אֲנַן נַעֲבֵד לְחוּמְרָא.

אנן נעבד לחומרא [אנחנו נעשה לחומרה] ולא נסייע.

״וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח״ – אֲמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָהּ – ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״.

על מה שאמרו ומגביהו מן הקרקע טפח, אמר רב אחא בר יעקב: מאי קראה [מהו הכתוב] שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה — שכן נאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג).

״וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא נֵיסַח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ.

ומה שאמרו שנותן עיניו בו — כי היכי [כדי] שלא ניסח דעתיה מיניה [יסיח דעתו ממנו].

״וּמְשַׁגְּרוֹ לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ בְּמַתָּנָה״ – כִּי הֵיכִי דְּתִתְבָּרֵךְ דְּבֵיתְהוּ.

ומה שאמרו שמשגרו לאנשי ביתו במתנה — כי היכי [כדי] שתתברך דביתהו [אשתו].

עוּלָּא אִקְלַע לְבֵי רַב נַחְמָן, כָּרֵיךְ רִיפְתָּא, בָּרִיךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא, יְהַב לֵיהּ כָּסָא דְּבִרְכָתָא לְרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: לִישַׁדַּר מָר כָּסָא דְּבִרְכָתָא לְיַלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פְּרִי בִטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא מִפְּרִי בִטְנוֹ שֶׁל אִישׁ, שֶׁנֶאֱמַר: ״וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״ – ״פְּרִי בִטְנָהּ״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״פְּרִי בִטְנְךָ״.

ולענין זה מסופר: עולא אקלע לבי [נקלע, הזדמן לבית] רב נחמן. בסעודה כריך ריפתא, בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא [אכל לחם, ברך ברכת המזון, נתן את כוס הברכה] לרב נחמן. אמר ליה [לו] רב נחמן: לישדר מר כסא דברכתא [ישלח אדוני כוס ברכה] לילתא אשת רב נחמן. אמר ליה [לו] עולא: אין צורך בדבר, שהרי הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שכן נאמר "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך" (דברים ז, יג), ויש לדייק בלשון הכתוב: "וברך פרי בטנה" לא נאמר, אלא "וברך פרי בטנך", ודי שנתן את הכוס לרב נחמן וממילא תתברך אשתו בבנים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין פְּרִי בִטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא מִפְּרִי בִטְנוֹ שֶׁל אִישׁ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״ – ״פְּרִי בִטְנָהּ״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״פְּרִי בִטְנְךָ״.

ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש — שנאמר: "וברך פרי בטנך", "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך".

אַדְּהָכִי שְׁמַעָה יַלְתָא, קָמָה בְּזִיהֲרָא וְעָלְתָה לְבֵי חַמְרָא וּתְבַרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְּחַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: נְשַׁדַּר לָהּ מָר כָּסָא אַחֲרִינָא, שְׁלַח לָהּ: כָּל הַאי נַבְגָּא דְּבִרְכָתָא הִיא. שְׁלַחָה לֵיהּ: מִמַּהֲדוּרֵי מִילֵּי וּמִסְּמַרְטוּטֵי כַּלְמֵי.

ומסופר, כי אדהכי [עד שכך, בתוך כך] שמעה ילתא את הדברים הללו, והיא היתה בת ראש הגולה והיתה רגילה שינהגו בה כבוד, קמה בזיהרא [בחמתה], ועלתה לבי חמרא, ותברא ארבע מאה דני דחמרא [ונכנסה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות יין]. אמר ליה [לו] אחר כך רב נחמן לעולא: נשדר [ישלח] לה מר כסא אחרינא [אדוני כוס אחרת], שלח לה עולא לילתא: כל האי נבגא, דברכתא [החבית הזו, של ברכה] היא, ואם לא שתתה מכוס הברכה עצמה, יכולה היא לשתות יין מן החבית הזו, והרי זו כשתיית כוס של ברכה. שלחה ליה [לו] בתשובה: ממהדורי [מן המחזירים בעיירות], רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל — יוצאים תמיד מילי [דברים], ומסמרטוטי [ומן הסמרטוטים] — מתרבים כלמי [כינים].

