עָבְדִי לְהוֹן נְקִירוֹתָא וְטָשׁוּ בְּהוֹן, אָמְרִי: כִּי חָלְפִי יִשְׂרָאֵל הָכָא נִקְטְלִינוּן, וְלָא הָווּ יָדְעִי דְּאָרוֹן הֲוָה מַסְגֵי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מֵמִיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְיהוּ; כֵּיוָן דַּאֲתָא אָרוֹן, אִדַּבְּקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וּקְטַלִינוּן, וּנְחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אָתוּ אֶת וָהֵב, חָזוּ דְּמָא דְּקָא נָפֵיק מִבֵּינִי טוּרֵי, אָתוּ וְאָמְרִי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ שִׁירָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב.״

עבדי להון נקירותא וטשו בהון [עשו להם מערות והתחבאו בהן]. אמרי [אמרו]: כי חלפי [כאשר יעברו] ישראל הכא [כאן] — נקטלינון [נהרגם], ולא הוו ידעי [היו יודעים] שארון הברית הוה מסגי קמייהו [היה הולך לפני] ישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו [והיה מיישר להם את ההרים לפניהם]. כיון דאתא [שבא] הארון, אדבקו טורי בהדי הדדי, וקטלינון, ונחת דמייהו [נדבקו ההרים זה לזה, והרגום, וירד דמם] לנחלי ארנון. כי אתו [כאשר באו] את והב המצורעים האמוריים, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי [ראו את הדם היוצא מבין ההרים]. אתו ואמרי להו [באו ואמרו להם] לישראל דבר זה. ועל כן אמרו ישראל שירה. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב" (במדבר כא, טו). כלומר, שפך ("אשד") הנחלים הנמצא במקום בו נטה ונתפשט ההר שהיה בעבר העמק לעבר ההר הנמצא בער, היא מואב.

אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ – מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?

בין הדברים אותם שנה התנא כניסים אשר במקום בו אירעו צריך לברך עליהם נמנו גם אבני אלגביש. ושואלים: מאי [מה] הם אותם אבני אלגביש?

תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ וְיָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ; עָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ – זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד״, וּכְתִיב: ״וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. יָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּנוּסָם מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה׳ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת״.

תנא [שנוי] במדרש: הם האבנים שעמדו באויר ולא ירדו על גב (בגלל) איש, וירדו על גב איש. ומפרשים: עמדו על גב איש — זה משה שנקרא בכתוב "איש", דכתיב [שכן נאמר] בו: "והאיש משה ענו מאד" (שם יב, ג), וכתיב [ועוד נאמר]: "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה" (שמות ט, לג), הרי שעמדו אבני הברד בשל משה. והאבנים ירדו על גב איש — זה יהושע שאף הוא נקרא "איש", דכתיב [שכן נאמר] בו: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח), וכתיב [ונאמר] שכאשר עלה יהושע ואנשיו למלחמה על חיל מלכי האמורי אמר לו ה' שלא ירא מהם כי הוא נותנם בידו, וכך אכן היה, שמתו באבנים, וכפי שנאמר: "ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יהושע י, יא).

אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל יִשְׂרָאֵל – גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ. אֲמַר: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי – תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזִיל וְאִיעֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאִישְׁדִי עֲלַיְיהוּ וְאִיקְטַלִינְהוּ. אֲזַל עָקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתִי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וּנְקָבוּהּ וְנָחֵית בְּצַוָּארֵיהּ;

על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא] — תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו].

הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפָהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא וְלָא מָצֵי לְמִשְׁלְפָהּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״; וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״ – אַל תִּקְרִי ״שִׁבַּרְתָּ״ אֶלָּא ״שִׁרְבַּבְתָּ״.

הוה בעי למשלפה [היה עוג רוצה לשלוף אותו] מעל ראשו, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה של ראשו] ולא מצי למשלפה [יכול היה לשולפו]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח). וכפי שדרש ר' שמעון בן לקיש. שאמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "שני רשעים שברת" — אל תקרי [תקרא] "שברת" אלא "שרבבת".

משֶׁה כַּמָּה הֲוָה – עֶשֶׂר אַמּוֹת, שָׁקֵיל נַרְגָּא בַּר עֲשַׂר אַמִּין שְׁוַור עֲשַׂר אַמִּין, וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ.

