וַהֲדַר לְרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי שֵׁילָא אֲמַר רַב: טָעָה – חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

והדר לרישא [וחזר לראש הברכה]. אמר ליה [לו] גידל בר מניומי לרב נחמן: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך]? אמר ליה [לו], שכן אמר ר' שילא שכך אמר רב: טעה — חוזר לראש.

וְהָא אֲמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: טָעָה – אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן״! אָמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַב מְנַשִׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, אֲבָל פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ – חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

הקשה לו: והא [והרי] אמר רב הונא שכך אמר רב: טעה — אומר "ברוך שנתן"! אמר ליה [לו]: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] תוספת, שכן אמר רב מנשיא בר תחליפא שכך אמר רב: לא שנו שיכול לומר את הברכה הקצרה אלא שלא פתח עדיין בברכת "הטוב והמטיב", אבל אם כבר פתח ב"הטוב והמטיב" — חוזר לראש הברכה.

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּתְּפִלָּה – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

אמר רב אידי בר אבין שכך אמר רב עמרם שכך אמר רב נחמן שכך אמר שמואל: טעה ולא הזכיר את הנוסח של ראש חדש בתפלה — מחזירין אותו, והטועה בהזכרת ראש החודש בברכת המזון — אין מחזירין אותו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אָבִין לְרַב עַמְרָם: מַאי שְׁנָא תְּפִלָּה וּמַאי שְׁנָא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן? – אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי, וּשְׁאִילְתֵיהּ לְרַב נַחְמָן, וַאֲמַר לִי: מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא נֶחֱזֵי אֲנַן, תְּפִלָּה דְּחוֹבָה הִיא – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; בִּרְכַּת מְזוֹנָא, דְּאִי בָּעֵי אָכֵיל אִי בָּעֵי לָא אָכֵיל – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

על כך אמר ליה [לו] רב אבין לרב עמרם: מאי שנא [במה שונה] תפלה ומאי שנא [ובמה שונה] ברכת המזון? אמר ליה [לו]: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי ושאילתיה [ושאלתיו] לרב נחמן, ואמר לי: מיניה [ממנו] ממר שמואל עצמו לא שמיע לי [שמעתי], אלא נחזי אנן [נראה אנחנו] ונעיין בכוחות עצמנו בענין זה, שההבדל הוא זה: תפלה שחובה היא — מחזירין אותו. ואילו ברכת מזונא [המזון], דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל [שאם הוא רוצה אוכל ואם אינו רוצה אינו אוכל] — אין מחזירין אותו, שכיון שברכת המזון אינה חובה גמורה אלא תלויה באכילה שהיא רשות — אין להקפיד בה כל כך.

אֶלָּא מֵעַתָּה, שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דְּלָא סַגִּי דְּלָא אָכֵיל, הָכִי נַמִי דְּאִי טָעֵי הֲדַר! – אֲמַר לֵיהּ: אִין, דַּאֲמַר רַבִּי שֵׁילָא אֲמַר רַב: טָעָה – חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְהָא אֲמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: טָעָה – אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן״! לָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹא פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, אֲבָל פָּתַח בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ – חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

על כך שאלו: אלא מעתה שבתות וימים טובים, שלא סגי [יכול] שלא אכיל [לאכול] שכן יש מצות אכילה בימים אלה — האם הכי נמי דאי טעי הדר [כך גם כן נאמר שאם טעה ולא הזכיר מעין היום בברכת המזון שיחזור]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכן אמר ר' שילא שכך אמר רב: טעה — חוזר לראש הברכה. ושואלים: והא [והרי] אמר רב הונא אמר רב: טעה — אומר "ברוך שנתן"! ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה]: לא שנו כן אלא כשעדיין לא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל אם כבר פתח ב"הטוב והמטיב" — חוזר לראש.

״עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין״ וכו׳.

במשנה הובאה מחלוקת בדבר השיעור הקטן ביותר של אכילה שמזמנים עליו. עד כמה מזמנין? — עד כזית. ר' יהודה אומר: עד כביצה.

לְמֵימְרָא, דְּרַבִּי מֵאִיר חֲשִׁיב לֵיהּ כַּזַּיִת וְרַבִּי יְהוּדָה כַּבֵּיצָה – וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דִּתְנַן: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכָּר שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים – שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם לָאו – חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

הרי שנחלקו בדבר ר' מאיר (שהוא לפי המסורת, התנא שבסתם במשנתנו, החכם שהובאו דבריו ללא ציון שמו) ור' יהודה, ועל כך שואלים: למימרא [האם נאמר] שר' מאיר חשיב ליה [חשוב בעיניו] שיעור כזית, ור' יהודה חשיב ליה [חשוב בעיניו] שיעור כביצה? והא [והרי] במקום אחר איפכא שמעינן להו [ההיפך שמענו אותם אומרים], דתנן [שכן שנינו]: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קדש האסור בהוצאה מן העיר, אם עבר את הר הצופים (או מקום במרחק שווה מהר הבית) — שורפו את בשר הקודש במקומו, ואם לאו [לא] עבר עדיין מרחק כזה — חוזר ושורפו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שהיו מספקים לצורך שריפת קדשים שנפסלו.

עַד כַּמָּה הֵם חוֹזְרִים? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה; וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת!

ונשאלה השאלה עד כמה הם חוזרים? מהו שיעור הבשר שבגללו יש לחזור? ובכך נחלקו הדעות, שר' מאיר אומר: זה וזה, גם חמץ שדובר בו באותו מקור קודם לכן, וגם בשר קודש בכביצה. ור' יהודה אומר: זה וזה בכזית, היפך דבריהם כאן.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָּה. אַבַּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סְבַר: ״וְאָכַלְתָּ״ – זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״ – זוֹ שְׁתִיָּה, וַאֲכִילָה בְּכַזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סְבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ – אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵיזוֹ זוֹ – כַּבֵּיצָה.

אמר ר' יוחנן ביישוב סתירה זאת: מוחלפת השיטה, כלומר, שבאחד המקורות הוחלפו השיטות, ויש לחזור ולתקן. אביי אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], אלא הכא בקראי פליגי [כאן במקראות הם חולקים] שבסיס מחלוקתם הוא בפירוש המקרא, שר' מאיר סבר [סבור] ש"ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה שלאחר האכילה. ויש לנהוג על פי הכלל ההלכתי הידוע ששיעור אכילה הוא כזית. ור' יהודה סבר [סבור]: "ואכלת ושבעת" — אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו ומהו שיעורה הנמוך ביותר של אכילה כזאת, כביצה.

הָתָם – בִּסְבָרָא פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סְבַר: חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ – מַה טּוּמְאָתוֹ בְּכַבֵּיצָה, אַף חֲזָרָתוֹ בְּכַבֵּיצָה; וְרַבִּי יְהוּדָה סְבַר: חֲזָרָתוֹ כְּאִיסּוּרוֹ – מָה אִיסּוּרוֹ בְּכַזַּיִת, אַף חֲזָרָתוֹ בְּכַזַּיִת.

ואילו התם בסברא פליגי [שם בענין חמץ וקודשים, בסברה הם חולקים], שר' מאיר סבר [סבור] שחזרתו, החיוב לחזור ולשרוף את האיסור, הריהי כשיעור טומאתו. מה טומאתו שיעורה בכביצה, אף חזרתו שיעורה בכביצה. ור' יהודה סבר [סבור]: חזרתו כאיסורו, שיש לקבוע על פי שיעור האיסור, מה איסורו בכזית, אף חזרתו בכזית.

מתני׳ כֵּיצַד מְזַמְּנִין? בִּשְׁלֹשָׁה – אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ״, בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״,

המשנה מפרטת חלוקה מורכבת בדיני ברכת הזימון, בהתאם למספר האנשים. כיצד מזמנין? בזמן שהיו שלשה מסובים — אומר המזמן: "נברך שאכלנו משלו". בזמן שהיו שלשה והוא (כלומר, מלבדו) — אומר "ברכו שאכלנו משלו", שהרי גם בלעדיו יש שיעור ברכה.

בַּעֲשָׂרָה – אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ אלֹהֵינוּ״, בַּעֲשָׂרָה וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״; אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא.

בעשרה — אומר "נברך לאלהינו", בעשרה והוא — אומר "ברכו". שככל שגדל מספר המשתתפים, יש ברכה מיוחדת ומורכבת יותר. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, ובכל אחת מהן, אם היה אחד יותר אומר "ברכו", ובאופן זה:

בְּמֵאָה – הוּא אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״. בְּמֵאָה וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״, וּבְאֶלֶף – הוּא אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, בְּאֶלֶף וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״, בְּרִבּוֹא – אוֹמֵר: ״נְבָרֵךְ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״, בְּרִבּוֹא וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״,

במאה — הוא אומר "נברך ה' אלהינו", במאה והוא — אומר "ברכו". ובאלף — הוא אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", באלף והוא — אומר "ברכו". ברבוא — אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו", ברבוא והוא — אומר "ברכו". והכלל בדבר:

כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִים אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ״,

כענין שהוא מברך, כלומר, לפי הנוסחה שאומר המברך (שהיא לפי רוב הקהל), כך עונים אחריו המזמנים "ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵם מְבָרְכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה׳ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – אֶחָד מְרוּבִּים וְאֶחָד מוּעָטִים אוֹמֵר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבוֹרָךְ״.

ומעין זה ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים, שנאמר בכתוב "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" (תהלים סח, כז). אמר ר' עקיבא: אין מקום לחלק בדבר, שכן מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובים ואחד מועטים, מאחר שיש שם מנין עשרה אומר תמיד בנוסח אחד "ברכו את ה'". על כך ר' ישמעאל אומר שאף בבית הכנסת יש לומר בנוסח: "ברכו את ה' המבורך".

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל.

אמר שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.

תְּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא – אוֹמֵר: ״בָּרְכוּ״!

ומקשים על כך תנן [שנינו ] במשנתנו: בשלשה והוא — אומר "ברכו", הרי שהמזמן מוציא את עצמו מן הכלל!

אֵימָא:

על כך עונים: אימא [אמור] שהנאמר במשנה משמעו: