דִּכְתִיב: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״.

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] לאחר דיני הקרבת קרבן פסח: "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז), משמע: שמותר לצאת מירושלים רק בבוקר, לאחר שלנו בירושלים במוצאי החג.

תְּנַן: עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טִבּוּחַ אַחַר הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לָהּ יוֹם טִבּוּחַ. מַאי לָאו – אֵין לָהּ יוֹם טִבּוּחַ כְּלָל? לֹא, שֶׁאֵינָה צְרִיכָה יוֹם טִבּוּחַ.

תנן [שנינו במשנתנו]: עצרת שחל להיות ערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים: אין לה יום טבוח. מאי לאו [האם לא] הכוונה שאין לה יום טבוח כלל, כלומר, שאין תשלומים לחג השבועות, ואם לא הקריב בו ביום עבר זמן קרבנו. ודוחים: לא, אין לה יום טיבוח כוונתו שאינה צריכה יום טבוח.

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דְּמַקְרְבִינַן בְּיוֹמֵיהּ. הָא אִיפְלִיגוּ בָּהּ חֲדָא זִימְנָא. דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם!

ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו בזה] — דמקרבינן ביומיה [שמקריבים את כל הקרבנות ביומם], הא אפליגו בה חדא זימנא [הרי כבר נחלקו בכך פעם אחת]! דתנן [שכן שנינו במשנתנו], בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב ואין סומכין עליהם, אבל לא מביאים עולות כלל, ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם. ומה צורך לחזור על דבר זה בצורה אחרת?

צְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמָעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָא אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לְמָחָר, אֲבָל הָכָא, אֵימָא מוֹדוּ לְהוּ לְבֵית הִלֵּל.

ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר], דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזה] שבית שמאי אוסרים להביא עולות בחג, הייתי אומר: בהא [בזו] ביום טוב רגיל שלמחרתו יום חול קא אמרי [אומרים] בית שמאי, משום שאפשר להקריב עולות אלה למחר, ביום טיבוח שלאחר החג. אבל הכא [כאן] בעצרת שחלה בערב שבת, שאי אפשר להקריב בשבת, אימא מודו להו [אמור, שמא מודים הם] לבית הלל שיקריבו ביום טוב, ולכן הוצרך הדבר להיאמר לבית שמאי.

וְאִי אַשְׁמָעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר לְמָחָר, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדוּ לְבֵית שַׁמַּאי. צְרִיכָא.

ולהיפך: ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו רק בזו] שאין יום טיבוח אחר השבת, הייתי אומר: בהא קאמרי [בזו אומרים] בית הלל שיקריבו ביום טוב עצמו, משום שלא אפשר להקריבם למחר שהרי שבת הוא, אבל בהא [בזו] ביום טוב רגיל שלמחרתו יום חול — אימא מודו [אמור שמא מודים הם] לבית שמאי, על כן צריכא [נצרך הדבר] להיאמר. והשאלה אם יש תשלומים לעצרת לדעת בית הלל לא נפתרה איפוא.

תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא חָג שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת – שׁוּב אֵינוֹ חוֹגֵג. מַאי לָאו – יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת? לֹא, יוֹם טִבּוּחַ. אִי הָכִי נִיפְשׁוֹט מִינָּהּ דְּחַד יוֹם טִבּוּחַ! אֵימָא: יְמֵי טִבּוּחַ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: מי שלא חג, כלומר, לא הקריב את שלמי חגיגת החג שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, ויום טוב הראשון של עצרת, שוב אינו חוגג. ונדייק מאי לאו [האם לא] הכוונה יום טוב של עצרת, שאם לא הביא קרבנותיו ביום טוב עצמו שוב אין לו תקנה, ואם כן לדעתם אין תשלומים לעצרת! ודוחים: לא, "יום טוב" זה שהזכרנו, כוונתו יום טבוח, ולא יום החג עצמו. וממשיכים מיד לשאול: אי הכי, ניפשוט מינה דחד יום טבוח [אם כן, נפתור מכאן לפחות שיש רק יום טיבוח אחד] ולא שבעה ימים לתשלומים! ודוחים: אימא [אמור] תקן בלשון: לא יום טיבוח, אלא ימי טבוח.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מַה חֹדֶשׁ לִמְנוּיָיו – אַף עֲצֶרֶת לִמְנוּיֶיהָ. מַאי לָאו גָּמַר מֵחֹדֶשׁ, מַה חֹדֶשׁ יוֹם אֶחָד – אַף עֲצֶרֶת יוֹם אֶחָד!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, דתני [ששנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: אמרה תורה מנה שלושים ימים וקדש בסופם את ראש חדש, כפי שנלמד מן הביטוי "חודש ימים", וכן אמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת, שהרי סופרים חמישים יום מאחרי יום טוב ראשון של פסח וחוגגים את העצרת. ומהשוואה זו נלמד הלכה: מה חדש — למנוייו, שיום ראש חודש הוא יום אחד מימי החודש, אף עצרת — למנוייה. ונדייק מכאן: מאי לאו גמר [האם לא נפרש שלמד] מחדש, אם כן נלמד גם מה חדש, חגו, ראש חודש, הוא יום אחד — אף עצרת הוא יום אחד בלבד ואין לו תשלומים!

אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא? אַטּוּ עֲצֶרֶת, יוֹמֵי מָנֵינַן שְׁבוּעֵי לָא מָנֵינַן? וְהָאָמַר אַבַּיֵי: מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי – דִּכְתִיב: ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי – דִּכְתִיב: ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפָּר לָךְ״. וְעוֹד: ״חַג שָׁבוּעוֹת״ כְּתִיב.

אמר רבא: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]?! אטו [האם] בעצרת, יומי מנינן שבועי לא מנינן [ימים אנו מונים ושבועות אין אנו מונים]? והאמר [והרי אמר] אביי: מצוה למימני יומי [למנות ימים בספירת העומר], דכתיב [שנאמר]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טז), ומצוה גם למימני שבועי [למנות שבועות], דכתיב [שנאמר]: "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז, ט). ועוד: הלוא "חג שבעות" (דברים טז, י) כתיב [נאמר], משמע שהחג נקבע על פי השבועות, וכיון שכך, יש לעשות שבוע שלם לתשלומי עצרת, לפי שמנויה לשבועות.

דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: אָמַר קְרָא: ״וּקְרָאתֶם״ ״וּבְקֻצְרְכֶם״ – אֵיזֶהוּ חַג שֶׁאַתָּה קוֹרֵא וְקוֹצֵר בּוֹ – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חַג עֲצֶרֶת.

דבי [בבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב תנא [שנה החכם] כך, אמר קרא [הכתוב] בשבועות: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, כא), ונאמר שם: "ובקצרכם את קציר ארצכם..." (ויקרא כג, כב), איזהו חג שאתה קורא בו מקרא קודש וקוצר בו, כלומר, שהוא בעונת הקציר — הוי אומר זה חג עצרת.

אֵימַת? אִילֵימָא בְּיוֹם טוֹב – קְצִירָה בְּיוֹם טוֹב מִי שָׁרֵי? אֶלָּא לָאו – לְתַשְׁלוּמִין.

ומעתה נבדוק: אימת [אימתי] בדיוק מדובר? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — וכי קצירה ביום טוב מי שרי [האם היא מותרת]? והרי אסורה מלאכת עבודה ביום טוב! אלא לאו [האם לא] מדובר לענין תשלומין, כלומר, בימים שהם תשלומים לחג, ימי הטיבוח, שאפשר גם לקצור בהם, מפני שהימים הללו הם ימי חול גמורים, ובכל זאת הם השלמה לחג.

וְאַף עַל גַּב דְּאִיתְּמַר דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אִצְטְרִיךְ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּאִי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא – הֲוָה אָמִינָא: מַה תַּשְׁלוּמִין שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה – אַף תַּשְׁלוּמֵי עֲצֶרֶת נַמִי אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. קָמַשְׁמַע לָן דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְאִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב

ומעירים: ואף על גב דאיתמר [שנאמר] דבר זה של ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, ללמוד דין תשלומי עצרת מהשוואת חג השבועות לחג המצות, מכל מקום אצטריך [צריך] גם מה שאמר ר' אליעזר בן יעקב. דאי [שאם היינו לומדים] רק מהראיה שהביא ר' אלעזר אמר ר' אושעיא הוה אמינא [הייתי אומר] כך: מה תשלומין של חג המצות אסור [אסורים] בעשיית מלאכה שאינה בכלל דבר האבד, שהרי הם בתוך הרגל, אף תשלומי עצרת נמי [גם כן] אסור אדם בעשיית מלאכה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] גם את הלימוד של ר' אליעזר בן יעקב שבימים אלה קוראים וקוצרים, כי הם ימי חול, להיפך — אי [אם] מדברי ר' אליעזר בן יעקב בלבד,