וסוף המעשה: משה כמה הוה [היה גובהו] — עשר אמות, שקיל נרגא בר [לקח גרזן בן] עשר אמין [אמות], שוור [קפץ] עשר אמין [אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והכהו בקרסולו והרגו].

וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ משֶׁה – דִּכְתִיב: ״וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״.

ועל האבן שישב עליה משה היא זו — דכתיב [שנאמר] "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז,יב).

וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה – דִּכְתִיב: ״וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״.

ועל אשתו של לוט — שנאמר: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו). וחומת יריחו שנבלעה — דכתיב [שנאמר]: "ותפל החומה תחתיה" (יהושע ו, כ).

בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ – נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, פּוּרְעָנוּתָא הוּא! – דַּאֲמַר ״בָּרוּךְ… דַּיָּין הָאֱמֶת״.

ושואלים: בשלמא כולהו — ניסא [נניח לכולם — שהם נס], אלא אשתו של לוט הלא פורענותא [פורענות] הוא! ומדוע יש לברך על הנס? ומשיבים: דאמר [שאומר] הרואה "ברוך... דיין האמת".

וְהָא ״הוֹדָאָה וְשֶׁבַח״ קָתָנֵי! – תְּנִי: עַל לוֹט וְעַל אִשְׁתּוֹ מְבָרְכִים שְׁתַּיִם, עַל אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ…דַּיָּין הָאֱמֶת״, וְעַל לוֹט אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ…זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה״ וגו׳.

ושואלים: והא [והרי] בברייתא שעל כולם "הודאה ושבח" קתני [שנינו] שהוא אומר! ומשיבים: יש לתקן את הלשון ותני [שנה] בדרך זו: על לוט ועל אשתו מברכים שתים; על אשתו אומר "ברוך... דיין האמת", ועל לוט אומר "ברוך... זוכר את הצדיקים". שאמר ר' יוחנן: ממעשה לוט אפשר ללמוד שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר: "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט).

וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה – וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא נָפְלָה! שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ!״ כֵּיוָן דְּפוּתְיָהּ וְרוּמָהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי אִבְלַעָהּ בְּלוּעֵי.

ועוד הוזכר שמברכים על חומת יריחו שנבלעה במקומה. על כך שואלים והאם חומת יריחו נבלעה? והא [והרי] נאמר שהחומה נפלה, וכפי שנאמר: "ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה" (יהושע ו, כ)! ומסבירים: כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו [שרוחבה וגובהה שווים זה לזה היו], משום הכי אבלעה בלועי [כך נבלעה], שאילו היתה נופלת בלבד לא היתה בכך תועלת, שהרי רוחבה היה כגובהה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת – יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות לה' בקרבן תודה ובברכה מיוחדת ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וכולם נכתבו בפסוקי מזמור תהלים.

יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן – ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וגו׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״, וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, ואוֹמֵר: ״יָחוֹגוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, ואוֹמֵר: ״וַיִצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״.

ומפרטים: יורדי הים מנלן [מנין לנו]? — "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'" (תהלים קז, כג–כד). ואומר עוד: "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג" (שם פסוק כה), ובהמשך אומר הכתוב: "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע" (שם כז), ומיד אחרי כל זה הוא אומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם" (שם כח), ואז הוא אומר: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם" (שם כט), ואומר: "וישמחו כי ישתקו וינחם אל מחוז חפצם" (שם ל), ואומר כי לאחר שהצילם והביאם למחוז חפצם "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (שם לא).

הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן – דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ וַיִצְעֲקוּ אֶל ה׳ וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה״, ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

ולגבי הולכי מדברות שואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] באותו פרק: "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו" (שם ד), ואז "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה" (שם ו–ז), ואחרי שהדריכם בדרך ישרה אומר הכתוב: "יודו לה' חסדו" (שם ז).

מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא – דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם״ וגו׳, ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״ וגו׳, ״יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם״ וגו׳, ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

ומי שחלה ונתרפא שהוא צריך להודות למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו. כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות" (שם יז–יח), ואז "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם" (שם יט), ואז "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם" (שם כ) ואחרי שרפאם "יודו לה' חסדו" (שם כא).

מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן – דִּכְתִיב: ״יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת״ וגו׳, ״כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל״ וגו׳, וְאוֹמֵר: ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם״ וגו׳, וְאוֹמֵר: ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״, וְאוֹמֵר: ״יוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת״ וגו׳, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

ומי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן [מנין לנו]? — דכתיב [שכן נאמר]: "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו" (שם י–יא). ואומר שם: "ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר" (שם יב) ואז הוא אומר: "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם" (שם יג), ואז הוא אומר: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" (שם יד), ואחרי שהוציאם מאותו חושך וצלמות הוא אמר: "יודו לה' חסדו".

