תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל, בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה״. בְּחוּרְבָּנָן אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיָּין הָאֱמֶת״. בָּתֵּי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר: ״בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה׳״, בְּחוּרְבָּנָן אוֹמֵר: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה בתי ישראל בישובן ובשלוותם בארץ, אומר: "ברוך... מציב גבול אלמנה". ובחורבנן, אומר: "ברוך דיין האמת". הרואה בתי גויים בישובן, אומר: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" (משלי טו, כה). ובחורבנן, אומר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א).

עוּלָּא וְרַב חִסְדָּא הָווּ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, כִּי מָטוּ אַפִּתְחָא דְּבֵי רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי, נְגַד רַב חִסְדָּא וְאִתְנַח. אָמַר לֵיהּ עוּלָּא: אַמַּאי קָא מִתְנַחַתְּ? וְהָאָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם״ וגו׳, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֶנָח וְאָמַרְתָּ אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה וְנָמֵס כָּל לֵב״ וגו׳!

מסופר כי עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. כי מטו אפתחא דבי [כאשר הגיעו לפתח בית] רב חנא בר חנילאי נגד [נאנק] רב חסדא ואתנח [ונאנח]. אמר ליה [לו] עולא: אמאי קא מתנחת [מדוע אתה נאנח]? והאמר [והרי אמר] רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, וכפי שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים" וכו' (יחזקאל כא, יא), והרי שהאנחה שוברת את האדם עד מתניו. ור' יוחנן אמר שהאנחה שוברת אף כל גופו של אדם, וכפי שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכיים תלכנה מים" (שם יב).

אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי לָא אֶתְנַח? בֵּיתָא דְּהָווּ בָּהּ שִׁיתִּין אָפְיָיתָא בִּימָמָא וְשִׁיתִּין אָפְיָיתָא בְּלֵילְיָא, וְאָפְיָין לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ. וְלָא שְׁקַל יָדָא מִן כִּיסָא, דִּסְבַר: דִּילְמָא אָתֵי עָנִי בַּר טוֹבִים, וְאַדְּמָטוּ לֵיהּ לְכִיסָא קָא מִכְסִיף. וְתוּ, הָווּ פְּתִיחִין לֵיהּ אַרְבַּע בָּבֵי לְאַרְבַּע רוּחָתָא דְּעָלְמָא, וְכָל דַּהֲוָה עָיִיל כָּפֵין נָפֵיק כִּי שָׂבַע. וְהָווּ שְׁדוּ לֵיהּ חִטֵּי וְשַׂעֲרֵי בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת אַבְּרַאי, דְּכָל מַאן דִּכְסִיפָא מִילְּתָא לְמִשְׁקַל בִּימָמָא אָתֵי וְשָׁקֵיל בְּלֵילְיָא. הָשְׁתָּא נְפַל בְּתִלָּא, וְלָא אֶתְנַח?!

אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא: היכי [איך] לא אתנח [אאנח], והרי ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא, ואפיין לכל מאן דצריך [בית שהיו בו ששים אופות ביום, וששים אופות בלילה, והיו אופות לכל מי שצריך], ולא שקל ידא מן כיסא [הוציא את היד מהכיס] משום שהוא סבר דילמא אתי [שמא יבוא] עני בר [בן] טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף [ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש] העני. ותו [ועוד], הוו פתיחין ליה [היו פתוחות לו] לאותו בית ארבע בבי [דלתות] לארבע רוחתא [רוחות, צדדים], וכל מי דהוה עייל כפין נפיק כי שבע [שהיה נכנס רעב, היה יוצא כאשר הוא שבע]. והוו שדו ליה חטי ושערי [והיו זרוקים להם חיטים ושעורים] בשני בצורת אבראי [מבחוץ] כדי שכל מאן דכסיפא מילתא למשקל ביממא [מי שמתבייש לקחת ביום] אתי ושקיל בליליא [יבוא ויקח בלילה]. השתא [עכשיו] שנפל הבית בתלא [ונשארה חורבה], ולא אתנח [אאנח]?

אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵירָה עַל בָּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיֵּחָרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּאָזְנֵי ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הַבֹּטְחִים בַּה׳ כְּהַר צִיּוֹן״, מָה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ, אַף בָּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן. חַזְיֵיהּ דְּלָא מִיַּישַּׁב דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ.

אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: אין לך מה להיאנח, שכן הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב" (ישעיהו ה, ט). ועוד אמר ר' יוחנן: לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן ולמקומן, שנאמר: "שיר המעלות לדוד הבטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב" (תהלים קכה, א), ומפסוק זה יש ללמוד: מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן. ואם כן אין לך סיבה להיאנח. חזייה [ראה אותו] עולא שלא מיישב דעתיה [מתיישבת דעתו] בדברי נחמה אלה. אמר ליה [לו]: דיו לעבד שיהיה כרבו (אדונו), ומאחר והקדוש ברוך הוא משאיר את ביתו, בית המקדש, הרוס, אין להתרעם איפוא על חורבן בתי הצדיקים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בְּדִין, וְזָן אֶתְכֶם בְּדִין, וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בְּדִין, וְאָסַף אֶתְכֶם בְּדִין, וְעָתִיד לַהֲקִימְכֶם בְּדִין״. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מְסַיֵּים בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כּוּלְּכֶם, וְהוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּים אֶתְכֶם, בָּרוּךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. קִבְרֵי גּוֹיִם אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם״ וגו׳.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרואה קברי ישראל, אומר: "ברוך... אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין". ומר בריה [בנו] של רבינא מסיים בה, בנוסח ברכה זו, משמיה [משומו] של רב נחמן: "ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם. ברוך... מחיה המתים". והרואה קברי גוים, אומר: "בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, יב).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. אָמַר רַב: אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד״.

אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום שלא ראהו, אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". והרואה אותו לאחר שנים עשר חדש, אומר: "ברוך... מחיה המתים". שאמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש". וראיה לדבר ממה שנאמר: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" (תהלים לא, יג), ובדיני השבת אבידה יודעים אנו שמטבע האדם שהוא מתייאש מאבידתו לאחר שנים עשר חודש (ראה ב"מ כח, א). הרי ששנה היא תקופת זמן שלמה שבה עלול אדם לשכוח ולהשכח לגמרי.

רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הָווּ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, פָּגְעוּ בֵּיהּ בְּרַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, אֲמָרוּ לֵיהּ: בַּהֲדֵי דַּחֲזִינָךְ בָּרֵיכִינַן עֲלָךְ תַּרְתֵּי: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו״ וְ״שֶׁהֶחֱיָינוּ״. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נַמִי, כֵּיוָן דַחֲזִתִינְכוּ חֲשַׁבְתִּינְכוּ עִלָּוַאי כְּשִׁיתִין רִבְּוָון בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבָרְכִינָא עֲלַיְיכוּ תְּלָתָא, הֲנָךְ תַּרְתֵּי וּ״בָּרוּךְ חֲכַם הָרָזִים״. אֲמָרוּ לֵיהּ: חֲכִּימַת כּוּלֵּי הַאי?! יָהֲבִי בֵּיהּ עֵינַיְיהוּ וְשָׁכֵיב.

מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע הוו קאזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. פגעו ביה [פגשו בו] ברב חנינא בריה [בנו] של רב איקא. אמרו ליה [לו]: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי [כאשר ראינוך ברכנו עליך שתי ברכות], "ברוך... אשר חלק מחכמתו ליראיו" וברכת "שהחיינו", שכן לא התראו יותר מחודש. אמר להו [להם]: אנא נמי [אני גם כן], כיון דחזתינכו [שראיתיכם] חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון [חשבתי אתכם לגבי כששים ריבוא] בית ישראל, וברכינא עלייכו תלתא [וברכתי עליכם שלוש ברכות], הנך תרתי [אלה השתים] שברכתם אתם, וכן "ברוך... חכם הרזים", שהיא ברכה שמברכים על ראיית ששים ריבוא מישראל. אמרו ליה [לו]: וכי חכימת כולי האי [נעשית כל כך חכם]! יהבי ביה עינייהו, ושכיב [נתנו בו עיניהם, ומת].

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת הַבַּהֲקָנִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת״. מֵיתִיבֵי: רָאָה אֶת הַכּוּשִׁי וְאֶת הַגִּיחוֹר וְאֶת הַלַּוְוקָן וְאֶת הַקִּפֵּחַ וְאֶת הַנַּנָּס וְאֶת הַדַּרְנִיקוֹס אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת״. אֶת הַקִּטֵּעַ וְאֶת הַסּוּמָא וְאֶת פְּתוּיֵי הָרֹאשׁ וְאֶת הַחִגֵּר וְאֶת הַמּוּכֵּה שְׁחִין וְאֶת הַבַּהֲקָנִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין אֱמֶת!״

וממשיכה הגמרא בדבר הצורך לברך על ראיית דברים היוצאים מגדר הרגיל. אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים (אנשים יש עליהם בהרות מבריקות), אומר עליהם: "ברוך... משנה הבריות". מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ראה את הכושי, ואת הגיחור (מי שהוא אדום ביותר), ואת הלווקן (לבן ביותר), ואת הקפח (רזה מאד וגבוה), ואת הננס, ואת הדרניקוס (שפיו מעוקם), אומר עליהם: "ברוך... משנה את הבריות". ואילו הרואה את הקטע, ואת הסומא, ואת פתויי הראש (שראשם משוטח), ואת החגר, ואת המוכה שחין, ואת הבהקנים, אומר: "ברוך... דיין אמת", והרי שהברכה על בהקן אינה "משנה הבריות"!

לָא קַשְׁיָא, הָא – מִמְּעֵי אִמּוֹ, הָא – בָּתַר דְּאִיתְיְלִיד. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּקִטֵּעַ, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר ר' יהושע בן לוי שמברכים "משנה הבריות", הרי זה באופן שהוא בהקן עוד ממעי אמו. הא [זה] ששנינו שעל בהקן מברכים "דיין האמת" הרי זה באופן שנהיה בהקן רק בתר דאיתיליד [אחרי שנולד]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייקת גם כן] הבחנה זו, על פי השוואה עם הדברים הכתובים שם, שהרי קתני דומיא [שנה את הבהקן בדומה] לקטע שאף זה מום שכרגיל בא לאחר לידה. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה פִּיל קוֹף וְקִפּוֹף אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת״. רָאָה בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה פיל, קוף או קפוף (קוף קטן), אומר: "ברוך... משנה את הבריות". ראה בריות טובות, כלומר, יצורים מכל מין המעולים בטיבם או ביופיים, או אילנות טובות, אומר: "ברוך... שככה לו בעולמו".

״עַל הַזִּיקִין״ – מַאי זִיקִין? אֲמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹכָבָא דְּשָׁבִיט. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִּשְׁמַיָּא כִּשְׁבִילֵי דִּנְהַרְדְּעָא, לְבַר מִכּוֹכְבָא דְּשָׁבִיט דְּלָא יָדַעֲנָא מַאי נִיהוּ. וּגְמִירִי דְּלָא עֲבַר כִּסְלָא, וְאִי עֲבַר כִּסְלָא – חֲרַב עָלְמָא. וְהָא קָא חָזֵינַן דַּעֲבַר! – זִיוֵיהּ הוּא דַּעֲבַר, וּמִתְחֲזֵי כְּדַעֲבַר אִיהוּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲמַר: וִילוֹן הוּא דְּמִקְרַע, דְּמִגַּלְגַּל וּמֶחֱזֵי נְהוֹרָא דִּרְקִיעַ. רַב אַשִׁי אֲמַר: כּוֹכָבָא הוּא דַּעֲקַר מֵהַאי גִּיסָא דְּכִסְלָא, וְחָזֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ מֵהַךְ גִּיסָא וּמִיבְעִית, וּמֶחֱזֵי כְּמַאן דַּעֲבַר.

שנינו במשנה שעל הזיקין מברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הם זיקין? אמר שמואל: הם כוכבא דשביט [כוכב שביט]. ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא [השמים] כשבילי העיר נהרדעא, עירי, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו [חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא]. וגמירי דלא עבר כסלא [ולמודים אנו במסורת שאינו עובר את מערכת הכוכבים של כסיל, אוריון], ואי עבר כסלא [ואם יעבור את כסיל] — חרב עלמא [יחרב העולם]. ושואלים: והא קא חזינן דעבר [והרי אנו רואים שהוא עובר] על פני כסיל! ודוחים: זיויה [זיוו] הוא דעבר [שעובר], ומתחזי כדעבר איהו [ונראה כאילו הוא עובר]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר תשובה אחרת: רק וילון (אחד הרקיעים) הוא דמקרע, דמגלגל, ומחזי נהורא [שנקרע, ומתגלגל, ונראה אור] הרקיע, ונדמה שהוא כוכב השביט. רב אשי אמר הסבר אחר: לא כוכב השביט הוא שעובר את כסיל, כי אם כוכבא [כוכב] הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא וחזי ליה חבריה מהך גיסא [שעוקר מצד זה של כסיל ורואה אותו חבירו, כוכב אחר, מצד אחר], ומיבעית [ונבהל] ומזדעזע, ומחזי כמאן דעבר [ונראה כמי שעובר].

