדשים בימי החג, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. ואולם את שאינו לא שומע ולא מדבר, וכן שוטה וקטן — פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים אלה מכל מצות האמורות בתורה לפי שאינם בני דעת.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בָּרְאִיָּיה וּבַשִּׂמְחָה – חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר – שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה

ומביאים לכך סיוע, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה —