״מִכֹּל מַעֲשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְגַּן וְהַאי לָא אִידְגַּן.

שנינו במשנה שהאוכל מעשר שני והקדש שנפדו מצטרף לזימון. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שמדוע לא יברכו על דבר המותר באכילה? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, שלא נפדה ההקדש בשלמות אלא כגון שנתן את הקרן — מחירו של המעשר, ולא נתן את החומש שצריך להוסיף אם רוצים לפדות דבר שחלה עליו כבר קדושה. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו המשנה] שאין החומש מעכב.

״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ״. פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

שנינו במשנה כי השמש שאכל כזית מצטרף ומזמנים עליו, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ומדוע יש לשנותו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], יכול היית לומר שהשמש העומד כל הזמן לשמש את הסועדים, לא קבע סעודתו ואינו מצטרף אליהם לזימון, על כן קא משמע לן [משמיעה לנו ] המשנה שאף אכילת השמש נחשבת חלק מן הסעודה הקבועה.

״הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת״ פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא שַׁמָּשׁ לָא קְבַע – קָא מַשְׁמַע לָן.

עוד שנינו במשנה: והכותי מזמנין עליו, שהוא מצטרף לסועדים לחיוב זימון. על כך שואלים: אמאי [מדוע]? ולא יהא אלא עם הארץ! כלומר, אף אם ייחשב הכותי כשייך לעם ישראל הרי ודאי אינו עדיף מעם הארץ אחר, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין מזמנין על עם הארץ!

״וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו״. אַמַּאי? לֹא יְהֵא אֶלָּא עַם הָאָרֶץ, וְתַנְיָא: אֵין מְזַמְּנִין עַל עַם הָאָרֶץ!

לכך נתנו תשובות אחדות: אביי אמר שכאן המדובר בכותי חבר (תלמיד חכם), וממילא אין דיני עם הארץ חלים עליו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שדובר במשנה בכותי עם הארץ. ואולם הכא [כאן], האיסור לזמן עם עם הארץ שייך בסוג מסויים של עם הארץ — בעם הארץ דרבנן [כדעת חכמים] דפליגי עליה [החולקים עליו] על ר' מאיר עסקינן [עוסקים אנו] , דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו עם הארץ? — כל שאינו אוכל חוליו, כלומר, אפילו חולין בטהרה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עם הארץ הוא כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי, דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי [ואותם הכותים מעשרים כראוי, שבמה שכתוב בתורה זהירים הם]. שכן אמר מר [החכם]: כל מצוה שהחזיקו בה כותיים וקבלו אותה עליהם — הרבה מדקדקים בה, ואף יותר מישראל.

אַבַּיֵי אָמַר: בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּכוּתִי עַם הָאָרֶץ, וְהָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר עָסְקִינַן; דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָנֵי כּוּתָאֵי – עַשּׂוּרֵי מְעַשְּׂרִי כְּדַחֲזִי, דִּבְמַאי דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא מִזְהַר זְהִירִי דַּאֲמַר מָר: כָּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

ואגב הבאת דברים בהגדרת עם הארץ, מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: איזהו עם הארץ? — כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. ר' יהושע אומר: כל מי שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: עם הארץ הוא כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, שאינו חפץ שילמדו. ואחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים ולא למד מפיהם פירושם של דברים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים שאף אדם כזה נקרא עם הארץ.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדּוֹ, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין מְזוּזָה עַל פִּתְחוֹ, רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.

ומסופר: רמי בר חמא לא אזמין עליה [הזמין עליו, צירפו לזימון] את רב מנשיא בר תחליפא דתני סיפרא וספרי והלכתא [ששנה ספרא וספרי והלכות] משום שלמד הכל בעצמו, בלי לשמש תלמידי חכמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו נפטר] רמי בר חמא, אמר רבא: לא נח נפשיה [נחה נפשו נפטר] רמי בר חמא אלא משום שלא אזמין [צירף לזימון] את רב מנשיא בר תחליפא. על כך שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכך נפסקה ההלכה — אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ומדוע נענש רמי בר חמא? ומשיבים: שאני [שונה] הוא רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן [שהיה משמש את החכמים] ורמי בר חמא הוא שלא דק אבתריה [דייק אחריו] לדעת מה מעשיו. או לשנא אחרינא [בלשון אחרת]: דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו [כל השומע הלכות מפי החכמים ולומד אותן] — כצורבא מרבנן דמי [כתלמיד חכם הוא נחשב].

רָמִי בַּר חָמָא לֹא אַזְמִין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דְּתָנֵי סִיפְרָא וְסִפְרֵי וְהִלְכְתָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רָבָא: לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמִי בַּר חָמָא אֶלָּא דְּלָא אַזְמִין אַרַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא. וְהָתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ! שָׁאנֵי רַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דִּמְשַׁמַּע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְרָמִי בַּר חָמָא הוּא דְּלָא דַּק אַבַּתְרֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דְּשָׁמַע שְׁמַעֲתָתָא מִפּוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן וְגָרֵיס לְהוּ – כְּצוּרְבָא מֵרַבָּנַן דָּמֵי.

שנינו במשנה שאם אכל טבל ומעשר אין מזמנים עליו, ושואלים: דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי טבל אסור באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה הכתובה במשנה אלא במקרה שהיה זה טבל טבול (שנכנס להגדרת טבל ) רק מדרבנן ומן התורה היה מותר לאוכלו. היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק] — כגון מפרי שצמח בעציץ שאינו נקוב שהצומח בעציץ מנותק מן הארץ אינו נחשב כפרי הארץ. ופטור מן התורה ממעשר, ואינו טבל אלא מדברי חכמים.

״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר״ וכו׳. טֶבֶל – פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא – בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן. הֵיכִי דָּמֵי – בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.

עוד שנינו במשנה שהאוכל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו אין מזמנים עליו. ושואלים: והרי גם זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנה זו להישנות אלא לכגון שהקדימו הלוי את הכהן ולקח את התבואה בכרי. ואז מהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] רב פפא לאביי שגם במקרה זה יהיה פטור מהפרשת תרומה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו, התנא במשנה, כפי שתירץ לו אביי לרב פפא] שיש הבדל בין המקרים.

״מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן״ כו׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּכְּרִי. מַהוּ דְּתֵימָא: כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי – קָא מַשְׁמַע לָן, כִּדְשָׁנֵי לֵיהּ.

עוד שנינו במשנה שאין מזמנים על האוכל מעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: אף דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומה חידוש יש בדבר? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להישנות, אלא למקרה שנפדו ואולם לא נפדו כהלכתן, במעשר שני, כגון שפדאו על גבי אסימון, ששילם את תמורת המעשר בחתיכות כסף שעדיין לא נטבעה עליהן צורת מטבע, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה) ודרשו חכמים: "וצרת הכסף בידך" — כסף שיש (לו) עליו צורה שהוא מטבע, ולא אסימון. וכן לגבי ההקדש — כגון שחללו על גבי קרקע, שנתן הפודה קרקע תמורתו ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: "ונתן הכסף וקם לו" (ויקרא כז, כג).

״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״ וכו׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁנִּפְדּוּ וְלֹא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן; מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – כְּגוֹן שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּבֵּי אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ – כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ (לוֹ) עָלָיו צוּרָה, הֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִלְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְלֹא פְּדָאוֹ בְּכֶסֶף, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.

עוד שנינו במשנה שהשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנים עליו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא דין זה, ואין צורך לשנותו! ומשיבים: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] "כזית", תנא סיפא [שנה בסוף] "פחות מכזית", מתוך שגרת הלשון, אף שלא היה צורך לכתוב זאת במפורש.

״וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת״. פְּשִׁיטָא! אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״כַּזַּיִת״, תְּנָא סֵיפָא ״פָּחוֹת מִכַּזַּיִת״.

שנינו במשנה שהגוי אין מזמנין עליו, ואף כאן שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא דין זה, ואין צורך לשנותו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא בגוי סתם, אלא במקרה מיוחד, בגר שמל ועדיין לא טבל. שכן אמר ר' זירא שכך אמר ר' יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכל כמה שלא טבל גוי הוא.

״וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו״. פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל, וְכַמָּה דְּלָא טְבַל גּוֹי הוּא.

עוד שנינו במשנה כי נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ובענין זה אמר ר' יוסי: קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, שמצטרף הוא לזימון.

״נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה מְזַמְּנִין עָלָיו.

ומקשים: והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] שנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן!

וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם!

ומשיבים: הוא ר' יוסי מה שאמר הרי זה כשיטתו של ר' יהושע בן לוי, שכן אמר ר' יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו שקטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לצרף אותו לעשרה הרוצים לזמן בהזכרת השם.

הוּא דַּאֲמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו – אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי בענין זה של צירוף לזימון: תשעה ישראלים ועבד — מצטרפין לזמן בעשרה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מעשה בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא בו מנין עשרה, ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה. ואפשר ללמוד מכאן כי רק אם שחרר — אין [כן], מצטרף הוא, אבל אם לא שחרר — לא מצטרף העבד. ומשיבים: באותו מקרה תרי איצטריכו [שנים הוצרכו, חסרו] למנין זה, ואז שחרר חד [אחד] ונפיק בחד [ויצא באחד שלא שוחרר, על ידי צירוף.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד מִצְטָרְפִין. מֵיתִיבֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר – אִין, לֹא שִׁחְרֵר – לָא! תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שִׁחְרֵר חַד וְנָפֵיק בְּחַד.

