הָא – בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא – בְּמַשָּׂא וּמַתָּן. בְּדִבְרֵי תוֹרָה – הָווּ, בְּמַשָּׂא וּמַתָּן – לָא הָווּ.

הא [זה] בדברי תורה, הא [זה] במשא ומתן, שבדברי תורה הוו [היו] נאמנים, במשא ומתן — לא הוו [היו] נאמנים.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה מְהַלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי! שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה! אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁינִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר.

ומכאן שוב לענין מעשה מרכבה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ור' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו. אמר לו ר' אלעזר: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: וכי לא כך שניתי לכם: ולא דורשים במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו ר' אלעזר: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. כלומר, בלשון ענוה, ביקש לומר לפניו מה שהוא מבין מדעתו בענין זה. אמר לו: אמור.

מִיָּד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵעַל הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ מֵעַל הַחֲמוֹר? אָמַר: אֶפְשָׁר אַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין אוֹתָנוּ, וַאֲנִי אֶרְכַּב עַל הַחֲמוֹר?! מִיָּד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה וְדָרַשׁ, וְיָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסִיבְּבָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה, פָּתְחוּ כּוּלָּן וְאָמְרוּ שִׁירָה.

מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף בטליתו על ראשו בדרך כבוד ויראה, וישב על האבן תחת עץ הזית. אמר לו ר' אלעזר: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?! מיד פתח ר' אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש. וירדה אש מן השמים, וסיבבה את כל האילנות שבשדה, פתחו כל האילנות כולן ואמרו שירה.

מַה שִּׁירָה אָמְרוּ? ״הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת…עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים…הַלְלוּיָהּ״. נַעֲנָה מַלְאָךְ מִן הָאֵשׁ וְאָמַר: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַר: בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלַחְקוֹר וְלִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים, נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ, אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים. אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ.

ומה שירה אמרו — "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות... עץ פרי וכל ארזים... הללויה" (תהלים קמח, ז. ט. יד), נענה מלאך מן האש, ואמר: הן הן מעשה המרכבה, שכמו שדרש, כך הוא באמת. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו כמוך, שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, יש נאה מקיים ואין נאה דורש, ואילו אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.

וּכְשֶׁנֶּאֱמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם תְּקוּפַת תַּמוּז הָיָה, נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת בֶּעָנָן, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִין וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִין וּבָאִין לִרְאוֹת בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה.

ומסופר: וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע מעשה זה שאירע לר' אלעזר בן ערך חבירו, היה הוא ור' יוסי הכהן מהלכים בדרך. אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח ר' יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה שאין עננים בשמים, נתקשרו שמים בעבים (עננים) ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי (בשמחת) חתן וכלה.

הָלַךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְסִיפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ. וְאַף אֲנִי וְאַתֶּם בַּחֲלוֹמִי מְסוּבִּין הָיִינוּ עַל הַר סִינַי, וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: עֲלוּ לְכָאן, עֲלוּ לְכָאן! טְרַקְלִין גְּדוֹלִים וּמַצָּעוֹת נָאוֹת מוּצָעוֹת לָכֶם. אַתֶּם וְתַלְמִידֵיכֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיכֶם מְזוּמָּנִין לֶכַת שְׁלִישִׁית.

הלך ר' יוסי הכהן וסיפר את הדברים לפני רבן יוחנן בן זכאי מה שאירע להם. ואמר לו רבן יוחנן: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו תלמידים כאלה. ואף אני ואתם, ראיתי בחלומי, שמסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן! כי טרקלין (אולמות) גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית, מאלה שזוכות לקבל פני השכינה.

אִינִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה הַרְצָאוֹת הֵן: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִרְצָה דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רַבִּי עֲקִיבָא הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְאִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ לָא קָא חָשֵׁיב? דְּאַרְצִי וְאַרְצוּ קַמֵּיהּ – קָחָשֵׁיב; דְּאַרְצִי וְלָא אַרְצוּ קַמֵּיהּ – לָא קָא חָשֵׁיב. וְהָא חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי דְּלָא אַרְצוּ קַמֵּיהּ וְקָא חָשֵׁיב! דְּאַרְצִי מִיהָא קַמֵּיהּ מַאן דְּאַרְצִי.

ושואלים: איני [האם כן היה]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה הרצאות הן, כלומר, שלושה חכמים הם שנאמרו עליהם שהרצו הרצאות בתורת הסוד, ר' יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ר' עקיבא הרצה לפני ר' יהושע, חנניא בן חכינאי הרצה לפני ר' עקיבא. ואילו את ר' אלעזר בן ערך לא קא חשיב [אינו מונה] ביניהם, והרי מסופר שהרצה דברים לפני רבן יוחנן! ומשיבים: דארצי וארצו קמיה [את מי שהרצה דברים וגם הרצו לפניו] — קחשיב [מונה], ואולם דארצי ולא ארצו קמיה [את מי שהרצה דברים ולא הרצו לפניו] — לא קא חשיב [אינו מונה]. ושואלים: והא [והרי] חנניא בן חכינאי דלא ארצו קמיה [שלא הרצו לפניו], וקא חשיב [והוא מונה אותו]! ומשיבים: דארצי מיהא קמיה מאן דארצי [שהרצה על כל פנים דברים לפני מי שהרצה בפני רבו] ולכן הכניסוהו לרשימה זו.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ ״מַיִם מַיִם״! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה נכנסו בפרדס, כלומר, עסקו בסתרי תורה עליונים, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר (הוא אלישע בן אבויה), ור' עקיבא. אמר להם והדריכם ר' עקיבא שהיה הגדול שבהם: כשאתם מגיעין בעלותכם לעולמות עליונים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים מים", אף על פי שנראים כמים, משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז).

בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״. בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַע, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכוֹל דַּיֶּיךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ״. אַחֵר קִיצֵּץ בַּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.

ומסופר מה אירע להם: בן עזאי הציץ לצד השכינה — ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהלים קטז, טו). בן זומא הציץ לצד השכינה ונפגע, כלומר, יצא מדעתו, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו" (משלי כה, טז). אחר קיצץ בנטיעות, כלומר, יצא לתרבות רעה. ר' עקיבא יצא בשלום.

שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מַהוּ לְסָרוּסֵי כַּלְבָּא? אָמַר לָהֶם: ״וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ״ – כֹּל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: בְּתוּלָה שֶׁעִיבְּרָה מַהוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל? מִי חָיְישִׁינַן לְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

ומספרים על גדולתו של בן זומא, כמה גדול היה כמפרש התורה, שהיה מוצא ראיות לדברים סתומים; שאלו את בן זומא: מהו הדין, האם מותר לסרוסי כלבא [לסרס כלב]? שהרי לכאורה איסור סירוס כתוב בין המומים שבקרבנות, והאם מותר לסרס בעל חיים שאינו כשר לקרבן? אמר להם: כתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), ללמד: כל בעל חיים שבארצכם לא תעשו בו מעשה זה. ועוד שאלו את בן זומא: אשה שמוחזק לנו בה שהיא בתולה, שעיברה (שהיא בהריון), מהו הדין, האם היא מותרת להינשא לכהן גדול שמותר לו לשאת רק בתולה? והשאלה היא: מי חיישינן [האם חוששים אנו] למה שאמר שמואל, שאמר שמואל: