וְכוּלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ.

וזה בתפילין של ראש שבהם ארבעה בתים נפרדים, ואולם בתפילין של יד שאין בהם אלא בית אחד כולהו כתיבי באדרעיה [כולם כתובים בתפילין בזרועו], בהמשך אחד.

אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יְרֵא ה׳ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ״;

ועוד אמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא משאיל בו, כביכול, לברר מה אירע לו, שנאמר: "מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו, יבטח בשם ה' וישען באלהיו" (ישעיהו נ, י), לאמור: ה' שואל כביכול, "מי בכם ירא ה'" מלבוא להיות "שומע בקול עבדו", שהוא שליח הציבור העוסק בעבודת ה' "אשר הלך חשכים", שהשכים בבוקר עוד לפני זמן התפילה.

אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ – נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ – אֵין נוֹגַהּ לוֹ.

אזי אם לדבר מצוה הלך, הרי אף שהוא הולך בחושך — נוגה לו, שאור המצוה מגן עליו, ואם לדבר הרשות, לדברים שאינם של מצוה, הלך, ונמנע משום כך מלהתפלל בבית הכנסת — אין נוגה לו גם כאשר יאיר היום (מהרש"א).

״יִבְטַח בְּשֵׁם ה׳״, מַאי טַעְמָא? – מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה׳, וְלֹא בָּטַח.

"יבטח בשם ה'" מאי טעמא [מה הטעם] להקפדה זו עליו? — משום דהוה ליה [שהיה לו] לבטוח בשם ה' שלא יינזק אם יאחר בסידור ענייניו כדי להתפלל, והוא לא בטח.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה – מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה״.

ובאותו ענין אמר ר' יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת, ולא מצא בה עשרה בני אדם — מיד הוא כועס, שנאמר: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה... הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר" (ישעיה נ, ב).

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ – אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ.

על צד אחר של הקביעות בתפילה אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו — אלהי אברהם בעזרו, שהתפילה לה' הריהי כעבודת המקדש, ודרך כבוד הוא שיקבע לו מקום בו יהא נוהג לעבוד את עבודת הקודש הזו (הריא"ף), והעושה כן — אלהי אברהם בעזרו, לפי שנוהג בכך מנהג חסידות כדרך אברהם אבינו.

וּכְשֶׁמֵּת – אוֹמְרִים לוֹ: אִי עָנָיו, אִי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ!

וכשמת אותו אדם שנהג במנהג זה, אומרים לו (עליו): "אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". שמי שהיה מקפיד בקביעת מקום תפילתו, מן הסתם בכל דרכיו הריהו מתלמידי אברהם אבינו — עניו וחסיד (הריא"ף).

וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לָן דִּקְבַע מָקוֹם? – דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

וכאן המקום לשאול: ואברהם אבינו מנא לן [מנין לנו] שקבע מקום לתפילתו? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית יט, כח) ואין משמעות לשון "עמידה" אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהלים קו, ל).

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה. אֲמַר אַבַּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמֵיפַּק, אֲבָל לְמֵיעַל – מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳״.

ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה (פסיעות גדולות), לפי שנראה כבורח משם. אמר אביי לפרש את דברי רב הונא: לא אמרן [אמרנו], לא נקבעה הלכה זו, אלא למיפק [לצאת] מבית הכנסת, שיש גנאי מיוחד ביציאה בפסיעה גסה מבית הכנסת, נוסף על כך שכרגיל אין לאדם ללכת בפסיעה גסה. אבל למיעל [להיכנס] — מצוה למרהט [לרוץ], שמותר ואף מצוה למהר בריצה לשם (הריא"ף), שנאמר: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו, ג), שהנכנס במרוצה לבית הכנסת מראה בעצמו שהוא ממהר ולהוט ללכת אחרי ה'.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חָזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא, אָמִינָא: קָא מְחַלְיָין רַבָּנַן שַׁבְּתָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַעֲנָא לְהָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג״ וגו׳ – אֲנָא נַמִי רָהֵיטְנָא.

ומעין דברי אביי אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא [בראשונה, כאשר הייתי רואה אותם את החכמים שהם רצים לדרשה של הרב בשבת], אמינא [הייתי אומר]: "קא מחליין רבנן שבתא" [מחללים הם החכמים שבת], שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, משום כבוד השבת. כיון דשמענא להא [ששמעתי את ההלכה הזאת] של ר' תנחום שאמר בשם ר' יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (שם יא, י), כלומר, במהירות ובלי להתעכב כאילו היה ארי מאחריו (ברכת ה'), מאז אנא נמי רהיטנא [אני גם כן רץ].

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְּפִרְקָא – רִהֲטָא.

והוסיף ואמר ר' זירא: אגרא דפרקא [שכר הדרשה] — רהטא [הריצה], לפי שרוב השומעים אינם מבינים יפה את עצם דברי החכם הדורש, ועיקר שכרם הוא בריצתם מתוך כוונה טובה לשמוע דברי תורה.