אָמַר רַב אַסִי: אֵין מְסִיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. וְאָמַר רַב אַסִי: אֵין מְבָרְכִין עַל כּוֹס שֶׁל פּוּרְעָנוּת. מַאי כּוֹס שֶׁל פּוּרְעָנוּת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כּוֹס שֵׁנִי. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַשּׁוֹתֶה כִּפְלַיִם לֹא יְבָרֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ – וְהַאי לָא מִתַּקַן.

אמר רב אסי: אין מסיחין על כוס של ברכה משעה שאחז את הכוס בידיו עד שישתהו. ועוד אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. ומבררים: מאי [מהי] "כוס של פורענות"? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: השותה כפלים לא יברך, משום שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), שצריך אדם להכין עצמו היטב לקראת עמידתו לפני בוראו, והאי [ואילו זה] ששתה שתי כוסות הוא לא מתקן [מתוקן], ששתיית כוסות יין במספר זוגי מסוכנת, מפני המזיקים.

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הָאוֹכֵל וּמְהַלֵּךְ – מְבָרֵךְ מְעוּמָּד, וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל מְעוּמָּד – מְבָרֵךְ מְיוּשָּׁב, וּכְשֶׁהוּא מֵיסֵב וְאוֹכֵל – יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. וְהִלְכְתָא: בְּכוּלְּהוּ יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. הדרן עלך שלשה שאכלו

ולסיכום הלכות ברכה מביאים מה שאמר ר' אבהו, ואמרי לה [ויש אומרים] שדבר זה במתניתא תנא [בברייתא שנוי]: האוכל ובאותה עת הוא מהלך — מברך כשהוא מעומד, וכשהוא אוכל מעומד — מברך כשהוא מיושב, וכשהוא מיסב על המיטה ואוכל — הריהו מזדקף ויושב ומברך. אולם דברים אלה לא נתקבלו, והלכתא [וההלכה] היא: בכולהו [בכולם] — יושב ומברך.

מתני׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

הדרן עלך שלשה שאכלו

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.

אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בהלכות סעודה: מחלוקת אחת היא בענין סדר הברכות בקידוש, שבית שמאי אומרים כי כאשר עושה אדם קידוש על יין הריהו מברך בתחילה על היום, ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומרים: מברך תחילה על היין ואחר כך מברך על היום.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשּׁוּלְחָן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת.

וכן נחלקו לגבי שתיית היין שלפני הסעודה, שבית שמאי אומרים שבתחילה נוטלין את הידים ורק אחר כך מוזגין את הכוס. ובית הלל אומרים שקודם מוזגין את הכוס ורק אחר כך נוטלין לידים. והדבר תלוי במחלוקת בדיני טומאה וטהרה כפי שיבואר בגמרא להלן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת.

כמו כן בקשר לדיני טומאה בית שמאי אומרים שאדם לאחר שהיה מקנח ידיו במפה (מגבת) מנטילת ידים, הריהו מניחה את המגבת על השולחן, ובית הלל אומרים: הריהו מניח אותה על הכסת אשר עליה הוא יושב.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים מָזוֹן וְהַבְדָּלָה.

וכמו כן בית שמאי אומרים שקודם מכבדין את הבית, כלומר, מנקים את מקום האכילה מן הפירורים המפוזרים בו ורק אחר כך נוטלין לידים במים אחרונים שלאחר המזון. ובית הלל אומרים שתחילה נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית. וכשם שנחלקו בסדר הדברים בקידוש כך נחלקו לגבי הבדלה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: ״שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ״, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ״.

שאם האריכו בסעודה עד ליציאת השבת, הרי בכגון זה בית שמאי אומרים שבתחילה יש לברך על הנר ואחר כך על המזון (ברכת המזון), לאחריה בשמים ולבסוף ברכת הבדלה. ובית הלל אומרים שהסדר הוא כזה: נר ובשמים, מזון והבדלה. ואף בברכת הנר עצמה נחלקו.

אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל גּוֹיִם וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ.

בית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא "שברא מאור האש", ובית הלל אומרים שנוסח הברכה הוא "בורא מאורי האש".

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּירֵךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יְבָרֵך בַּמָּקוֹם שֶׁנִזְכַּר. וְעַד מָתַי מְבָרֵךְ? עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו.

והלכה פסוקה בענין זה: אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, ולא על הנר ולא על הבשמים של, כלומר, שנועדו לכבוד המתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. ועוד כלל קבעו בברכת הנר: אין מברכין על הנר עד שיאותו (יהנו וישתמשו) לאורו.

בָּא לָהֶן יַיִן אַחַר הַמָּזוֹן, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.

מחלוקת אחרת היא בדבר מי שאכל, ושכח ולא בירך. שבית שמאי אומרים שיחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים שאין צורך בכך ולדעתם יברך במקום שבו נזכר. ואולם לכל הדעות אין אפשרות לברך אלא לאחר זמן מוגבל מסיום האכילה. ועד מתי מברך? — עד שיתעכל המזון שבמעיו.

וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר כּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה כּוּלָּהּ.

מחלוקת אחרת היא אם בא להן למסובים יין רק אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס יין בלבד, בית שמאי אומרים שבתחילה מברך על היין ורק אחר כך מברך על המזון. ובית הלל אומרים שבתחילה מברך על המזון ורק אחר כך מברך על היין.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן, דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, שֶׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא וּכְבָר קִדֵּשׁ הַיּוֹם וַעֲדַיִין יַיִן לֹא בָּא;

ועוד אמרו: עונין "אמן" אחר ישראל המברך אף על פי שלא שמעו את כל הברכה, ואולם אין עונין "אמן" אחר כותי (שומרוני) המברך, עד שישמע את כל הברכה כולה. שיתכן שבתחלת הברכה הכניס השומרוני דבר שאינו על פי אמונת ישראל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לַקְּדוּשָּׁה שֶׁתֵּאָמֵר. דָּבָר אַחֵר: בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה. תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – תָּדִיר קוֹדֵם. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה: בענין הקדמת ברכת היום או היין בקידוש, בית שמאי אומרים שמברך על היום ואחר כך מברך על היין. וטעם הדבר: לפי שהיום גורם ליין שיבא, שאילו לא היה זה יום השבת לא היה שותה יין כעת. ועוד נימוק אמרו בית שמאי: הואיל וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא, ומאחר שקדמה קדושת השבת, יש להקדים בהזכרת השבת.

מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? – וְכִי תֵּימָא הָתָם תַּרְתֵּי וְהָכָא חֲדָא – הָכִי נַמִי תַּרְתֵּי נִינְהוּ: בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה, תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – תָּדִיר קוֹדֵם.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום. וטעם הדבר: שכן היין גורם לקדושה שתאמר, שאם אין יין אי אפשר לעשות קידוש. דבר (טעם) אחר: ברכת היין היא ברכה תדירה, וברכת היום אינה תדירה. וכלל בידינו שאם עומדים בפנינו שני דברים, דבר תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם, שיש להקדימו לחבירו. ומעירים: והלכה בענין זה כדברי בית הלל.

״וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל״ – פְּשִׁיטָא! דְּהָא נָפְקָא בַּת קוֹל!

ושואלים: מאי [מהו], משום מה צריכים בית הלל לומר עוד דבר אחר? ועונים: וכי תימא [ואם תאמר] כי התם תרתי והכא חדא [שם, בדברי בית שמאי, שנים, הם הנימוקים וכאן רק אחד], על כן אמרו הכא נמי תרתי נינהו [כאן גם כן שנים הם], והנימוק השני הוא: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

אִיבָּעֵית אֵימָא: קוֹדֶם בַּת קוֹל, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר בַּת קוֹל,

שנינו בתוספתא: שהלכה כדברי בית הלל. ושואלים: פשיטא, דהא נפקא [שהרי יצאה] בת קול ואמרה שהלכה בבית הלל בכל מקרה, ומה צורך יש להודיענו כאן שהלכה כדבריהם?