הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמֵר: ״הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָּדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, תְּנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַרְפּוּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹנִי וְאָבֹא אֲלֵיכֶם״. אֲמַר אַבַּיֵי: לָא לֵימָא אֱינָשׁ הָכִי, דִּלְמָא שָׁבְקִי לֵיהּ וְאָזְלִי. אֶלָּא לֵימָא: ״שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי, עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי, סִמְכוּנִי סִמְכוּנִי, הַמְתִּינוּ לִי הַמְתִּינוּ לִי, עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם״. כִּי נָפֵיק אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בּוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלָלִים חֲלָלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ״.

הנכנס לבית הכסא, אומר למלאכים המלווים אותו בכל עת: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם". אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלמא שבקי ליה ואזלי [אל יאמר אדם כך, שמא יעזבו אותו וילכו]. אלא לימא [יאמר]: "שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם". כי נפיק [כאשר הוא יוצא], אומר: "ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חללים חללים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אי אפשר לעמוד לפניך".

מַאי חָתֵים? – אָמַר רַב: ״רוֹפֵא חוֹלִים״. אֲמַר שְׁמוּאֵל: קָא שָׁוִינְהוּ אַבָּא לְכוּלֵּי עָלְמָא קְצִירֵי! אֶלָּא: ״רוֹפֵא כָל בָּשָׂר״. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״. אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ ״רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״.

ושואלים: מאי חתים [במה הוא חותם] ברכה זו? אמר רב: יש לחתום "ברוך... רופא חולים". אמר שמואל: קא שוינהו [עשה] אבא, רב, לכולי עלמא קצירי [את כל העולם חולים]. אלא יש לומר: "רופא כל בשר". רב ששת אמר: יש לחתום בנוסח "מפליא לעשות". אמר רב פפא: הלכך נמרינהו לתרוייהו [על כן נאמר את שתיהן, שתי הנוסחאות]. "רופא כל בשר ומפליא לעשות".

הַנִּכְנָס לִישֹׁן עַל מִטָּתוֹ אוֹמֵר מִ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ עַד ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״. וְאוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עַיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִידֵי מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִידֵי עֲבֵירָה, וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר טוֹב וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר הָרָע, וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע וּמֵחֳלָאִים רָעִים, וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים, וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ״.

מאחר שדובר בברכות הרגילות בכל יום מובאות עוד ברכות השייכות לסדר החיים היום יומי. הנכנס לישן על מטתו, אומר קריאת שמע שעל המטה מ"שמע ישראל" עד "והיה אם שמוע", ואחר כך אומר: "ברוך... המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. וישלוט בי יצר טוב, ואל ישלוט בי יצר הרע. ותצילני מפגע רע, ומחלאים רעים. ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים. ותהא מטתי שלמה לפניך (שלא יהיה פסול בצאצאיו). והאר עיני (בבוקר) פן אישן המות (ולא אתעורר משינה זו). ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו".

כִּי מִתְעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא, כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״.

כי מתער [כאשר מתעורר] הריהו אומר: "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה. אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים".

כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא לֵימָא: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב לֵימָא: ״בָּרוּךְ מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ לֵימָא: ״בָּרוּךְ מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף לֵימָא: ״בָּרוּךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא לֵימָא: ״בָּרוּךְ רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מַסְגֵי לֵימָא: ״בָּרוּךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גֶבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״.

כי שמע [כאשר שומע] את קול תרנגולא [התרנגול], לימא [יאמר]: "ברוך... אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כי פתח עיניה [כאשר פותח את עיניו] לימא [יאמר]: "ברוך... פוקח עורים". כי תריץ ויתיב [כאשר מתיישר ויושב] לימא [יאמר]: "ברוך... מתיר אסורים". כי לביש [כאשר מתלבש] לימא [יאמר]: "ברוך... מלביש ערומים" (כי היו רגילים לישון בלי לבוש). כי זקיף [כאשר מזדקף] לימא [יאמר]: "ברוך... זוקף כפופים". כי נחית לארעא [כאשר יורד לארץ] מן המיטה לימא [יאמר]: "ברוך... רוקע הארץ על המים", כהודאה על שיש מתחת לרגליו קרקע יציבה לדרוך עליה. כי מסגי [כאשר הולך] לימא [יאמר]: "ברוך... המכין מצעדי גבר". כי סיים מסאניה [כאשר נועל את נעליו] לימא [יאמר]: "ברוך... שעשה לי כל צרכי", שהנעליים הן תוספת הכרחית לצרכי האדם. כי אסר המייניה [כאשר חוגר את חגורתו] לימא [יאמר]: "ברוך... אוזר ישראל בגבורה". כי פריס סודרא על רישיה [כאשר פורש את הסודר על ראשו] לימא [יאמר]: "ברוך... עוטר ישראל בתפארה".

