הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.

הראשונים שנימנו בכל זוג היו נשיאים, ושניים להם היו אבות בית דין.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה מִזּוּגוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, וּשְׁנַיִם מִזּוּגוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לִסְמוֹךְ, (הָרִאשׁוֹנִים) הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי – אַב בֵּית דִּין, וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח – נָשִׂיא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בחילוף: יהודה בן טבאי — אב בית דין היה, ושמעון בן שטח נשיא.

מַאן תָּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי: אֶרְאֶה בַּנֶּחָמָה אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צְדוֹקִין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּידוֹן.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, כלומר, אני נשבע, הלואי וכך אראה בנחמת ישראל אם לא הרגתי עד זומם, כדי להוציא מלבן (לעשות במכוון ובפומבי כנגד דעתם) של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, ואילו לפי המסורת רק אם לא נהרג הנידון הורגים את העד הזומם.

אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח: אֶרְאֶה בַּנֶּחָמָה אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין – עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין לוֹקִין – עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן – עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ולא אחד מהם בלבד. ואין לוקין אם היו חייבים מלקות — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון אם העלילו על אדם שהוא חייב כסף עד שיזומו שניהם.

מִיָּד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הֲלָכָה אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח.

כיון ששמע זאת, מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, שראה שאינו יכול לסמוך על דעת עצמו.

כָּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג, וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הָרוּג הוּא. אָמַר לָהֶם: קוֹלִי הוּא, תֵּדְעוּ שֶׁלְּמָחָר הוּא מֵת וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע.

ומספרים עוד: כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג לבקש מחילה, והיה קולו נשמע בבכי. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא שעולה מקברו. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא, ותדעו שכן הוא, שלמחר, לעתיד, הוא, כלומר, אני (וכינה בלשון זו כיון שלא רצה לומר דבר רע) מת, ואין קולו נשמע עוד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: וְדִלְמָא פַּיּוּסֵי פַּיְּיסֵיהּ, אוֹ בְּדִינָא תְּבָעֵיהּ?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מכאן בעצם אין הוכחה, שאפשר היה עוד לומר ודלמא פיוסי פייסיה [ושמא פייס אותו] את הנהרג בעולם הבא, או להיפך בדינא תבעיה [שבדין שמים תבע אותו הנהרג] ולכן אין הקול נשמע עוד.

מַנִּי הָא? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אַב בֵּית דִּין, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי נָשִׂיא – הַיְינוּ דְּקָא מוֹרֵי הֲלָכָה בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן, דְּאָמְרִי: יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אַב בֵּית דִּין, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח נָשִׂיא – אַב בֵּית דִּין בִּפְנֵי נָשִׂיא מִי מוֹרֶה הֲלָכָה?

ולענייננו, מני הא [כדעת מי ברייתא זו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהיא שיטת ר' מאיר, שאמר כי שמעון בן שטח אב בית דין, ר' יהודה בן טבאי נשיא — היינו דקא מורי [זה הטעם שהיה מורה] קודם לכן הלכה בפני שמעון בן שטח, ורק לאחר מעשה זה קיבל עליו שלא יורה אלא בפניו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שזו כדעת רבנן [חכמים] דאמרי [שאומרים]: יהודה בן טבאי אב בית דין היה, שמעון בן שטח נשיא היה, אם כן למה היה צריך לקבל עליו? הלא אב בית דין בפני נשיא מי [האם] מורה הלכה?

לֹא. מַאי קִבֵּל עָלָיו דְּקָאָמַר? לְאִצְטָרוּפֵי, דַּאֲפִילּוּ אִצְטָרוּפֵי נַמִי לָא מִצְטָרֵיפְנָא.

ודוחים: לא, אפשר לומר: מאי [מה פירוש] "קבל עליו" דקאמר [שאמר] הוא לענין לאצטרופי [להצטרף], שאפילו אצטרופי [להצטרף] בדין עם אחרים נמי לא מצטריפנא [גם כן אינני מצטרף] עד שאשמע את דעתו של שמעון בן שטח.

״יָצָא מְנַחֵם וְנִכְנָס שַׁמַּאי״ כו׳. לְהֵיכָן יָצָא? אַבַּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. רָבָא אָמַר: יָצָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: יָצָא מְנַחֵם לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, וְיָצְאוּ עִמּוֹ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת תַּלְמִידִים לְבוּשִׁין סִירִיקוֹן.

שנינו במשנה: יצא מנחם ונכנס שמאי. ושואלים: להיכן יצא מנחם? אביי אמר: יצא לתרבות רעה, וכדי שלא לפרט בנושא אמרו בקיצור שיצא. רבא אמר: יצא לעבודת המלך, שקיבל תפקיד בעבודת המלך ולא נשאר יותר בסנהדרין. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו עוד שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [בגדי משי], שנכנסו לעבודת השלטונות, ולא עסקו עוד בתורה.

אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אַל תְּהֵא שְׁבוּת קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי סְמִיכָה אֵינָה אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְנֶחְלְקוּ בָּהּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר.

אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אל תהא שבות (מלאכה האסורה בשבת מדברי סופרים בלבד) קלה בעיניך, שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות (שהיא, כמו רכיבה, שימוש בבעלי חיים), שהרי אינה מלאכה ממש, לפי שאין בה אלא דמיון למלאכה, בכל זאת נחלקו בה גדולי הדור במשך דורות רבים.

פְּשִׁיטָא! שְׁבוּת מִצְוָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

ותוהים: פשיטא [פשוט], כיון שתקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם? ומשיבים: שבות מצוה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר. שהרי שבות זו של סמיכה איננה לצרכי האדם, אלא לצורך מצוה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם.

הָא נַמִי פְּשִׁיטָא! לְאַפּוּקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בִּסְמִיכָה גּוּפָהּ פְּלִיגִי. קָא מַשְׁמַע לָן בִּשְׁבוּת הוּא דִּפְלִיגִי.

ותוהים: הא נמי פשיטא [גם זו פשוטה], שהרי אף בזה אסרו חכמים! ומשיבים: דברי ר' יוחנן כאן לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדעת מי שאומר] שבסמיכה גופה פליגי [עצמה נחלקו] ועיקר המחלוקת היתה האם יש צורך לסמוך על שלמי חובה, או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בשבות הוא הנושא דפליגי [שהם חלוקים בו] ולא בעצם הסמיכה.

אֲמַר רָמִי בַּר חַמָּא: שְׁמַע מִינָּהּ סְמִיכָה בְּכָל כֹּחוֹ בָּעֵינַן. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לָא בָּעֵינַן בְּכָל כֹּחוֹ – מַאי קָא עָבֵיד? לִיסְמוֹךְ!

אמר רמי בר חמא: שמע מינה [למד מכאן] ממחלוקת זו, כי מצוות סמיכה היא לא רק בזה שמניחים ידים על ראש הבהמה אלא יש להשען בכל כחו בעינן [צריכים אנו]. דאי סלקא דעתך לא בעינן [שאם עולה על דעתך שאין אנו צריכים] בכל כחו, מאי קא עביד [מה איסור הוא עושה] בהנחת היד? ליסמוך [שיסמוך] אף ביום טוב, שהרי אין זו מלאכה כלל!

מֵיתִיבִי: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסָמַךְ״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמְרִים: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר: "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א, ב), וסמוך אליו "וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א, ד), ומסמיכות הדברים למדים כי בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות, שמותר להן לסמוך, אף שאינן חייבות בכך.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: סָח לִי אַבָּא אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת הָיָה לָנוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַהֲבִיאֲנוּהוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וְסָמְכוּ עָלָיו נָשִׁים. לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים – אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָשִׁים. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ סְמִיכָה בְּכָל כֹּחוֹ בָּעֵינַן – מִשּׁוּם נַחַת רוּחַ דְּנָשִׁים עָבְדִינַן עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים? אֶלָּא לַאו שְׁמַע מִינָּהּ: לָא בָּעֵינַן בְּכָל כֹּחוֹ.

אמר ר' יוסי, סח לי החכם אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. ולא מפני שיש חובת סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים שהן מקריבות קרבן בכל פרטיו ודקדוקיו כאנשים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סמיכה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], וכי משום נחת רוח של הנשים עבדינן [עושים אנו] עבודה בקדשים? שהרי הסמיכה בכח, שנשען על הבהמה, כמוה כעבודה שעושה בבהמת הקדשים ואם עושה אותה למרות שאינו מחוייב בה, נמצא עושה עבודה בקדשים! אלא לאו שמע מינה לא בעינן [האם לא תלמד מכאן שאין אנו צריכים] שתהא הסמיכה בכל כחו!

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בָּעֵינַן בְּכָל כֹּחוֹ. דְּאָמַר לְהוּ: אַקְפוּ יָדַיְיכוּ. אִי הָכִי ״לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים״? תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵינָהּ לִסְמִיכָה כְּלָל!

ודוחים: לעולם אימא [אמור] לך כי בעינן [צריכים אנו] שתהא הסמיכה בכל כחו, וכאן, שהרשו לנשים לסמוך — דאמר להו [שאומר להן]: אקפו ידייכו [הקלו את ידיכן], אל תלחצו בכוח, אלא תסמכו רק בקלות, ואין בכך כל עבודה. ואומרים: אי הכי [אם כך] שכך עשו, אם כן הטעם שנתנו "לא מפני שסמיכה בנשים" אינו קשור להלכה זו, כי תיפוק ליה [תצא לו] התרת מעשה זה בנשים, משום שאינה נחשבת לסמיכה כלל, שהרי אם סמיכה היא בכל כוחו, והן לא עשו כך, נמצא שלא היתה זו סמיכה כלל!

אָמַר רַבִּי אַמִי: חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר; חֲדָא – דְּלֵיתָא לִסְמִיכָה כְּלָל! וְעוֹד: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים.

אמר ר' אמי: חדא [טעם אחד] ועוד טעם קאמר [אמר], חדא [אחד] — דליתא [שאינה נחשבת] לסמיכה כלל כיון שלא היה בכל כוחן, ועוד — שעשו זאת כדי לעשות נחת רוח לנשים.

אָמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ צְדָדִין אֲסוּרִין. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ צְדָדִין מוּתָּרִין – לִסְמוֹךְ לִצְדָדִין. אֶלָּא לַאו שְׁמַע מִינָּהּ: צְדָדִין אֲסוּרִין?

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] שכל דבר שאסור להשען או לשבת עליו בשבת ובחג — גם צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שצדדין מותרין, אם כן אפשר היה לומר לנשים לסמוך לצדדין, ולא על גבה של הבהמה אלא על ראשה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי צדדין אסורין.