מתני׳ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לַחוּלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר וְלַתְּרוּמָה. וְלַקּוֹדֶשׁ – מַטְבִּילִין, וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גּוּפוֹ.

נוטלין לידים (ששופכים שיעור רביעית מים על הידים) לפני אכילת חולין, ולמעשר ולתרומה. אבל ואולם לקודש, אם בא לאכול קדשים — מטבילין את הידים במים מטהרים, כמי מקווה. ולחטאת, אם בא לנגוע במי חטאת (מי אפר פרה אדומה) שגזרו בהם חכמים כמה גדרי קדושה נוספים, אם נטמאו ידיו אף בטומאה שאינה אלא מדברי סופרים, ומטמאת בדרך כלל רק ידים, אבל לגבי חטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו וצריך לטבול כל גופו במקוה.

טָבַל לַחוּלִּין – הוּחְזַק לַחוּלִּין, אָסוּר לַמַּעֲשֵׂר. טָבַל לַמַּעֲשֵׂר – הוּחְזַק לַמַּעֲשֵׂר, אָסוּר לַתְּרוּמָה. טָבַל לַתְּרוּמָה – הוּחְזַק לַתְּרוּמָה, אָסוּר לַקּוֹדֶשׁ. טָבַל לַקּוֹדֶשׁ – הוּחְזַק לַקּוֹדֶשׁ, אָסוּר לַחַטָּאת. טָבַל לֶחָמוּר – מוּתָּר לַקַּל. טָבַל וְלֹא הוּחְזַק – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל.

ועוד הבדל בין הדרגות השונות בטהרה: אם טבל אדם לצורך אכילת חולין, והוחזק, כלומר, כיוון בטבילתו לשם טהרת חולין — עדיין אסור הוא למעשר, שכן לא נתכוון לטהרתו כדי לאכול מעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר — אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה — אסור לקודש. טבל לקודש והוחזק לקודש — אסור לחטאת. והכלל הוא: טבל לחמור — מותר לקל. ועוד כלל: טבל ולא הוחזק, כלומר, ולא נתכוון להיטהר — הרי זה כאילו לא טבל כלל.

בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין; בִּגְדֵי פְּרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה; בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה מִדְרָס לַקּוֹדֶשׁ; בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ מִדְרָס לַחַטָּאת.

ועוד אמרו: בגדי עם הארץ שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, נחשבים כאילו היו טמאים בטומאת מדרס הזב, שהיא אב הטומאה לפרושין, לאלה שאוכלים חולין בטהרה. ואילו בגדי פרושין, למרות שהם נזהרים בטהרה, נחשבים כמדרס לכהנים אוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה נחשבים מדרס לאוכלי קודש (קרבנות), בגדי קודש — מדרס לעוסקים במלאכת מי חטאת.

יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהוּנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקּוֹדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ כָּל יָמָיו וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת.

מספרים: יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ונזהר הרבה מאוד בטהרה לאכילת תרומה ובכל זאת היתה מטפחתו נחשבת מדרס לאוכלי קודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת הקודש כל ימיו שגם באכילת חולין היה נזהר בטהרה כאילו הוא קודש, ובכל זאת היתה מטפחתו מדרס לחטאת.

גמ׳ חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר מִי בָּעוּ נְטִילַת יָדַיִם?

טרם בירור פרטי הלכה, שואלים ליסודות הדברים: חולין ומעשר מי בעו [האם צריכים] נטילת ידים כלל?

וּרְמִינְהִי: הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה, וְחוֹמֶשׁ, וְאָסוּר לְזָרִים, וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין נְטִילַת יָדַיִם, וְהֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ בִּתְרוּמָה וּבִיכּוּרִים – מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמַעֲשֵׂר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּחוּלִּין.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ששנינו: התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה אם אכל אותם זר במזיד, והזר שאכלם בשוגג חייב להחזיר מה שאכל ולהוסיף חומש, ואסור לזרים, והן נכסי כהן שיכול לרכוש בהם מה שירצה ויכול לקדש בהם את האשה. ואם נפלו לתוך תערובת חולין ונתערבו עולין (מתבטלים) רק אם יש בתערובת זו אחד ומאה כנגדם, וטעונין נטילת ידים לפני אכילתם, והערב שמש שאם נטמא הכהן לא די לו שטבל בזמן הראוי לטהרתו, אלא צריך להמתין עד שתעריב השמש כדי שיהיה ראוי לאכילתם, והרי דינים אלו בתרומה וביכורים, מה שאין כן במעשר. ומוסיפים: וכל שכן שאינם בחולין.

קַשְׁיָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר, קַשְׁיָא חוּלִּין אַחוּלִּין!

ואם כן, קשיא [וקשה] מדין מעשר האמור כאן על דין מעשר האמור במשנתנו, שצריך ליטול ידים לפני אכילתו, וכן קשיא [קשה] מדין חולין על דין חולין!

בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי מֵאִיר, וְהָא – רַבָּנַן.

ומעירים: בשלמא [נניח] כי ממעשר על מעשר — לא קשיא [אינו קשה], שאפשר לתרץ: הא [זו] המשנה בביכורים הריהי כדעת ר' מאיר, והא [וזו] משנתנו כדעת רבנן [החכמים].

דִּתְנַן: כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקּוֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר לַחוּלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. אֶלָּא חוּלִּין אַחוּלִּין קַשְׁיָא!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, כלומר, כל טומאה מדברי סופרים שצריך לטבול כדי להיטהר ממנה, הרי טומאה זו מטמא את הקודש, שאם נגעה בדבר של קודש נטמא הוא עצמו (שני לטומאה), ומטמא קודש הנוגע בו (שלישי לטומאה), ופוסל את התרומה שנטמאה בעצמה אף כי אינה מטמאה תרומה אחרת, ומותר לחולין ולמעשר שהטמא בדרגה זו אף אינו פוסל את החולין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרים במעשר. ואם כן הרי שלדעת חכמים מעשר שונה בדינו מן החולין, ולכן צריך נטילת ידים למעשר. אלא מחולין על חולין קשיא [קשה]!

לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בַּאֲכִילָה, כָּאן – בִּנְגִיעָה.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו מדובר באכילה שצריך נטילת ידים לפניה, וכאן במסכת ביכורים מדובר בנגיעה בלבד, שאין צריך לשם כך נטילת ידים קודם לכן.

מַתְקִיף לָהּ רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בַּאֲכִילָה דְּמַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וּבַאֲכִילָה דְּחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי! אֶלָּא: אִידִי וְאִידִי בַּאֲכִילָה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בַּאֲכִילָה דְּנַהֲמָא, כָּאן – בַּאֲכִילָה דְּפֵירֵי. דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת – הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חולקים חכמים עליו], על ר' מאיר אלא באכילה של מעשר (ולכן אמרו לשון "אסור במעשר"), אבל בנגיעה במעשר ובאכילה של חולין לא פליגי [נחלקו] עליו, וכיצד אפשר להמציא שיטה חדשה? אלא יש לדחות הסבר זה ולומר: אידי ואידי [זו וזו] מדובר באכילה, ולא קשיא [ואינו קשה] כאן — באכילה דנהמא [של לחם] צריך נטילת ידים לפניה, כאן באכילה דפירי [של פירות] של חולין — אין צריך נטילת ידים. שאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות — הרי זה מגסי הרוח מפני שהוא מראה בזה שהוא מדקדק בעצמו יותר ממה שהורו לו חכמים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹטֵל יָדָיו, נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת; לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְמֵאוֹת. וְכֵן הַמַּטְבִּיל יָדָיו, נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת; לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְמֵאוֹת. וְהָתַנְיָא: בֵּין נִתְכַּוֵּון בֵּין לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת! אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לַחוּלִּין,

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנוטל ידיו, אם נתכוון לטהרה — ידיו טהורות, לא נתכוון לכך — ידיו טמאות. וכן המטביל ידיו בארבעים סאה, נתכוון לטהרה — ידיו טהורות, לא נתכוון — ידיו טמאות. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בין נתכוון בין לא נתכוון — ידיו טהורות! אמר רב נחמן: לא קשיא [אינו קשה]; כאן לחולין — אין צורך בכוונה לטהרה,