מַאי מְבָרֵךְ? – אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ… גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבַּיֵי אֲמַר: וּצְרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם״ וגו׳. מָר זוּטְרָא אֲמַר: וּתְרֵין מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן, שֶׁנֶאֱמַר: ״וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״.

ושואלים: מאי [מה] מברך זה שנעשו לו חסדי שמים אלו? אמר רב יהודה: יש לברך "ברוך גומל חסדים טובים". אביי אמר: וצריך המודה בברכה לאודויי קמי [להודות בפני] עשרה אנשים, דכתיב [שכן נאמר] באותו פרק: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (שם לב), ו"קהל" — מיעוטו עשרה. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן [ושנים מהם צריכים להיות חכמים], שכן נאמר שם: "ובמושב זקנים יהללוהו" והם החכמים, ומיעוט רבים — שנים.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן! – מִי כְּתִיב ״בִּקְהַל זְקֵנִים?!״ ״בִּקְהַל עָם״ כְּתִיב. – וְאֵימָא: בֵּי עַשְׂרָה שְׁאָר עַמָּא, וּתְרֵי רַבָּנַן! – קַשְׁיָא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ואימא כולהו רבנן [ואמור אולי שיהיו כולם חכמים]?! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "בקהל זקנים"? הלא "בקהל עם" כתיב [נאמר], וביניהם הזקנים—החכמים. ועדיין יש להקשות: ואימא [ואמור] אולי אנשים בי [בסך] עשרה יהיו שאר עמא [העם], ותרי רבנן [ועוד שני חכמים]! לכך לא נמצאה תשובה מספקת, והדבר נשאר קשיא [קשה] אף שלא נדחתה ההלכה.

רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְפַּח, עַל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה וְרַבָּנַן, אָמְרִי לֵיהּ: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּיהַבָךְ נִיהֲלַן וְלָא יְהַבָךְ לְעַפְרָא. אֲמַר לְהוּ: פְּטַרְתוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי.

ומסופר: רב יהודה חלש ואתפח [חלה והתרפא]. על לגביה [נכנסו אצלו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] ורבנן [וחכמים]. אמרי ליה [אמרו לו]: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" [ברוך ה' שנתן אותך לנו ולא נתן אותך לעפר]. אמר להו [להם]: פטרתון יתי מלאודויי [פטרתם אותי מלהודות], שעל ידי כך יצא ידי חובת הברכה.

וְהָא אֲמַר אַבַּיֵי: בָּעֵי אוֹדוּיֵי בְּאַפֵּי עֲשָׂרָה! – דְּהָווּ בֵּי עֲשָׂרָה. וְהָא אִיהוּ לָא קָא מוֹדֶה! – לָא צְרִיךְ, דְּעָנֵי בַּתְרַיְיהוּ אָמֵן.

על כך שואלים: והא [והרי] אמר אביי כי בעי אודויי באפי [צריך להודות בפני] עשרה! ומשיבים: דהוו [שהיו] שם אנשים בי [בסך] עשרה. ומקשים עוד: והא איהו לא קא [והרי הוא עצמו איננו] מודה ורק האחרים הודו! ומשיבים: לא צריך, מדובר היה באופן דעני בתרייהו [שענה אחריהם] "אמן", והעונה "אמן" אחר ברכה, הרי זה כאילו הוא עצמו בירך.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן, וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן, וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה.

ואגב דברי רב יהודה שצרף מקרים אחדים ליחידה אחת, מביאים מאמרים דומים שלו. אמר רב יהודה: שלשה צריכים שימור מפני המזיקים, ואלו הן — חולה, חתן, וכלה. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: חולה, חיה (יולדת), חתן, וכלה. ויש אומרים: אף אבל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה. שאנשים שמחשבתם נתונה לדברים אחרים או שמצבם הגופני אינו כתיקנו יש להשגיח עליהם.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם: הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

ועוד אמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהם מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. ואלו הם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו באכילה, והמאריך בבית הכסא.

וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, מַעַלְיוּתָא הִיא?! וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

ושואלים: וכי המאריך בתפלתו מעליותא [מעלה] היא? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: