וְלָא אֲמָרַן – אֶלָּא דְּלָא אַקְדִּימוּ הָנָךְ וְאַזְמוּן עֲלַיְיהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, אֲבָל אַזְמוּן עֲלַיְיהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ – פָּרַח זִימּוּן מִינַּיְיהוּ.

ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו [הקדימו ההם, בני החבורות הקודמות שנשארו במקומם, וזמנו עליהם במקומם], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו [זימנו עליהם במקומם] — פרח חיוב זימון מינייהו [מהם], שהרי חיובם של שלושה אלה בזימון נובע מחובתם לזמן עם בני חבורותיהם הקודמות, אך אם הקדימו ההם וזימנו, ממילא פקעה חובת הזימון של יחידים אלה, ואינם מצטרפים עוד לחבורה.

אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן: מִטָּה שֶׁנִּגְנְבָה חֶצְיָהּ, אוֹ שֶׁאָבְדָה חֶצְיָהּ, אוֹ שֶׁחִלְּקוּהָּ אַחִין אוֹ שׁוּתָּפִין – טְהוֹרָה. הֶחֱזִירוּהָ – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא.

וכדי להסביר את העקרון הכללי המצוי בפסק הלכה זה אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את ההלכה הזאת] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מטה שהיתה טמאה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין ביניהם לאחר שירשו אותה מאביהם, או שחילקוה שותפין ביניהם — טהורה היא, כדין כל כלי טמא שנשבר או נחלק שבכך הוא נטהר מטומאתו. ואולם אם החזירוה וצירפו את חלקיה — מקבלת טומאה מכאן ולהבא, כלומר, מעת צירופה מחדש.

מִכָּאן וּלְהַבָּא – אִין, לְמַפְרֵעַ – לָא, אַלְמָא: כֵּיוָן דְּפַלְגוּהּ פְּרַח לָהּ טוּמְאָה מִינָּהּ, הָכָא נַמִי: כֵּיוָן דְּאַזְמוּן עֲלַיְיהוּ – פְּרַח זִימּוּן מִינַּיְיהוּ.

ומדייק רבא: מכאן ולהבא — אין [כן], ואולם למפרע — לא. אלמא [הרי איפוא], יש להסיק כי כיון דפלגוה [שחילקוה] — פרח לה טומאה מינה [ממנה], ואף שחזרו והרכיבוה הריהי כמיטה חדשה, ואין טומאתה הישנה חוזרת אליה. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דאזמון עלייהו [שזימנו עליהם] בני חבורתם, פרח זימון מינייהו [מהם] על פי העקרון שיחידה שנתפרקה, גם אם לאחר מכן הורכבה מחדש, הריהי כדבר חדש ולא חזרה לדמותה הקודמת.

״שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת״ וכו׳. תָּנָא: אִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ בֵּינֵיהֶם – שַׁמָּשׁ מְצָרְפָן.

במשנה הוסבר מתי מצטרפות שתי חבורות שאכלו בבית אחד, ומביאים תוספת דברים: תנא [שנינו]: אם יש שמש ביניהם והוא משמש את שתי החבורות — השמש מצרפן להיות חבורה אחת, אף על פי שאינם רואים אלו את אלו.

״אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן״. תָּנוּ רַבָּנַן: יַיִן, עַד שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֵין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, מִשֶּׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ וְאֵין נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ לַיָּדַיִם.

במשנה שנינו שדעת ר' אליעזר היא שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, וחכמים אומרים שמברכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: יין עד שלא נתן לתוכו מים — אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ", שאין זה אלא כעין מיץ פירות בלבד, ולא יין של ממש. וכיון שאינו נחשב ליין, אף נוטלין ממנו לצורך נטילת ידים. משנתן לתוכו מים — הריהו נחשב יין, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין שמזגו במים ובין שלא מזגו, הרי הוא יין לכל דבר, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ואין נוטלין הימנו לידים.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צְרָכָיו בַּפַּת, כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ודנים מעתה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת, שמותר להשתמש בה לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים, בלי לחשוש לבזיון האוכל, כמאן [כמי] משיטות התנאים הללו? ומשיבים: כר' אליעזר המתיר ליטול ידים ביין חי.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם. מַאי טַעְמָא? – אֲמַר רַב אוֹשַׁעֲיָא: בָּעֵינַן מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר.

הוסיף ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה. שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב אושעיא: בעינן [צריכים אנו] שתהא המצוה מן המובחר.