כִּי מְעַטַּף בְּצִיצִית לֵימָא: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית״. כִּי מַנַּח תְּפִילִּין אַדַּרְעֵיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִילִּין״. אַרֵישֵׁיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״. כִּי מָשֵׁי יְדֵיהּ לֵימָא: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם״. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ לֵימָא: בָּרוּךְ הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפַּי, וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתוֹרָתְךָ וְדַבְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי חֵטְא וְלֹא לִידֵי עָוֹן וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְךָ, וְרַחֲקֵנִי מֵאָדָם רַע וּמֵחָבֵר רַע, וְדַבְּקֵנִי בְּיֵצֶר טוֹב וּבְחָבֵר טוֹב בְּעוֹלָמְךָ, וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

כי מעטף [כאשר מתעטף] בציצית (טלית מצוייצת) לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית". כי מנח [כאשר מניח] תפילין אדרעיה [על זרועו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", וכאשר הוא מניחן ארישיה [על ראשו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". כי משי ידיה [כאשר רוחץ ידיו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". כי משי אפיה [כאשר הוא רוחץ את פניו] לימא [יאמר]: ברוך... המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתרגילני בתורתך, ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. וכוף את יצרי להשתעבד לך. ורחקני מאדם רע, ומחבר רע. ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך. ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ותגמלני חסדים טובים. ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל".

״חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ״ כו׳. מַאי ״חַיָּיב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה״?! – אִילֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. – וְהָתְנַן: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״! – אֲמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבּוּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה.

שנינו במשנה שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"? אילימא [אם נאמר] שמשמעות הדבר שכשם שמברך על הטובה בנוסח "הטוב והמטיב", כך מברך גם על הרעה בנוסח "הטוב והמטיב", והתנן והרי שנינו במשנתנו] שעל בשורות טובות אומר "הטוב והמטיב" ואילו על בשורות רעות אומר "ברוך... דיין האמת"! אלא אמר רבא: לא נצרכה הערה זו במשנה לענין נוסח הברכה, אלא לקבולינהו [לקבל אותן] בשמחה, שגם את הבשורות הרעות יש לקבל באותה הרגשה שהוא מקבל את הטובות.

אֲמַר רַב אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי: מַאי קְרָא – ״חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה׳ אֲזַמֵּרָה״, אִם חֶסֶד – אָשִׁירָה, וְאִם מִשְׁפָּט – אָשִׁירָה.

אמר רב אחא משום (בשם) ר' לוי: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" (תהלים קא, א). ומפרש: אם שיהא זה חסד — אשירה, ואם משפט (דין קשה) — אשירה, שאודה לה' בשירה על הרעה כעל הטובה.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר מֵהָכָא: ״בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר״; ״בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר״ – זוֹ מִדָּה טוֹבָה, ״בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר״ – זוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת.

ר' שמואל בר נחמני אמר, הראיה היא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר" (תהלים נו, יא), ומפרש: "בה' אהלל דבר" — זו הגילוי של מידת הרחמים, מדה טובה, "באלהים אהלל דבר" — זו מדת פורענות, שאף אם יביא עלי מדת פורענות — אף על פי כן אהלל.

רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר מֵהָכָא: ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״, ״צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״.

ר' תנחום אמר: הראיה היא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (שם קטז, יג), וגם "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (שם ג–ד).

וְרַבָּנַן אָמְרִי מֵהָכָא: ״ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ״.

ורבנן אמרי, מהכא [וחכמים אומרים כי הראיה היא מכאן], ממה שנאמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך" (איוב א, כא).

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר ״כָּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב עָבֵיד״.

אמר רב הונא שאמר רב משום (בשם) ר' מאיר, וכן תנא משמיה [שנויה בריתא משמו] של ר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטוב הוא עושה].

כִּי הָא, דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא וְלָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כָּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב״. אֲזַל וּבָת בְּדַבְרָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ תַּרְנְגוֹלָא וַחֲמָרָא וּשְׁרָגָא. אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא, אֲתָא שׁוּנָרָא אָכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא, אֲתָא אַרְיֵה אָכְלֵיהּ לַחֲמָרָא. אֲמַר: כָּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גַּיְיסָא, שַׁבְיֵיהּ לְמָתָא. אֲמַר לְהוּ: לָאו אָמְרִי לְכוּ ״כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

ומסופר, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא [שהיה הולך בדרך]. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [הגיע לעיר אחת, ביקש מלון] ולא יהבי ליה [נתנו לו]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב" [שעושה ה' — לטובה עושה]. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר]. אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח וכבתה את הנר]. אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול ואכל את התרנגול]. אתא [בא] אריה אכליה לחמרא [ואכל את החמור]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב" [שעושה הקדוש ברוך הוא — לטובה עושה]. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא [בו בלילה בא גייס, ושבה את העיר], והתברר שר' עקיבא שלא היה בעיר, ולא היה עמו לא נר דולק ולא תרנגול או חמור שיקימו רעש — הוא לבדו ניצל מהגייס. אמר להו [להם]: לאו אמרי לכו [וכי לא אמרתי לכם] כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא