רֵיאָה שׁוֹאֶבֶת כָּל מִינֵי מַשְׁקִין, כָּבֵד כּוֹעֵס, מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמַנִּיחָתוֹ, טְחוֹל שׂוֹחֵק, קֻרְקְבָן טוֹחֵן, קֵיבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר. נֵעוֹר הַיָּשֵׁן, יָשֵׁן הַנֵּעוֹר – נִמּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנָא: אִם שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם נְעוֹרִים – מִיָּד מֵת.

והריאה שואבת כל מיני משקין, הכבד כועס, והמרה זורקת בו טפה של מרה ומניחתו על ידי כך מכעסו, הטחול שוחק הקרקבן טוחן את המאכל, והקיבה ישנה, האף נעור. ואם שינו את תפקידיהם שנעור הישן או ישן הנעור — הרי האדם נמוק והולך לו. וכן תנא [שנו]: אם שניהם ישנים או שניהם נעורים — מיד האדם מת.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. רְשָׁעִים – יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו״, בֵּינוֹנִים – זֶה וְזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ״.

ועוד בענין יצר האדם, תניא [שנינו בברייתא] שר' יוסי הגלילי אומר: את הצדיקים היצר הטוב שופטן, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב), שהיצר הרע נעלם לגמרי מלבו. הרשעים היצר הרע שופטן, שנאמר: "נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו" (שם לו, ב). והבינונים — זה וזה, היצר הטוב והיצר הרע שופטן, שנאמר: "יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו" (שם קט, לא), שיש אנשים שנשפטים על ידי שניים.

אֲמַר רַבָּה: כְּגוֹן אָנוּ בֵּינוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לָא שָׁבֵיק מָר חַיֵּי לְכָל בְּרִיָּה!

אמר רבה: אנשים כגון אנו הם הבינונים. אמר ליה [לו] אביי תלמידו ובן אחיו: אם כן, לא שביק מר חיי [אין אדוני מניח חיים] לכל בריה, שאם אדם כמוך הוא בינוני, כיצד איפוא יעריכו את שאר בני האדם?

וַאֲמַר רָבָא: לָא אִיבְרִי עָלְמָא אֶלָּא לִרְשִׁיעֵי גְּמוּרִי אוֹ לְצַדִּיקֵי גְּמוּרִי. אֲמַר רָבָא: לֵידַע אֱינָשׁ בְּנַפְשֵׁיהּ אִם צַדִּיק גָּמוּר הוּא אִם לָאו. אֲמַר רַב: לָא אִיבְרִי עָלְמָא אֶלָּא לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי – הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא – הָעוֹלָם הַבָּא.

ואמר רבא: לא איברי עלמא [נברא העולם] אלא לרשיעי גמורי [לרשעים גמורים] או לצדיקי גמורי [לצדיקים גמורים], והשאר אינם חיים בשלמות בשום עולם. ועוד אמר רבא: לידע אינש בנפשיה [יידע האדם בעצמו] אם צדיק גמור הוא אם לאו [לא], שאם אינו צדיק גמור יידע שחייו יהיו חיי סבל. וכעין זה אמר רב: לא איברי עלמא [נברא העולם] אלא לאחאב בן עמרי הרשע שאין לו חלק לעולם הבא ולר' חנינא בן דוסא. ומבארים: לאחאב בן עמרי — העולם הזה, ולר' חנינא בן דוסא — העולם הבא.

״וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ?״ ואִם נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ?״ אֶלָּא: אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ – לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״, וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ – לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ – אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ.

שנינו במשנה את פירוש הכתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). וכהמשך לכך תניא [שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך"? ולהיפך, אם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? אלא משמעות הדבר שאם יש לך אדם שגופו חביב עליו יותר מממונו — לכך נאמר "בכל נפשך", שעליו לתת את נפשו על קידוש ה'. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר "בכל מאדך", שמובנו הוא — בכל רכושך. ר' עקיבא אומר: "בכל נפשך" יש להבין: אפילו נוטל את נפשך. ומסופר באריכות כיצד חי וקיים ר' עקיבא עצמו את הדברים הללו.

תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה, בָּא פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת?

תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת לאחר מרד בר כוכבא גזרה מלכות הרשעה (רומי) שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו את ר' עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה [לו] פפוס לר' עקיבא: עקיבא וכי אי (אין) אתה מתירא מפני המלכות?

אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת?! לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמַה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אַף אֲנַחְנוּ, עַכְשָׁיו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״ – כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לשועל שהיה מהלך על גב (שפת) הנהר, וראה את הדגים שהיו מתקבצים ובורחים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: בורחים אנו מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: שמא רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו הדגים: וכי אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו, בתוך המים, אנו מתיראין, במקום מיתתנו מחוץ למים — על אחת כמה וכמה. והנמשל: אף אנחנו היהודים עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה ביחס לעצמה: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ), כך אנו מתיראים מהמלכות, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, שזהו מקום ומצב מיתתנו — על אחת כמה וכמה!

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: פַּפּוֹס! מִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אוֹי לוֹ לְפַפּוֹס שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים.

אמרו: לא היו ימים מועטים, שלא עבר זמן רב עד שתפסוהו את ר' עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו ר' עקיבא לפפוס: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר ליה [לו] פפוס: אשריך ר' עקיבא שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ – אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ, אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ?! הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״ עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּ״אֶחָד״.

ומסופר כי בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, שקרא קריאת שמע באותה שעה. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! וכי גם בשעה זו מוצא אתה לקרוא את שמע? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" במשמעות אפילו נוטל את נשמתך. ואמרתי לעצמי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? והיה מאריך במלה "אחד", עד שיצתה [יצאה] נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול מן השמים ואמרה: "אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד".

אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ״מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים״ וגו׳! – אָמַר לָהֶם ״חֶלְקָם בַּחַיִּים״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאַתָּה מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: וכי זו תורה וזו שכרה? וכפי שנאמר "ממתים ידך ה' ממתים מחלד" (תהלים יז, יד), כלומר, ידך ה' הורגת וממיתה ואיננה מצילה! אמר להם הקדוש ברוך הוא את סיומו של אותו פסוק: "חלקם בחיים" (שם). ומכיון שכן יצתה בת קול ואמרה: "אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא", שחלקך הוא כבר בחיים נצחיים.

״לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״ וכו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה. אִיתְּמַר נַמִי, אֲמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה, וּבְשֶׁאֵין גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.

שנינו במשנה שלא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח לפי שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. כדי לסייג את ההלכה הזאת אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרו לאסור מנהג בזיון אלא מן הצופים ולפנים, כלומר, לכל צד בירושלים שהוא קרוב יותר למקדש מהר הצופים, וכן זהו דווקא ברואה, כשנראה מקום המקדש שם, איתמר נמי [וכן גם כן נאמר]: אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה ובשאין גדר המפסיקה, ורק בזמן שהשכינה שורה, כשהבית בבניינו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם, וּבַגָּלִיל לֹא יִפָּנֶה אֶלָּא מִזְרָח וּמַעֲרָב. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

בהקשר לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: הנפנה לצרכיו ביהודה, לא יפנה כשהוא יושב בכיוון מזרח ומערב, שאז הוא פונה כנגד ירושלים, אלא צפון ודרום. ואילו בגליל שהוא צפונה לירושלים לא יפנה אלא מזרח ומערב. ור' יוסי מתיר. שהיה ר' יוסי אומר: לא אסרו כל ההגבלות הללו אלא ברואה, ובמקום שאין שם גדר, ובזמן שהשכינה שורה. וחכמים אוסרים.

חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צְדָדִין.

ושואלים: דעת חכמים אלה האוסרים היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון] שגם הוא אוסר! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לגבי צדדין. במקום ביהודה שאינו ממש מזרחה או מערבה לירושלים, או בגליל שאינו מכוון צפונה לה, לדעת תנא קמא — אסור, ולדעת חכמים יהא מותר.

תַּנְיָא אִידָךְ: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם, וּבַגָּלִיל – צָפוֹן וְדָרוֹם אָסוּר, מִזְרָח וּמַעֲרָב מוּתָּר. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – אָסוּר, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – מוּתָּר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: הנפנה לצרכיו ביהודה — לא יפנה לצד מזרח ומערב אלא רק לצפון ודרום. ובגליל, לצד צפון ודרום — אסור, ולצד מזרח ומערב — מותר. ור' יוסי מתיר. שהיה ר' יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה את פני בית המקדש. ר' יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים — אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים — מותר. ומוסיפים עוד שר' עקיבא אוסר בכל מקום להפנות מזרח ומערב.

רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּץ לָאָרֶץ.

ומקשים: שיטת ר' עקיבא הלא היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון] שאף הוא אוסר! והשיבו: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לגבי חוץ לארץ, שלדעת ר' עקיבא בכל מקום, ואפילו חוץ לארץ — אסור.

רַבָּה הָווּ שַׁדְיָין לֵיהּ לִבְנֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, אֲזַל אַבַּיֵי שְׁדַנְהוּ צָפוֹן וְדָרוֹם, עַל רַבָּה תְּרַצְנְהוּ. אֲמַר: מַאן הַאי דְּקָמְצַעֵר לִי? אֲנָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לִי, דַּאֲמַר: בְּכָל מָקוֹם אָסוּר.

ומסופר כי רבה הוו שדיין ליה לבני [היו מונחות אצלו בבית הכסא הלבנים] שהיה נפנה עליהם בין מזרח ומערב. אזל [הלך] אביי שדנהו [והשליכן] לצד צפון ודרום לדעת אם מקפיד רבה על הכיוון, או שהניחן כך במקרה, על [נכנס] רבה תרצנהו [תקנן]. אמר: מאן האי דקא מצער לי [מי הוא זה שמצער אותי]? אנא [אני] כשיטת ר' עקיבא סבירא לי [סבור אני] שאמר: בכל מקום אסור.