שְׁמוּאֵל רָמֵי: כְּתִיב ״עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה״, וּכְּתִיב ״עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל״. הָא כֵּיצַד: אִלְמָלֵא חֻמָּהּ שֶׁל כְּסִיל – לֹא נִתְקַיֵּים עוֹלָם מִפְּנֵי צִינָּה שֶׁל כִּימָה, ואִלְמָלֵא צִינָּה שֶׁל כִּימָה – לֹא נִתְקַיֵּים עוֹלָם מִפְּנֵי חֻמָּהּ שֶׁל כְּסִיל.

ואגב הדיון בכוכבים מביאים את מה ששמואל רמי [משליך] ממשמעות פסוק אחד ומקשה ממשמעות השני בענין הזכרת המזלות. מצד אחד כתיב [נאמר] "עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן" (איוב ט, ט), שבו הוא מקדים את כסיל לכימה, ובפסוק אחר כתיב [נאמר]: "עושה כימה וכסיל" (עמוס ה, ח), שבו הוא מקדים כימה לכסיל. הא [הרי] כיצד אתה מסביר זאת? ומשיבים: אלמלא חמה של כסיל, שנחשב כמשפיע חום, לא נתקיים העולם מפני הצינה של כימה, ולהיפך, אלמלא צינה של כימה — לא נתקיים העולם מפני חמה של כסיל.

וגְּמִירִי, אִי לָאו עוּקְצָא דְעַקְרַבָּא דְּמַנַּח בִּנְהַר דִּינוּר – כָּל מַאן דַּהֲוָה טְרִיקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא לָא הֲוָה חַיֵּי. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאִיּוֹב: ״הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ משְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ״.

ועוד גמירי[למודים אנו במסורת] בענין הכוכבים כי אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח[אם לא היה עוקצו של מזל עקרב] מונח בנהר דינור, הרי כל מאן דהוה טריקא ליה עקרבא[מי שהיה עוקץ אותו העקרב]לא הוה חיי[היה חי].והיינו דקאמר ליה רחמנא[וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא]לאיוב בענין יחס של קור וחום בין הכוכבים: "התקשר מעדנות כימה או משכות כסיל תפתח" (איוב לח, לא), שה' מגביר בכל פעם את כוחו של מזל אחר על מנת להוסיף או להמעיט בחום.

מַאי כִּימָה? אֲמַר שְׁמוּאֵל: כִּמְאָה כֹּכְבֵי. אָמְרִי לָהּ דִּמְכַנְפֵי, וְאָמְרִי לָהּ דְּמִבַּדְּרָן.

על כימה שאלו: מאי[מהי]"כימה"? מדוע נקרא שמה כך? אמר שמואל: לפי שהיא כמאה ככבי[כוכבים] שיש במערכת כוכבים זו מאה כוכבים. אמרי לה דמכנפי[יש אומרים שכוכבים אלה מכונסים יחד],ואמרי לה דמבדרן[ויש אומרים שהם מפוזרים].

מַאי עָשׁ? אֲמַר רַב יְהוּדָה: יוֹתָא. מַאי יוֹתָא? אָמְרִי לָהּ: זְנַב טָלֶה, וְאָמְרִי לָהּ: רֵישָׁא דְּעֶגְלָא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דַּאֲמַר זְנַב טָלֶה, דִּכְתִיב: ״וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם״. אַלְמָא חָסְרָה, וּמִתְחַזְּיָא

ועם הזכרת הפסוק "עושה עש כסיל וכימה" (איוב ט, ט), שואלים: מאי [מהו] "עש"? אמר רב יהודה: הוא הכוכב הנקרא יותא. אך גם שם זה לא היה ידוע ושאלו גם עליו מאי [מהו] "יותא"? ובכך נחלקו, אמרי לה [יש אומרים] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא שייכת לרישא דעגלא [לראש, תחילת מזל שור]. ומסכמים: ומסתברא [ומסתבר] לומר כמאן דאמר [כמי שאומר] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה, דכתיב [שכן נאמר]: "ועיש על בניה תנחם" (איוב לח, לב). אלמא חסרה ומתחזיא [מכאן שהיא חסרה וזנב זה נראה]