וְרַבָּנַן – לְמַאי חֲזֵי? – אֲמַר רַבִּי זֵירָא: חֲזֵי לְקוֹרַיְיטֵי.

ולגופו של דבר שואלים: ורבנן, למאי חזי [ולדעת חכמים למה ראוי] יין חי, שלא נמזג בו מים, שהרי כמעט שאין אפשרות לשתותו? אמר ר' זירא: ראוי הוא לקורייטי, כלומר, לעשות ממנו משקה רפואה העשוי מיין ושמן.

תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפַּת: אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בַּפַּת.

ועוד בענין זה של עשיית צרכי האדם באוכלים, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, שלא יטוף הדם מן הבשר על הלחם ויפסול אותו מאכילה. ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת, שמא יישפכו הנוזלים ויקלקלו את הפת. ואין זורקין את הפת. ואין סומכין (משעינים) את הקערה בפרוסת לחם. וכל אלה כדי שלא לבזות את הלחם.

אָמֵימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אַשִׁי כְּרַכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַיְיתֵי לְקַמַּיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, שְׁקַל מָר זוּטְרָא פְּתַק לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי דִּסְתְּנָא, אֲמַר לֵיהּ: לָא סְבַר לָהּ מָר לְהָא דְּתַנְיָא: אֵין זוֹרְקִין אֶת הָאוֹכָלִין?! – הַהִיא – בְּפַת תַּנְיָא. – וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת כָּךְ אֵין זוֹרְקִין אֶת הָאוֹכָלִין! – אֲמַר לֵיהּ, וְהָתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת אֲבָל זוֹרְקִין אֶת הָאוֹכָלִין!

מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו יחד], אייתי לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים]. שקל [לקח] מר זוטרא מאותם פירות ופתק לקמיה [זרק לפני] רב אשי דסתנא [מנה]. תמה רב אשי ואמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [סבור אדוני את הלכה זו ששנויה בברייתא] שאין זורקין את האוכלין? ענה לו: ההיא בפת תניא [שנויה], ולא במאכל אחר. חזר והקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין! אמר ליה [לו] מר זוטרא: והתניא [והרי שנינו ברייתא] אחרת בה נאמר להיפך: אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין!

אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּמִידִי דְּמִמְאִיס, הָא – בְּמִידִי דְּלָא מִמְאִיס.

אלא אלא על כרחך עליך לתרץ ולומר כי לא קשיא [אין זה קשה], שכן שתי הברייתות דנות במקרים שונים, הא [זה] שאמרו שאסור לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי דממאיס [בדבר שנמאס, מתקלקל] בזריקתו, ואילו הא [זה] שאמרו שמותר לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס] בזריקתו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְלִפְנֵי כַּלָּה, וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא גְּלוּסְקָאוֹת – לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

בדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה לסימן ברכה, וכן זורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, שבימות החמה אפשר יהיה להרים את האגוזים ולאכלם אחר כך, ואילו בימות הגשמים ימאסו ויתקלקלו. אבל לא זורקים גלוסקאות (עוגות) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שָׁכַח וְהִכְנִיס אוֹכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה – מְסַלְּקָן לְצַד אֶחָד וּמְבָרֵךְ.

אמר רב יהודה: מי ששכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה — מסלקן לצד אחד בפיו ומברך.

תַּנְיָא חֲדָא: בּוֹלְעָן; וְתַנְיָא אִידָךְ: פּוֹלְטָן; וְתַנְיָא אִידָךְ: מְסַלְּקָן!

ומעירים כי בנושא זה מצויות שלוש ברייתות, תניא חדא [שנויה ברייתא אחת] שהאוכלים הללו בולען, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: פולטן, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מסלקן לצד אחד בפיו.

לָא קַשְׁיָא: הָא דְּתַנְיָא בּוֹלְעָן – בְּמַשְׁקִין, וְהָא דְּתַנְיָא פּוֹלְטָן – בְּמִידִי דְּלָא מִמְאִיס, וְהָא דְּתַנְיָא מְסַלְּקָן – בְּמִידִי דְּמִמְאִיס.

ומסבירים שלא קשיא [אין זה קשה], שכל אחת מהברייתות דנה במקרה אחר. הא דתניא [זו ששנינו בה] בולען מדברת במשקין, שאין דרך אלא לבולעם. והא דתניא [וזו ששנינו בה] פולטן מדברת במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס], שאם יוציא אותו מפיו יוכל להכניסו שוב. והא דתניא [וזו ששנינו בה] מסלקן מדובר במידי דממאיס [בדבר הנמאס] שדי שמסלקו לצד.