אֲמַר אַבַּיֵי: אַגְרָא דְּכַלָּה – דּוּחֲקָא.

ובסגנון דברי ר' זירא אמר אביי: אגרא [שכר] הכלה (התכנסות ציבורית ללימוד תורה) — דוחקא [הדוחק], שעקב ריבוי הקהל קשה ללמוד שם, ועיקר השכר הוא בשל הדחקותם של השומעים לקלוט בכל זאת משהו מפי הדורש.

אֲמַר רָבָא: אַגְרָא דִּשְׁמַעֲתָא – סְבָרָא.

ובאותו סגנון אמר רבא: אגרא דשמעתא [שכר השמועה], דברי הלכה של האמוראים — סברא [הסברה], שעיקר השכר בלימוד התלמוד אינו בידיעת פסק ההלכה, כי אם בסברה שמוציא הוא מהם.

אֲמַר רַב פַּפָּא: אַגְרָא דְּבֵי טַמַּיָא – שְׁתִיקוּתָא.

ואמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [שכר השהיה בבית האבל] — שתיקותא [השתיקה], שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.

אֲמַר מָר זוּטְרָא: אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא – צְדַקְתָּא.

אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא [שכר התענית] — צדקתא [הצדקה], שעיקר השכר בתענית הוא בכך שנותנים אז צדקה לעניים (ועיין ישעיהו נח).

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא – דַּלּוּיֵי.

ואמר רב ששת: אגרא דהספדא [שכר ההספד] — דלויי [הרמת קול בוכים], שעל ידי זה מתעוררים השומעים לבכי ולצער על הנפטר.

אֲמַר רַב אַשִׁי: אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלֵי – מִילֵּי.

ואמר רב אשי: אגרא דבי הלולי [שכר החתונה] — מילי [דברים], שעיקר השכר אשר מקבלים המשתתפים בשמחת החתונה הוא במילים הטובות שאומרים לבני הזוג.

אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן״.

ושוב חוזרים לענין דרך הכבוד לבית הכנסת. אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא "רשע", שכן כל הקהל פונה לצד אחד בעת התפילה, והוא מפנה פניו מבית הכנסת ומתפלל לצד אחר, ונראה כמבזה את בית הכנסת ואת המתפללים בו. ורמז לדבר — ממה שנאמר: "סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם" (תהלים יב, ט), כלומר, "סביב" לבית הכנסת רק "רשעים יתהלכון".

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַהֲדַר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֲבָל מַהֲדַר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא – לֵית לָן בָּהּ.

אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] קביעת הלכה זו אלא באופן שהוא לא מהדר אפיה לבי כנישתא [מחזיר פניו לכיוון בית הכנסת], אבל כאשר הוא מהדר אפיה לבי כנישתא [מחזיר פניו לבית הכנסת] — לית לן [אין לנו] בה איסור.

הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא מַהֲדַר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. חֲלַף אֵלִיָּהוּ. חַזְיֵיהּ, אִידַּמִי לֵיהּ כְּטַיָּיעָא. אֲמַר לֵיהּ: כַּדּוּ בַּר קָיְימַת קַמֵּי מָרָךְ? שְׁלַף סַפְסְרָא וְקַטְלֵיהּ.

ולחיזוק חומר האיסור מובא מעשה: ההוא גברא דקא מצלי [אדם אחד היה מתפלל] אחורי בי כנישתא [בית הכנסת], ולא מהדר אפיה לבי כנישתא [היה מחזיר פניו לבית הכנסת]. חלף [עבר] שם אליהו הנביא. חזייה [ראהו] אותו אדם, אידמי ליה כטייעא [נדמה לו כערבי], אמר ליה לו] אליהו לאותו אדם: כדו בר קיימת קמי מרך [כך אתה עומד לפני אדונך]?! שלף ספסרא וקטליה [חרב והרגו], ללמדנו כמה חמורה עבירה זו.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, וְאָמְרִי לָהּ רַב בֵּיבָי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם״?

מאחר שדרש רב הונא את הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" שסיומו "כרום זולות לבני אדם", מבררים את משמעות המילים הללו. אמר (שאל ) ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שרב ביבי הוא ששאל את רב נחמן בר יצחק: מאי [מה] פירוש "כרם זלת לבני אדם"?

אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.

אמר ליה [לו]: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, מצוות או תפילה ("רום") ובני אדם מזלזלין בהן ("זולות לבני אדם").

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרֵךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת – פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם״.

ר' יוחנן ור' אלעזר תלמידו דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פירוש אחר לכך: כיון שנצטרך אדם לבריות, ובכך מזדלזל כבודו בפניהם (" זולות לבני אדם") — פניו משתנות ככרום, שנאמר: "כרם זלת לבני אדם".

מַאי ״כְּרוּם״? – כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וּ״כְרוּם״ שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת – מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָונִין.

ואולם עדיין יש להבין מאי [מהו] "כרום" זה שדובר בו? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: עוף אחד יש בכרכי הים, ו"כרום" שמו, וכיון שחמה זורחת הריהו מתהפך לכמה גוונין. וכן גם מי שמזדקק לבריות פניו מסמיקות ומחוירות מבושה.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם״.

ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המזדקק לבריות כאלו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" (תהלים סו, יב)

וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו׳. עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״;

ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים" וגו' (מלכים א יח, לו–לז), ומאחר שנענה בה אליהו, ודאי שיש בה חשיבות מיוחדת.

״עֲנֵנִי״ – שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַ״עֲנֵנִי״ – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.

בדרך אגב מסבירים מדוע הוצרך לכפול ולומר "ענני ה' ענני". וכך מפרשים: "ענני" פעם אחת — שתרד אש מן השמים, כפי שביקש. ו"ענני" בפעם השנית — שלא יאמרו ישראל מעשי כשפים הם, אלא יקבלו עליהם את האמונה בה' בשלמותה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה״.

הוסיף ר' יוחנן ואמר: אף בתפלת ערבית יש להיזהר, שנאמר: "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמא, ב). רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפלת שחרית ראויה לזהירות יתירה, שנאמר: "ה' בקר תשמע קולי, בקר אערך לך ואצפה" (שם ה, ד).

וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעֻדַּת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ – עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״.

ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו — עובר בחמשה קולות, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיה לג, יא). שחמישה קולות אלה בענין שמחת חתן וכלה, מכוונים כנגד הקולות של מתן תורה, שכן בשיר השירים נרמז מתן תורה בכינוי "יום חתונתו", ומי שאינו משמח את החתן עובר על קולות מתן תורה (ריא"ף, מהרש"א).

וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שׁוֹפָר״ וגו׳, ״וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר״ וגו׳, ״וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״.

ואם משמחו מה שכרו? אמר ר' יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר" וגו' (שמות יט, טז), ומיעוט "קולות" הוא שניים. ובנוסף נאמר "וקול שופר", הרי שלושה. ועוד נאמר במתן תורה "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שם שם, יט), הרי שני קולות נוספים ("קול השופר" ו"יעננו בקול"), ועולה איפוא מספר הקולות הנאמרים במתן תורה לחמישה.

אִינִי? וְהָא כְּתִיב ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״!

ושואלים: איני [האם כן הוא]? והא כתיב [והרי נאמר] גם "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" וגו' (שמות כ, יח), ואם כן נזכרים במתן תורה קולות נוספים!

אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָווּ.

ומשיבים: אותן קולות, של קודם מתן תורה הוו [היו], ואינם נמנים בחשבון הקולות האמורים שהיו במהלך מתן התורה.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: כְּאִילּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה׳״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה אַחַת מֵחוֹרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה׳״.

ר' אבהו אמר: שכר המשמח את החתן הוא כאילו הקריב קרבן תודה במקדש, שכן נאמר בפסוק זה שבירמיה: "מבאים תודה בית ה'". ורב נחמן בר יצחק אמר: כל המשמח את החתן נחשב לו כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שכן נאמר באותו פסוק: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'".

וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם – דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא״ וגו׳.

ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים — דבריו נשמעים, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג), המתפרש: "סוף דבר הכל נשמע" — לדברים של מי שהוא "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור".

מַאי ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.

על סיומו של פסוק זה שואלים: מאי [מה] פירוש "כי זה כל האדם"? אמר ר' אלעזר, כי אמר הקדוש ברוך הוא על אדם כזה: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. ואם כן, "זה" אדם זה שהוא מושלם, הוא התכלית של "כל האדם", שכל העולם לא נברא אלא בשבילו.

רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְוַות לָזֶה.

ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו, והריהו לעצמו ממש נחשב כ"כל האדם", שכל בני האדם יחד שקולים הם כנגדו. ר' שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' שמעון בן זומא אומר: לא רק שהוא שקול כנגד כל העולם, אלא שכל העולם, כולו לא נברא אלא לצוות (לחברה) לזה, למענו וכטפל אליו, שתהא לו חברה שיוכל להיות בצוותא עימה.

וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִיתֵּן לוֹ שָׁלוֹם – יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״. וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר – נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם״.

ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, לא זו בלבד שחייב להחזיר לו שלום, אלא אף יקדים לו ליתן שלום, שנאמר: "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו) — להקדים ברכתו של רעהו. ואם נתן לו חבירו שלום ולא החזיר — נקרא "גזלן", שנאמר: "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד), שהדרך היחידה לגזול את העני, שאין לו אלא כבודו העצמי, היא כשאין עונים לו על ברכתו.