לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקְךָ! אֲמַר לֵיהּ: ״וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָׁוְא תִּתְיַפִּי״ וגו׳.

לינוקא [לתינוק]: פסוק לי פסוקך. אמר ליה [לו]: "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי" (ירמיהו ד, ל).

עָיְילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, עַד דְּעָיְילֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתָא. כּוּלְּהוּ פָּסְקוּ לֵיהּ כִּי הַאי גַּוְונָא. לְבַתְרָא אֲמַר לֵיהּ: פְּסוֹק לִי פְּסוּקְךָ! אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי״ וגו׳. הַהוּא יָנוֹקָא הֲוָה מְגַמְגֵּם בְּלִישָּׁנֵיהּ, אִשְׁתַּמַּע כְּמָה דַּאֲמַר לֵיהּ ״וְלֶאֱלִישָׁע אָמַר אֱלֹהִים״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: סַכִּינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ וּקְרָעֵיהּ, וּשְׁדַרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתֵּי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר: אִי הֲוַאי בְּיָדִי סַכִּינָא – הֲוָה קָרַעֲנָא לֵּיהּ.

עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא [הכניסו לבית כנסת אחר, עד שהכניסו לשלושה עשר בתי כנסת וכל התינוקות כולם פסקו לו, כעין זה] פסוקים האומרים שאין לו לרשע תקנה. לבתרא [לאחרון] אמר ליה [לו]: פסוק לי פסוקך. אמר ליה [לו]: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" (תהלים נ, טז). ומספרים: ההוא ינוקא הוה [אותו תינוק היה] מגמגם בלישניה [בלשונו], אשתמע כמה דאמר ליה [נשמע כאילו אומר לו]: ולאלישע אמר אלהים, ונראה לאלישע בן אבויה כאילו תינוק זה מתכוון להעליבו, איכא דאמרי [יש אומרים]: סכינא הוה בהדיה וקרעיה ושדריה לתליסר בי כנישתי [סכין היתה עמו, עם אחר, וקרע אותו, את התינוק ושלח אותו לשלושה עשר בתי הכנסת]. ואיכא דאמרי [יש אומרים] שאמר: אי הואי בידי סכינא, הוה קרענא ליה [אם היתה בידי סכין, הייתי קורע אותו].

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַחֵר אָמְרִי: לָא מֵידַן לִידַיְינֵיהּ, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי. לָא מֵידַן לִידַיְינֵיהּ – מִשּׁוּם דְּעָסַק בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי – מִשּׁוּם דְּחָטָא. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מוּטָב דְּלִידַיְינֵיהּ וְלֵיתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר סְלֵיק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר.

מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, מת] אחר, אמרי [אמרו] בבית דין של מעלה: שלא מידן לידייניה [ידונו אותו] ולא לעלמא דאתי ליתי [יבוא לעולם הבא]. שלא מידן לידייניה [ידונו אותו] כראוי לו — משום שעסק באורייתא [בתורה], וזכות התורה מגינה עליו, ושלא לעלמא דאתי ליתי [יבוא לעולם הבא], משום שחטא. אמר ר' מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי [שידונו אותו כראוי ושיבוא לעולם הבא], מתי אמות ואז אבקש דבר זה בשמים, ואעלה עשן מקברו שידעו שהוא נידון בגיהנם. ומספרים: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' מאיר סליק קוטרא מקבריה [עלה עשן מקברו] של אחר, משמע, שנתקבלה בקשתו.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּבוּרְתָא לְמִיקְלָא רַבֵּיהּ?! חַד הֲוָה בֵּינָנָא וְלָא מָצֵינַן לְאַצּוּלֵיהּ. אִי נָקְטֵיהּ בְּיַד – מַאן מְרַמֵּי לֵיהּ. מַאן?! אָמַר: מָתַי אָמוּת וַאֲכַבֶּה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ! כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – פְּסַק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר. פָּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר הַפֶּתַח לֹא עָמַד לְפָנֶיךָ, רַבֵּינוּ.

אמר ר' יוחנן: וכי גבורתא [גבורה] היא למיקלא רביה [לשרוף את רבו]?! ורק זו בלבד אפשר היה לעשות לתקנתו? חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה [אחד היה בינינו בין החכמים שהתקלקל ואין אנחנו יכולים להצילו]? אי נקטיה [אם נחזיק אותו] ביד, מאן מרמי ליה מאן [מי יוציא אותו מידינו, מי]? אמר ר' יוחנן: מתי אמות ואכבה עשן מקברו להודיע שהוציאוהו מדין גיהנם והביאוהו לחיי עולם הבא. ואכן, כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן פסק קוטרא מקבריה [עשן מקברו] של אחר, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] בהספידו את ר' יוחנן, וכך אמר: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו. שהרי שומר הפתח של גיהנם לא יכול היה לעמוד בפני ר' יוחנן שהוציא את אחר משם.

בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בַּת מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אֲנִי. אָמַר לָהּ: עֲדַיִין יֵשׁ מִזַּרְעוֹ בָּעוֹלָם? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו״! אָמְרָה לוֹ: זְכוֹר לְתוֹרָתוֹ וְאַל תִּזְכּוֹר מַעֲשָׂיו. מִיָּד יָרְדָה אֵשׁ וְסִכְסְכָה סַפְסָלוֹ שֶׁל רַבִּי. בָּכָה וְאָמַר רַבִּי: וּמַה לַמִּתְגַּנִּין בָּהּ – כָּךְ, לַמִּשְׁתַּבְּחִין בָּהּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

מסופר: בתו של אחר אתיא לקמיה [באה לפניו], לפני רבי, אמרה ליה [לו]: רבי, פרנסני, שהיתה זקוקה למזונות. אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה בכעס: עדיין יש מזרעו בעולם?! והא כתיב [והרי נאמר] "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו" (איוב יח, יט)! אמרה לו לרבי: זכור לתורתו, ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה (לחכה) ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה לאחר, שהתורה היתה מגונה בעיניו ופרש ממנה — כך, הקדוש ברוך הוא מקפיד על כבודו, למשתבחין בה, על אחת כמה וכמה!

וְרַבִּי מֵאִיר הֵיכִי גָּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״? אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת – יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו – אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ!

ושואלים: ור' מאיר היכי גמר [כיצד למד] תורה מפומיה [מפיו] של אחר? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), ללמד: אם דומה הרב למלאך ה' צבאות שהוא שלם במעשיו — יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו — אל יבקשו תורה מפיהו!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבִּי מֵאִיר קְרָא אַשְׁכַּח וְדָרַשׁ: ״הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי״. לְדַעְתָּם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְדַעְתִּי.

אמר ריש לקיש: ר' מאיר קרא אשכח [פסק מצא] ודרש, ועל פיו עשה כן, שנאמר: "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כב, יז), "לדעתם" — לא נאמר, אלא לדעתי. כלומר: צריך לשמוע דברי חכמים, גם אם חכמים אלה פגומים הם, אבל אין לקבל דעתם אלא יש לשים לב לדעת המקום.

רַב חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ״ וגו׳.

רב חנינא אמר סמך לזה מהכא [מכאן]: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהלים מה, יא), שצריך לשמוע דברי החכם, אבל יש לשכוח צדדים פגומים שבתורתו.

קָשּׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּגָדוֹל, הָא – בְּקָטָן.

ושואלים: אם כן, קשו קראי אהדדי [קשים הכתובים זה על זה]? שממקור אחד למדים שמותר ללמוד רק מחכם שמעשיו מושלמים, ובמקום אחר למדים שאפשר ללמוד גם ממי שהוא פגום במעשיו! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שמותר הרי זה באדם גדול, הא [זה] שאמרנו שאסור, הרי זה באדם קטן שראוי לו ללמוד רק מאיש צדיק כדי שלא יתקלקל על ידי רבו.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: רַבִּי מֵאִיר אֲכַל תַּחְלָא וּשְׁדָא שִׁיחֲלָא לְבָרָא. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ וגו׳? לָמָּה נִמְשְׁלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֶאֱגוֹז? לוֹמַר לְךָ: מָה אֱגוֹז זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה – אֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח – אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר, אמרי במערבא [אומרים אנשים בארץ ישראל]: ר' מאיר אכל תחלא [שחליים], ושדא שיחלא לברא [וזרק את הקליפה לחוץ], שיודע היה כיצד להוציא את התוכן החשוב מן הקליפה הרעה. דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'" (שיר השירים ו, יא), למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז — לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, שרק הקליפה מתלכלכת ולא תוכו, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח (חטא) — אין תורתו נמאסת.

אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַּר שֵׁילָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: קָאָמַר שְׁמַעֲתָא מִפּוּמַיְיהוּ דְּכוּלְּהוּ רַבָּנַן, וּמִפּוּמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר לָא קָאָמַר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? מִשּׁוּם דְּקָא גָּמַר שְׁמַעֲתָא מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? רַבִּי מֵאִיר רִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק! אֲמַר לֵיהּ: הָשְׁתָּא קָאָמַר: מֵאִיר בְּנִי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר שְׁכִינָה מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת? קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים – קַל וָחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ.

מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רבה בר [בנו] של שילא לאליהו הנביא, שהתגלה לו. אמר ליה [לו] לאליהו: מאי קא עביד [מה עושה] הקדוש ברוך הוא? אמר ליה [לו] אליהו: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן [אומר הוא הלכות מפיהם, משמם של כל החכמים], ומפומיה [ומפיו, משמו] של ר' מאיר לא קאמר [אינו אומר]. אמר ליה [לו]: אמאי [מדוע]? אמר לו: משום דקא גמר שמעתא מפומיה [שלמד הלכה מפיו] של אחר. אמר ליה [לו]: אמאי [מדוע] ידונו אותו לחובה על כך? הלא ר' מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. אמר ליה [לו]: אכן, נשמעו דברי הסנגוריה שלך במרום, השתא קאמר [עכשיו אומר] הקדוש ברוך הוא, מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער וסובל, כגון שמלקים אותו, או ממיתים אותו בבית דין, שכינה, מה לשון אומרת: קלני [אוי לי] מראשי, קלני [אוי לי] מזרועי, שאני משתתף בכאבו של אותו אדם. ואם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים — קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.

אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה דְּתָלֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא וְקָא בָּכֵי. אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, מַאי קָא בָּכֵית? אֲמַר לֵיהּ מִי זוּטְרָא מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְּרַבָּנַן: ״אַיֵּה סוֹפֵר אַיֵּה שׁוֹקֵל אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״? ״אַיֵּה סוֹפֵר״ – שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אַיֵּה שׁוֹקֵל – שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִים קַלִּין וַחֲמוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. ״אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״ – שֶׁהָיוּ שׁוֹנִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר.

מסופר: אשכחיה [מצאו] שמואל את רב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי [שהוא תלוי, נשען, על בריח הדלת ובוכה] אמר ליה [לו]: שיננא [גדול השינים]! מאי קא בכית [על מה אתה בוכה]? אמר ליה [לו]: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן [האם קטן הוא מה שנאמר בהם באותם חכמים] שחטאו: "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים" (ישעיהו לג, יח), ומפרשים: "איה סופר" — שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. "איה שוקל" — שהיו שוקלים ומשווים קלין וחמורין שבתורה. "איה סופר את המגדלים" — שהיו שונין שלש מאות הלכות בפרטי דיני טומאת אוהל המת במגדל (ארון עץ) הפורח באויר. ואם בנושא כזה, שהיה רחוק מן המציאות, העמיקו כל כך, כל שכן בנושאים אחרים.

וַאֲמַר רַבִּי אַמִי: תְּלַת מֵאָה בְּעַיֵי בָּעוּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר. וּתְנַן: שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲנַן מַה תֶּהֱוֵי עֲלַן?! אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, טִינָא הָיְתָה בְּלִבָּם.

ואמר ר' אמי: תלת מאה בעיי בעו [שלוש מאות שאלות שאלו] דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, שהיו גדולים מאוד בתורה. ותנן [ושנינו במשנה]: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ודואג ואחיתופל ביניהם. והרי שגם חכמים גדולים אלה חטאו והפסידו חלקם בעולם הבא, אם כן, אנן מה תהוי עלן [אנחנו, הקטנים בחכמה, מה יהיה עלינו]? אמר ליה [לו]: שיננא [גדול השינים]! טינא (פגימה) היתה בלבם מתחילה, שהיו פגומים מתוכם מתחילה ולכן לא נחשבה להם תורתם ולא הגנה עליהם.

אַחֵר מַאי? זֶמֶר יְוָונִי לָא פְּסַק מִפּוּמֵיהּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַחֵר, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה סִפְרֵי מִינִין נוֹשְׁרִין מֵחֵיקוֹ.

ומסבירים: אחר מאי [מה] היה בו — זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו], שהיה מזמר תמיד שירים יווניים אף בהיותו בין החכמים. משמע שעוד בתחילתו היה כרוך אחרי תרבות הגויים ואמונתם. כן אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד (מפסיק מלימודו) מבית המדרש, הרבה ספרי מינין היו נושרין מחיקו, שהיה מחזיק וקורא בהם. הרי שאפילו בהיותו בבית המדרש כבר היה בו פגם מסויים, ולכן חטא.

שָׁאַל נִימוֹס הַגַּרְדִי אֶת רַבִּי מֵאִיר: כָּל עֲמַר דְּנָחִית לְיוֹרָה סְלֵיק? אֲמַר לֵיהּ: כָּל מַאן דַּהֲוָה נָקִי אַגַּב אִימֵּיהּ – סְלֵיק; כָּל דְּלָא הֲוָה נָקִי אַגַּב אִימֵּיהּ – לָא סְלֵיק.

שאל הפילוסוף הגוי נימוס הגרדי את ר' מאיר: האם כל עמר דנחית [צמר שנכנס] ליורה להיצבע סליק [עולה לו הצבע]? כלומר, האם כל הבאים ללמוד תורה כולם יוצאים אנשים הגונים וראויים? אמר ליה [לו]: כל מאן דהוה [מי שהיה] נקי אגב אימיה [אימו], מתחילתו — סליק [עולה] וכל מי שלא הוה [היה] נקי אגב אימיה [אימו] — לא סליק [אינו עולה], שמי שלא היה נקי והיה לו פגם מעיקרו אין התורה משפיעה עליו כראוי.

רַבִּי עֲקִיבָא עָלָה בְּשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה״. וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחֲפוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לְזָקֵן זֶה, שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְבוֹדִי.

וחוזרים להשלים ענין ארבעה שנכנסו לפרדס. נאמר שר' עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" (שיר השירים א, ד). מספרים: ואף ר' עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו על שנכנס לפרדס, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי.