לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ דְּלָא כְּתִיבָא.

אלא לבתו מאנוסתו שאסורה עליו, אף שאיננה בת אשתו (שהרי לא נשא את אמה) דלא כתיבא [שאיננה כתובה] במפורש בתורה.

דְּאָמַר רָבָא, אֲמַר לִי רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״,

שאמר רבא: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "הנה" "הנה", שנאמר: "ערות אשה ובתה... לא תקח... שארה הנה זימה היא" (ויקרא יח, יז), ונאמר: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י), וכשם שעם האיסור לשאת אשה ובתה, נאסרו הן הבת והן בת הבת, כך לענין הפסוק השני האוסר בת בתו בכל מקרה (אף מאנוסתו) — אף בתו אסורה.

אָתְיָא ״זִימָּה״ ״זִימָּה״.

ואתיא [ובא, נלמד] לענין העונש על עבירה זו "זימה" "זימה", שנאמר לענין אשה ובתה: "זימה היא", ונאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ, יד).

״הֵן הֵן גוּפֵי תוֹרָה״: הָנֵי אִין, הָנָךְ לָא?! אֶלָּא, אֵימָא: הֵן וְהֵן גּוּפֵי תוֹרָה. הרדן עלך הכל חייבין

שנינו במשנה: הן הן גופי תורה. ותוהים: הני [אלה] — אין [כן] בכלל גופי תורה, הנך [ודברי תורה האחרים] לא, אינם גופי תורה? אלא אימא [אמור] בנוסח זה: הן והן גופי תורה, בין אלה שנתפרשו בכתוב ובין אלה שלא נתפרשו — כולם גופי תורה.

מתני׳ אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָתוּי לוֹ כְּאִילּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם: מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ – רָתוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

אין דורשין בעריות בשלשה שהחכם הדורש בדיני עריות החמורים לא יעשה זאת בפני קהל, אלא בפני פחות משני תלמידים, שהוא והם ביחד שלושה, ולא דורשים במעשה בראשית ובסודות הבריאה בשנים, הוא ותלמיד, ולא דורשים במעשה מרכבה שהם ענייני הסוד הקשורים בדרך הנהגתו של העולם ביחיד, אלא אם כן היה אותו יחיד חכם ומבין מדעתו את רובם של דברים.

גמ׳ אָמְרַתְּ בְּרֵישָׁא ״וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד״, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ!

ובאותו נושא: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (ראוי) לו כאילו לא בא לעולם; כל המתבונן במה שהוא למעלה מן הרקיע מעל ראשי החיות, מה למטה מהן, מה לפנים מה היה קודם שנברא העולם, ומה לאחור מה יהיה אחר שיכלה העולם (תוספות). וכל שלא חס על כבוד קונו ושואל ועוסק בדברים שאין רשאים לעסוק בהם רתוי (ראוי) לו שלא בא לעולם.

הָכִי קָאָמַר: אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת לִשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית לִשְׁנַיִם, וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה לְיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.

ושואלים: אמרת (שנית) ברישא [בתחילת המשנה]: "ולא במרכבה ביחיד" משמע שאין דורשים כלל במעשה מרכבה אפילו ביחידות, והדר [וחזרת] ואמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, משמע שיחיד בכל זאת לומד מעשה מרכבה!

״אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה״. מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ״, ״אִישׁ אִישׁ״ – תְּרֵי; ״שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ״ – חַד; וְאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״.

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אין דורשין בעריות לשלשה תלמידים, ולא במעשה בראשית לשנים, ולא מלמדים במרכבה ליחיד אלא אם כן היה התלמיד חכם ומבין מדעתו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״, ״אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ״, הָכִי נַמִי?

בהסברת פרטי הדברים, שנינו: אין דורשין בעריות בשלשה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] שהוא משום דכתיב [שנאמר]: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו), ונאמר כי יש כאן רמז למספר התלמידים. כיצד — "איש איש" — תרי [שנים], "שאר בשרו" — חד [אחד], ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: "לא תקרבו לגלות ערוה", שאם מצויים שלושה אנשים שוב אין דורשים ("לא תקרבו לגלות") בדיני עריות.

אֶלָּא, הָנְהוּ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה כְּיִשְׂרָאֵל,

ושואלים: אלא מעתה לפי אותה שיטה, מה דכתיב [שנאמר]: "איש איש כי יקלל אלהיו" (ויקרא כד, טו), או "איש איש אשר יתן מזרעו למלך" (ויקרא כ, ב), הכי נמי [כך גם כן] שאסור לדרוש אותם בפני שנים?

הַאי נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל הָעֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל!

ומשיבים: אלא הנהו [אותם] לשונות כפל של "איש איש" מיבעי ליה [צריך לו, לתנא] כדי לרבות את הגוים, שמוזהרין גם על ברכת (כלומר, קללת) השם, וגם על עבודה זרה כישראל.

אֶלָּא: מִדִּכְתִיב ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״, ״וּשְׁמַרְתֶּם״ – תְּרֵי; ״מִשְׁמַרְתִּי״ – חַד; וְאָמַר רַחֲמָנָא ״לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבוֹת״.

אולם האי [ריבוי זה] "איש איש" בדיני עריות נמי [גם כן] מיבעי ליה [צריך לו] לרבות את הגוים שמוזהרין על העריות כישראל.

אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת״, ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת״, ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ״, הָכִי נַמִי?!

אלא יש לדחות מה שאמרנו קודם, ולומר שיש רמז לאיסור דרשה בפני שלושה מדכתיב [ממה שנאמר] בעריות: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל), ונפרש: "ושמרתם" הרי כאן תרי [שנים], שמיעוט רבים שנים, "משמרתי" — חד [אחד], ואמר רחמנא [ואמרה התורה] בסופו של פסוק זה: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (ויקרא יח, ל), ומכאן נלמד שאין דורשים בשלושה.

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: מַאי אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה? אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה.

ושואלים: אלא מעתה מה דכתיב [שנאמר]: "ושמרתם את השבת" (שמות לא, יד), או "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), או "ושמרתם את משמרת הקדש" (במדבר יח, ה), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין לומדים אותם בשלושה?

מַאי טַעְמָא? סְבָרָא הוּא: בֵּי תְּרֵי כִּי יָתְבִי קַמֵּי רַבַּיְיהוּ, חַד שָׁקֵיל וְטָרֵי בַּהֲדֵי רַבֵּיהּ, וְאִידָךְ מַצְלֵי אוּדְנֵיהּ לִגְמָרָא. תְּלָתָא, חַד שָׁקֵיל וְטָרֵי בַּהֲדֵי רַבֵּיהּ, וְהָנָךְ תְּרֵי – שָׁקְלוּ וְטָרוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלָא יָדְעִי מַאי קָאָמַר רַבַּיְיהוּ, וְאָתוּ לְמִישְׁרִי אִיסּוּרָא בַּעֲרָיוֹת.

אלא אמר רב אשי: יש לדחות רמזים אלה, ולהסביר מאי [מה פירוש] אין דורשין בעריות בשלשה — אין דורשין בסתרי עריות בשלשה. שכל אותם דיני עריות שאינם מפורשים בתורה, ואינם נלמדים אלא מדרשות הכתובים או מהשוואתם — אין דורשים אותם בשלושה.

אִי הָכִי כָּל הַתּוֹרָה נַמִי!

מאי טעמא [מה הטעם] — אין זה מפני רמז במקרא, אלא סברא הוא. וזהו הטעם: בי תרי כי יתבי קמי רבייהו [שנים שיושבים לפני רבם], חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא [אחד מהם נושא ונותן עם רבו בהלכה, והאחר, השני, מטה אוזנו לתלמוד] שהוא שומע. אבל אם יש תלתא [שלושה תלמידים], הרי חד שקיל וטרי בהדי רביה [אחד מהם נושא ונותן עם רבו] והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו [ואותם השניים האחרים נושאים ונותנים זה עם זה ואינם יודעים מה אמר רבם] ואתו למישרי איסורא [ויבואו להתיר איסור] בעריות, שכן לא הקשיבו לדברי רבם, ומסברתם יבואו להתיר.

עֲרָיוֹת שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ מְחַמְּדָתָן, וּמִתְאַוָּה לָהֶם.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כל התורה נמי [גם כן] לא ילמדו אלא לשניים, שהרי מפני אותו טעם יכולים לבוא בכל מקרה לידי טעות!

אִי הָכִי גֶּזֶל נַמִי! עֲרָיוֹת, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נָפֵישׁ יִצְרֵיהּ. גֶּזֶל, בְּפָנָיו נָפֵישׁ יִצְרֵיהּ, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לָא נָפֵישׁ יִצְרֵיהּ.

ומשיבים: דין עריות שאני [שונה] שאמר מר [החכם]: גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, ולכן יש לחשוש שאדם שלא למד הלכותיהם כראוי מפי רבו ימצא היתר לעצמו.

״וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים״ – יָחִיד שׁוֹאֵל, וְאֵין שְׁנַיִם שׁוֹאֲלִין.

ומקשים: אי הכי [אם כך], גזל נמי [גם כן] לא ידרוש אלא בשנים מטעם זה? ומשיבים: יש הבדל בין התאווה לגזל לזו של עריות; עריות — בין כשהן בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה [מרובה יצרו] לכך, ויש לחשוש יותר. גזל, בפניו, כשהדבר עומד בפניו כפיתוי — נפיש יצריה [מרובה יצרו], שלא בפניו — לא נפיש יצריה [אין יצרו מרובה], ולכן אין חוששים כל כך.

יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ״.

שנינו במשנה: "ולא במעשה בראשית בשנים". ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ומסבירים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" (דברים ד, לב), וכיון שנאמר הדבר בלשון יחיד, הרי זה ללמדנו כי יחיד שואל בענין מעשה בראשית ("לימים ראשונים") ואין שנים שואלין, ומכאן שהרב מלמד לתלמיד אחד בלבד.

יָכוֹל לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ״.

יכול ישאל אדם על מה שהיה קודם שנברא העולם — תלמוד לומר מה שנאמר בהמשך: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" (דברים ד, לב), ולא קודם לכן.

יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״ – מִ״לְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״ אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים מַה לְּאָחוֹר.

יכול לא ישאל אדם על מה שהיה מששת ימי בראשית — תלמוד לומר: "שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" (דברים ד, לב), כלומר, גם לימים שהיו לפני היות האדם.