Berakhot

ברכות

 בני עובד אדום קא חשיב בדברי הימים וקא חשיב תמניא והיא תשיעית כל אחת ילדה ששה הם חמשים וארבע הוסיף עליהם שמונה בנים הראשונים הרי ששים ושנים לעובד אדום:

שנאמר פעלתי השמיני 

as it is stated: “And Oved-edom had sons…Peulletai the eighth,” and in the continuation of the same verse it is written: “For God blessed him” (I Chronicles 26:4–5); apparently, these eight children were the blessing, as it is stated: “All these were of the sons of Oved-edom; they and their sons and their brethren, able men in strength for the service; sixty-two of Oved-edom” (I Chronicles 26:8). Each of the nine women gave birth to six sons, for a total of fifty-four. If one adds the original eight, there were sixty-two altogether.

וכפי שנאמר: "ולעובד אדום בנים... פעלתי השמיני" וכתיב [ונאמר] בהמשך אותו פסוק "כי ברכו אלהים" (דברי הימים א' כו, ד–ה), ומשמע כי אותם שמונה בנים הם היו הברכה. ונאמר "כל אלה מבני עבד אדם המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבדה ששים ושנים לעבד אדם" (שם ח), שכל אחת מתשע הנשים ילדה ששה בנים בבת אחת, ואם מצרפים את השמונה הראשונים, הרי שהיו ששים ושנים בסך הכל.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי״, וּכְתִיב ״כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים״, ״כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם״.

 כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה:

הדוחק את השעה 

Rabbi Avin HaLevi said: If one forces the moment and attempts to take advantage of an undeserved opportunity, the moment forces him and he is pushed aside. If one yields to the moment and relinquishes an opportunity that presents itself, the moment yields to him.

אמר ר' אבין הלוי: כל הדוחק את השעה ומנסה לנצל הזדמנות שאיננה מגיעה לו — השעה דוחקתו והוא נדחה ממקומו. וכל הנדחה מפני השעה ומוותר על הזדמנות שבאה לידו — השעה נדחת מפניו.

אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: כָּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה – שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה – שָׁעָה נִדְחֵת מִפָּנָיו,

When Rav Yehuda, who was the head of the yeshiva in Pumbedita, died, there were two qualified candidates to replace him: Rabba and Rav Yosef. Rabba, who was younger than Rav Yosef, was renowned for his sharp intellect, while Rav Yosef was renowned for his encyclopedic knowledge. Since there was uncertainty with regard to which of them should be chosen, they posed a fundamental question to the Sages of Eretz Yisrael: Which takes precedence, “Sinai” or one who uproots mountains? The answer that was received was that Sinai takes precedence. However, Rav Yosef, for reasons described in the Gemara, deferred, and during the twenty-two years that Rabba served as head of the yeshiva, Rav Yosef did not assume even the slightest air of authority. Only after Rabba’s death, Rav Yosef assumed the position at the head of the yeshiva.

Rabba and Rav Yosef

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף

NOTE

It is apparent from several places in the Talmud that the Chaldeans, or, as they are known in the book of Daniel (2:4), Kasdim, were sorcerers and magicians with whom the Torah prohibits consulting. However, the Chaldeans were the scientists of that era and their primary area of expertise was astrology, i.e., foretelling a person’s future based on the stars. Although not everyone approved of consulting the Chaldeans (see Tosafot, Shabbat 156b), there is no real transgression in doing so, and it was not uncommon for Jewish men and women to seek their advice.

Chaldeans

כַּלְדָּאֵי

 להיות אחד מהם ראש ישיבה. אצטריכא להו גרסי' הוצרכו להם חכמים:

אצטריכא להו שעתא 

 היו קורין לרב יוסף שהיה בקי בברייתות הרבה:

סיני 

 לרבה בר נחמני שהיה מחודד יותר בפלפול

עוקר הרים 

 למי שקבץ תבואה למכור כלומר למי שקבץ שמועות:

למרי חטיא 

דאמרי ליה כלדאי 

 אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך:

מלכת תרתין שנין 

This may be derived from an incident involving Rabba and Rav Yosef, <note data-assoc="n1"/>as Rav Yosef was Sinai, extremely erudite, and Rabba was one who uproots mountains, extremely sharp. The moment arrived when they were needed; one of them was to be chosen as head of the yeshiva. They sent the following question there, to the Sages of Eretz Yisrael: Which takes precedence, Sinai or one who uproots mountains? They sent to them in response: Sinai takes precedence, for everyone needs the owner of the wheat, one who is expert in the sources. Nevertheless, Rav Yosef did not accept the appointment, as the Chaldean <note data-assoc="n2"/>astrologers told him: You will preside as head of the yeshiva for two years.

ואפשר ללמוד זאת ממה שקרה לרבה ורב יוסף. שרב יוסף היה סיני (בקי מופלג) ורבה היה עוקר הרים (חריף ביותר), ואצטריכא להו שעתא [הצטרכה להם השעה], שהיה צורך לבחור באחד מהם כראש ישיבה. שלחו להתם [לשם, לארץ ישראל] שאלה זו לחכמים: סיני ועוקר הרים, איזה מהם קודם? שלחו להו [להם] בתשובה: סיני קודם, מפני שהכל צריכים למרי חטיא [לבעל החטים], כלומר, לאדם הבקי במקורות. ואף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף את המינוי, דאמרי ליה כלדאי [שאמרו לו הכשדים חוזי הכוכבים] לרב יוסף: מלכת תרתין שנין [אתה תמלוך, תהיה ראש ישיבה במשך שתי שנים].

מִדְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף. דְּרַב יוֹסֵף סִינַי, וְרַבָּה עוֹקֵר הָרִים. אִצְטְרִיכָא לְהוּ שַׁעְתָּא, שְׁלָחוּ לְהָתָם: סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? שְׁלַחוּ לְהוּ: סִינַי קוֹדֵם, שֶׁהַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא. אַף עַל פִּי כֵן לֹא קִבֵּל עָלָיו רַב יוֹסֵף, דְּאָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: מָלְכַת תַּרְתֵּין שְׁנִין.

Rabba presided as head of the yeshiva for twenty-two years. After he died, Rav Yosef presided for two and a half years. Though he did not take advantage of the opportunity that presented itself, he ultimately fulfilled that for which he was destined.

ואז מלך רבה עשרין ותרתין שנין [עשרים ושתים שנים], ואחריו לאחר שמת מלך רב יוסף עוד תרתין שנין ופלגא [שתי שנים ומחצה], שאף שלא ניצל את ההזדמנות שבאה לידו, בסופו של דבר קיבל את המיועד לו.

מְלַךְ רַבָּה עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, מְלַךְ רַב יוֹסֵף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָּא.

 לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו:

אומנא לביתיה לא קרא 

The Gemara relates that all those years that Rabba presided, Rav Yosef did not even call a bloodletter to his home. Rav Yosef did not assume even the slightest air of authority, and would go to seek out the bloodletter rather than call upon the bloodletter to accommodate him.

ומסופר כי כל הנך שני [אותן השנים] שבהן מלך רבה, אפילו אומנא לביתיה [אומן, מקיז דם לביתו] לא קרא, אלא היה הולך אליו בעצמו, שלא נטל לעצמו כל שררה.

כָּל הָנָךְ שְׁנֵי דִּמְלַךְ רַבָּה, אֲפִילּוּ אוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לָא קְרָא.

The Maharshal explains that the phrasing of this passage is based on the biblical text, as Jacob said: “Unto God, who answered me in the day of my distress” (Genesis 35:3), and the psalmist said: “The Lord will answer you on the day of distress; the name of the God of Jacob set you upon high.” Jacob employed that same language.

The Lord will answer you on the day of distress

יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה

יש שפירשו הבאת הדברים באופן זה מן הכתוב עצמו, מאחר שאמר יעקב "לאל העונה אותי ביום צרתי" (בראשית לה, ג), אמרו בתהילים מעין זה "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב" שהשתמש בלשון זו (מהרש"ל).

יענך ה' ביום צרה

עיונים

 אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין כלומר יעקב שכל הבנים שלו וטרח בגידולם יבקש עליהם רחמים:

שיאחז בעובי הקורה 

And Rabbi Avin HaLevi said: What is the meaning of that which is written: “The Lord will answer you on the day of distress; <note data-assoc="n1"/>the name of the God of Jacob set you upon high” (Psalms 20:2)? Is God specifically the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, from here the general principle is derived: One who owns a beam should approach carrying the thick portion of the beam. A builder, carrying a beam in order to affix it in a building, must calibrate it and measure carefully so that the thick part of the beam fits in its place; so too must Jacob, who fathered and raised the children who would become the people of Israel, continue to pray for them and complete the task of nation-building.

ועוד אמר ר' אבין הלוי: מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב", שכן יש לתמוה: דווקא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא מכאן לומדים כלל לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה. כלומר, כשם שבנאי המטלטל את הקורה כדי לקובעה בבנין צריך לכוון ולדייק במדתה ולהתאימה כדי שתיכנס במקומה, כך יעקב אבינו שכל הבנים שמהם נהיה לבסוף עם ישראל הם שלו וטרח בגידולם, עליו להמשיך ולבקש רחמים עליהם כדי להביא לשלימות בנין העם.

וְאָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: מַאי דִּכְתִיב ״יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״, ״אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״ וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק – מִכָּאן לְבַעַל הַקּוֹרָה שֶׁיִּכָּנֵס בְּעָבְיָהּ שֶׁל קוֹרָה.

And Rabbi Avin HaLevi said: One who partakes of a meal at which a Torah scholar is present, it is as if he enjoyed the radiant splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moses’ father-in-law before God” (Exodus 18:12). Did they actually eat before God? Didn’t they eat before Moses?

ועוד אמר ר' אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו השכינה, שנאמר: "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים" (שמות יח, יב). והדבר תמוה: וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו!

וְאָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִילּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים״. וְכִי לִפְנֵי אֱלֹהִים אָכְלוּ? וַהֲלֹא לִפְנֵי משֶׁה אָכְלוּ!

Rather, this verse comes to tell you that one who partakes in a meal at which a Torah scholar is present, it is as if he enjoyed the radiant splendor of the Divine Presence.

אלא בא כתוב זה לומר לך שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה — כאילו נהנה מזיו השכינה.

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ – כְּאִילּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה.

Some say that man’s role in life is to seek perfection, and therefore one says to the living: Go to peace, meaning, perfect yourself. To the dead, one says: Go in peace, as that which one acquired during his lifetime remains with him (HaKotev). The Maharsha, however, explains this to mean that the only blessing suitable for the dead is that they be brought to their burial in peace. On the other hand, the living must confront challenges and problems every day, so they may be blessed to find peace wherever they go.

Go to peace

לֵךְ לְשָׁלוֹם

יש מפרשים שתפקיד האדם הוא לחפש את השלמת עצמו בכל ימי חייו, ולכן החי צריך שיאמרו לו "לך לשלום" — להשלים לעצמך. ולמת אומרים — "לך בשלום" כי מה שרכש בחייו הוא הנמצא עמו (הכותב). ויש מפרשים שלמת אין לברך אלא שיובא בשלום אל קברו, ואילו החי שיש לו בעיות וסכנות מברכים אותו שבכל מקום שילך אליו ימצא שם שלום (מהרש"א).

לך לשלום

And Rabbi Avin HaLevi said: One who takes leave from another should not say to him: Go in peace, but rather, he should say: Go to peace. <note data-assoc="n2"/>As we see that, on the one hand, Jethro said to Moses: “Go to peace” (Exodus 4:18), and Moses ascended and was successful. On the other hand, David said to his son, Absalom: “Go in peace” (II Samuel 15:9), and Absalom went and was ultimately hanged.

ועוד אמר ר' אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו בלשון "לך בשלום", אלא יאמר "לך לשלום", שהרי יתרו שאמר לו למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) עלה משה והצליח. ודוד שאמר לו לאבשלום בנו "לך בשלום" (שמואל ב' טו, ט) סופו של אבשלום שהלך ונתלה.

וְאָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ אַל יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״, אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״. שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לְמשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ – עָלָה וְהִצְלִיחַ. דָּוִד שֶׁאָמַר לוֹ לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ – הָלַךְ וְנִתְלָה.

 כשהיו מוליכים ארונות ממקום למקום לקבורה היו מלוים אותו מעיר לעיר וחוזרים אלו ואחרים מלוים אותו משם והלאה והחוזרים קרי נפטרים נוטלין רשות להפטר ממנו:

הנפטר מן המת 

Rabbi Avin HaLevi also said: One who takes leave from a dead person should not say to him: Go to peace, but rather, one should say: Go in peace, as it is stated: “But you shall go to your fathers in peace” (Genesis 15:15).

ועוד אמר ר' אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא יאמר "לך בשלום", שנאמר: "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום" (בראשית טו, טו).

וְאָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת אַל יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תָבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״.

After praying, one should proceed to the study hall and study Torah for at least a little while (Magen Avraham). Even one who does not have the requisite skills to study Torah, should proceed to the study hall and stay there for a while or review some material with which he is familiar. He will thereby be rewarded for going there (Rema; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 155:1).

One who leaves the synagogue and enters the study hall

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

HALAKHA

אחרי התפילה ראוי שילך לבית המדרש ללמוד, ואפילו מעט (מ"א). ואף מי שאינו יודע ללמוד, מכל מקום ילך לבית המדרש ויתעכב שם, או שיאמר שם דבר מה שהוא כן יודע, ובכך יהיה שכר הליכה בידו (רמ"א). (שו"ע או"ח קנה, א).

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש

אורח ההלכה

Rabbi Levi bar Ḥiyya said: One who leaves the synagogue and immediately enters the study hall <note data-assoc="h1"/>and engages in Torah study, is privileged to receive the Divine Presence, as it is stated: “They go from strength to strength, every one of them appears before God in Zion” (Psalms 84:8); those who go from a place of prayer to a place of Torah study are privileged to receive a divine revelation in Zion.

אמר ר' לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס מיד לבית המדרש ועוסק בתורה — זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח), שההולכים ממקום תפלה למקום תורה זוכים לגילוי ה' בציון.

אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּיא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן״.

 מישיבה לישיבה וממדרש למדרש:

אין להם מנוחה 

With regard to that same verse, Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Torah scholars have rest neither in this world nor in the World-to-Come, as in both worlds they are constantly progressing, as it is stated: “They go from strength to strength, every one of them appears before God in Zion.”

על אותו כתוב אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, מפני שבכל עולם הולכים הם ומתקדמים, וכפי שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן״.

Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: Torah scholars increase peace in the world, as it is said: “And all your children [ banayikh ] shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of your children” (Isaiah 54:13). If all the children of Israel are taught of the Lord, there will be peace for all.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג), שאם כל בני ישראל הם למודי ה' — שלום לכל.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנַיִךְ״,

Since the verse mentions your children twice, some explain it as an allusion that the sons will be the architects of peace (Ḥefetz Hashem).

Your children [banayikh]…your builders [bonayikh]

בָּנַיִךְ…בּוֹנָיִךְ

מאחר שהפסוק מזכיר פעמיים "בניך", מפרשים שהוא מרמז שבנים אלה הם הבונים את השלום (חפץ ה').

בניך — בוניך

כלל הוא בידי חכמים שמסיימים בדבר טוב, ומשום כך מסיימים את המסכת מענין השייך בה — תלמידי החכמים העוסקים בתורה ובמצוות שהם מרבים את השלום "בפמליא של מעלה ושל מטה" כסיום למסכת ברכות שכל עניינה לברך ולצרף עולם של מעלה עם של מטה.

סיום המסכת בענין השלום

The bulk of this chapter discusses the numerous blessings, which are recited on different occasions. Among these blessings, some are more specific and are recited on rare occasions; and some are more general and are recited on many different occasions. Among the more general blessings are: Who has given us life, and: Who is good and does good. These two blessings of thanksgiving are recited each time a person feels that something good has befallen him: A general event like rainfall; a private celebration like the birth of a son; joy over a new acquisition; or even the joy of meeting a friend. Detailed parameters were established in the halakha with regard to the time and manner in which these blessings are recited. Nevertheless, the personal feelings and considerations of the one reciting the blessing, who uses it to offer thanks to God, also play a role. Another general blessing, which is recited over an entire series of events, is: The true Judge. This blessing is recited as a faith-based acceptance and justification in response to any event involving misfortune or tragedy. Based on the fundamental concept of the mishna, the Gemara emphasizes that not only is there an obligation to recite a blessing over tragic events, but that one should recite the blessing joyfully, motivated by the profound belief that everything the Holy One, Blessed be He does, He does for the best. God’s judgment is a true judgment; even though it may not be obvious at present, it is, at its core, a manifestation of good. In addition to general blessings, there are several blessings recited only in specific cases. For example: Over God’s might in nature: Whose strength fills the world; over the wonders of creation in general: Author of creation; over strange creatures: Who makes creatures different. Some blessings are recited as an expression of sympathy, for example: The true Judge. Others express praise and thanksgiving, for example: Who created beautiful creatures. They all come to underscore that one should view every event and phenomenon encountered in the course of life as an act of God and a manifestation of His will. This chapter also discusses the halakhot governing the obligation of one who recovers from illness or is extricated from danger. In addition to the halakhic discussions, the chapter also includes fundamental philosophical determinations with regard to the role of miracles, the essence of dreams, the power of prayer, and the general problem of good versus evil.

. The Sages interpreted this verse homiletically: Do not read your children [ banayikh ], but your builders [ bonayikh ]. <note data-assoc="n3"/>Torah scholars are those who build peace for their generation. As it is stated: “Those who love Your Torah have great peace; there is no stumbling block for them” (Psalms 119:165); and “May there be peace within your walls, prosperity within your palaces” (Psalms 122:7), because: “For the sake of my brothers and friends, I shall say: Peace be within you. For the sake of the House of the Lord, our God, I will seek your good” (Psalms 122:8–9), and “May the Lord give strength to His people; the Lord will bless His people with peace” (Psalms 29:11) <note data-assoc="n4"/>

וכן דרשו: אל תקרי [תקרא] "בניך" אלא "בוניך", שתלמידי החכמים הם הנקראים בוני שלום הדור. וכן נאמר עוד בכתובים: "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט, קסה), וכן: "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (שם קכב, ז), משום מה? — "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך" (שם ח–ט), "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (שם כט, יא).

אַל תִּקְרִי ״בָּנַיִךְ״ אֶלָּא ״בּוֹנָיִךְ״. ״שָׁלוֹם רַב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל״, ״יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ״, ״לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ״, ״לְמַעַן בֵּית ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ״, ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״.  הדרן עלך הרואה  וסליקא לה מסכת ברכות

. The Sages interpreted this verse homiletically: Do not read your children [ banayikh ], but your builders [ bonayikh ]. Torah scholars are those who build peace for their generation. As it is stated: “Those who love Your Torah have great peace; there is no stumbling block for them” (Psalms 119:165