״אֵת הָאָרֶץ״ לָמָּה לִי – לְהַקְדִּים שָׁמַיִם לְאָרֶץ. ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״ מִכְּדִי בַּשָּׁמַיִם אַתְחֵיל בְּרֵישָׁא, מַאי שְׁנָא דְּקָא חָשֵׁיב מַעֲשֵׂה אֶרֶץ? תָּנָא דְּבֵי ר׳ יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: הַשְׁכִּימוּ לְפִתְחִי. הִשְׁכִּים וּמָצָא נָשִׁים וַאֲנָשִׁים, לְמִי מְשַׁבֵּחַ – לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁכִּים וְהִשְׁכִּים.

"את הארץ" למה לי — להקדים שמים לארץ, לומר שהשמים נבראו תחילה. נאמר: "והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א, ב) ושואלים: מכדי [הרי] בשמים אתחיל ברישא [התחיל בתחילה], ואם כן מאי שנא דקא חשיב [מה שונה, מדוע, מונה את] מעשה ארץ קודם? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי. השכים ומצא נשים ואנשים ממתינים לו. למי משבח — למי שאין דרכו להשכים והשכים, לנשים. כן בבריאת הארץ, כיון שהיא דבר גשמי ותחתון, ונבראה יחד עם השמים, ראוי לדבר בה יותר.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁרוֹאוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מָה רוֹאוֹת, עוֹמְדוֹת – וְאֵין יוֹדְעוֹת עַל מָה הֵן עוֹמְדוֹת. הָאָרֶץ עַל מָה עוֹמֶדֶת? עַל הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן״. עַמּוּדִים – עַל הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. מַיִם – עַל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם״. הָרִים – בְּרוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״. רוּחַ – בִּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ״. סְעָרָה תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. והוא מפרט: הארץ על מה עומדת — על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון" (איוב ט, ו). העמודים האלה עומדים על המים — שנאמר: "לרקע הארץ על המים" (תהלים קלו, ו). מים אלה עומדים על ההרים — שנאמר: "על הרים יעמדו מים" (תהלים קד, ו). הרים עומדים על הרוח — שנאמר: "כי הנה יוצר הרים וברא רוח" (עמוס ד, יג). רוח עומד בסערה — שנאמר: "רוח סערה עשה דברו" (תהלים קמח, ח). סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא — שנאמר: "ומתחת זרעת עולם" (דברים לג, כז), לומר שהעולם כולו נתון על זרועותיו של הקדוש ברוך הוא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁבְעָה עַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל עַמּוּד אֶחָד, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״.

וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים עומדת הארץ, שנאמר: "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" (דברים לב, ח). וכשם שמספר בני ישראל (יעקב) שנים עשר, כך עמודי העולם הם שנים עשר. ויש אומרים: שבעה עמודים הם, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א). ר' אלעזר בן שמוע אומר: הארץ עומדת על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה).

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁנֵי רְקִיעִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם״.

אמר ר' יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים" (דברים י, יד), משמע: שמים, ושמים מעל השמים.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵן: וִילּוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָעוֹן, מָכוֹן, עֲרָבוֹת. וִילּוֹן – אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם, אֶלָּא נִכְנָס שַׁחֲרִית וְיוֹצֵא עַרְבִית, וּמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנּוֹטֶה כַדּוֹק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשֶׁבֶת״. רָקִיע – שֶׁבּוֹ חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְבוּעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם״. שְׁחָקִים – שֶׁבּוֹ רֵחַיִים עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מָן לַצַּדִּיקִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכוֹל״ וגו׳.

ריש לקיש אמר: שבעה רקיעים הם, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ומפרשים מה תפקידו של כל אחד מהם: וילון הוא רקיע שאינו משמש כלום, ואין בתוכו דבר, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית שיהיה שינוי בעולם, שנאמר: "הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת" (ישעיה מ, כב). רקיע הוא זה שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר: "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (בראשית א, יז). שחקים — שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו

זְבוּל – שֶׁבּוֹ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּמִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים״. וּמְנָלַן דְּאִיקְרִי שָׁמַיִם? דִּכְתִיב: ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבוּל קָדְשֶׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ״.

"(תהלים עח, כג-כד). זבול — שבו ירושלים של מעלה, ובית המקדש של מעלה, ומזבח של מעלה בנוי, והמלאך מיכאל, השר הגדול, עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר: "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א' ח, יג). ומנלן דאיקרי [ומנין לנו שזבול נקרא] "שמים" — דכתיב [שנאמר]: "הבט משמים וראה מזבל קדשך ותפארתך" (ישעיהו סג, טו).

מָעוֹן – שֶׁבּוֹ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בַּלַּיְלָה וְחָשׁוֹת בַּיּוֹם, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״.

מעון — שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות (שותקות) ביום, מפני כבודן של ישראל שלא להתחרות עימם באמירת השירה שלהם, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (תהלים מב, ט) ששירת המלאכים עם ה' היא רק בלילה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״. וּמַה טַּעַם ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״? מִשּׁוּם ״וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעולָם הַבָּא, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״.

על אותו כתוב אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו", ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" — משום "ובלילה שירה עמי", שירת התורה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".

אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַקּוֹטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם״. וּמְנָלַן דְּאִיקְרִי שָׁמַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם״.