על מעשהו של ר' אליעזר שואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה שכל המשחרר את עבדו הכנעני עובר בעשה, שכן נאמר בדיני העבד הכנעני: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו), וכיצד אם כן שחרר ר' אליעזר את עבדו? ומשיבים: לדבר מצוה שאני [שונה] ומותר. ושואלים: אם כן הרי זו מצוה הבאה בעברה! שהרי מצוה זו לא נתאפשרה אלא על ידי עשיית עבירה, והיא פגומה משום כך. ומשיבים: מצוה של רבים שאני [שונה], ולשם זיכוי הרבים מותר אף לשחרר את העבד.

וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶאֱמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״! לִדְבַר מִצְוָה שָׁאנֵי. מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה הִיא! מִצְוָה דְּרַבִּים שָׁאנֵי.

ובשבח מנין העשרה מביאים עוד מה שאמר ר' יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים וישלים את המנין. שאפילו מאה אנשים אחרים באים אחריו — קבל שכר כולם, שהכל מצטרפים למנין הראשון. ותוהים: "שכר כולם" סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! מדוע יטול זה מהם את שכרם? אלא אימא [אמור, תקן כך]: נותנין לו שכר כנגד כולם.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִילּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו – קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כּוּלָּם. שְׂכַר כּוּלָּם – סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

בדיני צירוף למנין אמר רב הונא: תשעה וארון הקודש — מצטרפין ונחשבים כעשרה. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי ארון גברא [איש] הוא שאפשר לצרפו לעשרה? אלא אמר רב הונא: תשעה נראים כעשרה — מצטרפין. ובכך נחלקו. היו שאמרי לה [אמרו אותה] הלכה שהיא באופן זה: תשעה נראים כעשרה כי מכנפי [כאשר הם מכונסים]. ואמרי לה [ויש שאומרים אותה] הלכה בדרך זו: תשעה נראים כעשרה כי מבדרי [כאשר הם מפוזרים], שנחלקו באיזו צורה מתקבל רושם של מספר גדול יותר.

אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה וְאָרוֹן מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְאָרוֹן גַּבְרָא הוּא?! – אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה מִצְטָרְפִין. אָמְרִי לָהּ: כִּי מְכַּנְפִי; וְאָמְרִי לָהּ: כִּי מִבַּדְרִי.

מעין זה אמר רב אמי: שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי שבת גברא [איש] הוא שתצטרף?! אלא אמר ר' אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין ונחשבים לשלושה. ומסופר: מחוי [היה מראה] רב חסדא דוגמא לשני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה: כגון אנא [אני] ורב ששת, וכמו כן מחוי [היה מראה] רב ששת: כגון אנא [אני] ורב חסדא.

אָמַר רַב אַמִי: שְׁנַיִם וְשַׁבָּת מִצְטָרְפִין. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְשַׁבָּת גַּבְרָא הוּא?! – אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמִי: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה מִצְטָרְפִין. מַחֲוֵי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת. מַחֲוֵי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב חִסְדָּא.

ובענין צירוף לזימון של קטן, אמר ר' יוחנן: קטן פורח, כלומר, ילד שלפי שנותיו עדיין הוא קטן, אבל הביא כבר סימני בגרות — מזמנין עליו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: קטן שהביא שתי שערות הערוה, שהן סימן בגרות — מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות — אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. ומעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה, ברייתא זאת, קשה], שכן אמרת: הביא שתי שערות — אין [כן] מצרפים אותו, ונדייק מכאן שאם לא הביא שתי שערות — לא. והדר תני [וחזר ושנה] שאין מדקדקין בקטן. לאתויי מאי [לרבות להוסיף מה] בא ביטוי זה? לאו [האם לא]

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן פּוֹרֵחַ מְזַמְּנִין עָלָיו. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: קָטָן שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מְזַמְּנִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! אָמְרַתְּ: הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אִין, לֹא הֵבִיא – לָא, וַהֲדַר תָּנֵי: אֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן, לְאַתּוּיֵי מַאי? לָאו

"מכל מעשרתיכם תרימו כל תרומת ה'" (שם, שם, כט). ויש לתת את תרומת ה' — היא התרומה הגדולה — גם ממתנות הלויים. על כך שואלים ומה ראית לפרש שהציווי להפריש גם תרומה גדולה נאמר על התבואה בכרי ולא על השיבלים? ועונה אביי: האי אידגן והאי לא אידגן [זה נעשה דגן, וזה לא נעשה דגן] שבכתוב נאמר כי ראשית הדגן ("ראשית דגנך". דברים יח,ד) לכהן, ודבר הנקרא כבר "דגן" חלה עליו רשות הכהן, ואי אפשר להוציאו מידו.