ובאותו ענין אמר ר' לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה — מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר: "הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם" (איוב ל, ד). שאלו המפסיקים ("קוטפים") דברי תורה שנתנו מן הלוחות ("מלוח") לשם שיחה סתם ("עלי שיח") — נענשים באכילת גחלים הנעשים מ"שורש רתמים". ומנלן דאיקרי [ומנין לנו שנקרא] מעון זה "שמים" — שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" (דברים כו, טו).

מָכוֹן – שֶׁבּוֹ אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד, וַעֲלִיַּית טְלָלִים רָעִים, וַעֲלִיַּית אֲגָלִים, וְחַדְרָהּ שֶׁל סוּפָה [וּסְעָרָה], וּמְעָרָה שֶׁל קִיטוֹר, וְדַלְתוֹתֵיהֶן אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״.

מכון — שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים (טיפות), וחדרה של סופה וסערה, ומערה של קיטור. ודלתותיהן של כל אלה הן אש, ומנין שיש לו אוצרות לדברים רעים? שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים

הָנֵי בִּרְקִיעָא אִיתְנְהוּ? הָנֵי בְּאַרְעָא אִיתְנְהוּ! דִּכְתִיב: ״הַלְּלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דָּוִד בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ בִּמְגוּרְךָ רָע״. צַדִּיק אַתָּה ה׳ – לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. וּמְנָלַן דְּאִיקְרִי שָׁמַיִם? דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ״.

"(דברים כח, יב), ומכאן שיש לו גם אוצר אחר, שאינו טוב. ושואלים: הני [אותם] דברים שמנינו, ברקיעא איתנהו [וכי בשמים הם מצויים] הני בארעא איתנהו [הלא אלה בארץ הם מצויים]? דכתיב [שנאמר]: "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עשה דברו" (תהלים קמח, ז), משמע שכל אלה מן הארץ הם! אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים שלא ישארו בשמים, והורידן לארץ. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך (במגורך) רע" (תהלים ה, ה), כלומר, הלא צדיק אתה ה', לא יגור במגורך, בסמוך לך, דבר שיש בו רע, מוטב שיהיו סמוכים אלינו. ומנלן דאיקרי [ומניין לנו שנקרא] מקום זה "שמים" — דכתיב [שנאמר]: "רעב כי יהיה... דבר כי יהיה... כל נגע כל מחלה" (מלכים א' ח, לז), ובהמשך נאמר: "ואתה תשמע השמים מכון שבתך" (תהלים ה, לט).

עֲרָבוֹת – שֶׁבּוֹ צֶדֶק, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, גִּנְזֵי חַיִּים וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וְגִנְזֵי בְּרָכָה, וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְרוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעָתִיד לְהִיבָּרְאוֹת, וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט – דִּכְתִיב: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״. צְדָקָה – דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן״. גִּנְזֵי חַיִּים – דִּכְתִיב: ״כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים״. וְגִנְזֵי שָׁלוֹם – דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְגִנְזֵי בְּרָכָה – דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא בְּרָכָה מֵאֵת ה׳״.

ערבות הוא רקיע שבו צדק משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. וראיה לדברים: צדק ומשפט מצויים בשמים דכתיב [שנאמר]: "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט, טו). צדקה — דכתיב [שנאמר]: "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט, יז). גנזי חיים — דכתיב [שנאמר]: "כי עמך מקור חיים" (תהלים לו, י). וגנזי שלום דכתיב [שנאמר]: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו, כד), משמע ש"שלום" הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, וסמוך אליו. וגנזי ברכה — דכתיב [שנאמר]: "ישא ברכה מאת ה'" (תהלים כד, ה).

נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים – דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעָתִיד לְהִיבָּרְאוֹת – דִּכְתִיב: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים – דִּכְתִיב: ״גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ״.

נשמתן של צדיקים — דכתיב [שנאמר]: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א' כה, כט). רוחות ונשמות שעתיד להיבראות — דכתיב [שנאמר]: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז), משמע, הרוח שעתידה לצאת לעולם, לעטוף גוף, נמצאת לפני ה'. וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים — דכתיב [שנאמר]: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים סח, י).

שָׁם אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכִסֵא הַכָּבוֹד, מֶלֶךְ אֵל חַי רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ״. וּמְנָלַן דְּאִיקְרִי שָׁמַיִם? אָתְיָא ״רְכִיבָה״ ״רְכִיבָה״; כְּתִיב הָכָא: ״סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ״.

שם ברקיעים אופנים ושרפים וחיות הקדש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, ומביאים ראיה שנאמר: "סלו לרכב בערבות ביה שמו" (תהלים סח, ה) ומנלן דאיקרי [מניין לנו שערבות נקראו] "שמים"? אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "רכיבה" "רכיבה", כתיב הכא [נאמר כאן]: "סלו לרכב בערבות" וכתיב התם [ונאמר שם]: "רכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו).

וְחשֶׁךְ וְעָנָן וַעֲרָפֶל מַקִּיפִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשֶׁת חֹשֶךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סוּכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים״. וּמִי אִיכָּא חֲשׁוֹכָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? וְהָכְתִיב: ״הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא״! לָא קַשְׁיָא: הָא

וחשך וענן וערפל מקיפין אותו — שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים" (תהלים יח, יב). ושואלים: ומי איכא חשוכא קמי שמיא [והאם יש חושך לפני השמים, לפני הקדוש ברוך הוא]? והכתיב [והרי נאמר]: "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי" [הוא מגלה עמוקות ונסתרות יודע מה בחושך, והאור עמו מצוי] (דניאל ב, כב), משמע שליד הקדוש ברוך הוא מצוי אור ולא חושך! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] שיש עמו רק אור, מדובר