וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁחוֹתֵם בָּהֶן בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין פּוֹתֵחַ בְּ״בָרוּךְ״. וְ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ פּוֹתֵחַ בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין חוֹתֵם בְּ״בָרוּךְ״, מִכְּלָל דִּבְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא.

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך". ו"הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך". מכלל [מכאן] שברכה בפני עצמה היא. ועוד הוכחה שברכת "הטוב והמטיב" איננה מן התורה

וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תֵּדַע דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרַיְיתָא – שֶׁהֲרֵי עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּבֵית הָאָבֵל. כִּדְתַנְיָא: מַה הֵם אוֹמְרִים בְּבֵית הָאָבֵל? ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״.

אמר רב נחמן בר יצחק: תדע ש"הטוב והמטיב" היא לאו דאורייתא [לא מן התורה] — שהרי עוקרין אותה בבית האבל. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה הם אומרים בבית האבל? — "ברוך הטוב והמטיב". ר' עקיבא אומר: "ברוך דיין האמת".

״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ אִין, ״דַּיַּין אֱמֶת״ לָא?! – אֶלָּא אֵימָא: אַף ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.

ומקשים לדעה הראשונה שבברייתא: "הטוב והמטיב" — אין [כן] אומרים בבית האבל, ואילו "דיין האמת" — לא אומרים?! אלא אימא [אמור] שכוונת הדברים היא שאומרים אף "הטוב והמטיב".

מָר זוּטְרָא אִיקְלַע לְבֵי רַב אַשִׁי, אִיתְרַע בֵּיהּ מִלְּתָא, פְּתַח וּבְרִיךְ: הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵל אֱמֶת דַּיַּין אֱמֶת, שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, לוֹקֵחַ בְּמִשְׁפָּט, וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וּבַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ, גּוֹדֵר פְּרָצוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הוּא יִגְדּוֹר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְחַיִּים.

ומסופר: מר זוטרא איקלע לבי [נקלע, הזדמן לבית] רב אשי, איתרע ביה מילתא [אירע בו ברב אשי, דבר אבילות], פתח ובריך [וברך] ברכה משולבת, וכך אמר: "הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים", וכלל אם כן בדבריו גם "הטוב והמטיב" וגם הזכרת האבל וצידוק הדין. ומעתה שבים אל הנושא הראשון.

לְהֵיכָן הוּא חוֹזֵר? רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי אֲמַר: חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְרַבָּנַן אָמְרִי: לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. וְהִלְכְתָא: לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

אמרנו שאדם אחד מפסיק מן האוכל ומצטרף אל שני חבריו הרוצים לזמן, ונשאלה השאלה להיכן הוא חוזר? כאשר הוא בא לברך, מהיכן צריך הוא להתחיל? ונחלקו בכך חכמים, רב זביד משמיה [בשמו] של אביי אמר: חוזר לראש ומברך ככל אדם אחר מתחילת ברכת המזון, ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] שחוזר למקום שבו פסק, כלומר, מתחילת ברכה שניה.

אָמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב שֵׁשֶׁת: אַף עַל גַּב דְּרַבָּנַן קַשִּׁישֵׁי אַתּוּן, פַּרְסָאֵי בְּצָרְכֵי סְעוּדָה בְּקִיאֵי מִינַּיְיכוּ, בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת – גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וּבִזְמַן שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ – גָּדוֹל מֵסֵב בָּאֶמְצַע, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ.

אגב ענייני הסעודה מסופר: אמר ליה ריש גלותא [לו ראש הגולה] לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון [אף על פי שחכמים קשישים אתם], פרסאי [הפרסיים] בצרכי סעודה (בקביעת סדרים נכונים באכילה) בקיאי מינייכו [בקיאים יותר מכם]. שאצלם בזמן שהן שתי מטות שהיו אנשים מסובים בהן, נוהגים שהגדול — מסב בראש, וזה שהוא שני לו בחשיבות — הריהו מסב למעלה הימנו, לצד ראשו של הגדול. ובזמן שהם שלוש מטות, הגדול — מסב באמצע במיטה אמצעית, השני לו — מסב למעלה הימנו, שלישי לו בחשיבות — מסב למטה הימנו מן הגדול.

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בָּעֵי אִישְׁתַּעוּיֵי בַּהֲדֵיהּ, מְתָרֵיץ תָּרוֹצֵי וְיָתֵיב וּמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ! – אָמַר לֵיהּ: שַׁאנֵי פַּרְסָאֵי דְּמַחֲוֵי לֵיהּ בְּמָחוֹג.

אמר ליה [לו] רב ששת לראש הגולה שעדיין יש פגם בדבר, וכי בעי אישתעויי בהדיה, מתרץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה [ואם רוצה הגדול לדבר עם השני הרי צריך הוא להתיישר ולשבת ולדבר אתו]?! שמכיון שהשני יושב מעל לראשו של הגדול, כשרוצה הוא לומר לו דבר הריהו נאלץ להזדקף. אמר ליה [לו] ראש הגולה: שאני פרסאי, דמחוי ליה במחוג [שונים הם הפרסים, שכן הוא מראה לו ברמיזה] שנהגו הפרסים לדבר בפרט בשעת הסעודה רק על ידי תנועות שונות בידיהם, ולכן אין צורך להזדקף.

מַיִם רִאשׁוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אָמַר לֵיהּ: מִן הַגָּדוֹל.

ועוד שאל רב ששת את ראש הגולה כיצד נוהגים הפרסים בענין מים ראשונים ברחיצת ידים שלפני הסעודה מהיכן מתחילין? אמר ליה [לו] ראש הגולה: מן הגדול.

יֵשֵׁב גָּדוֹל וְיִשְׁמוֹר יָדָיו עַד שֶׁנּוֹטְלִין כּוּלָּן?! – אָמַר לֵיהּ: לְאַלְתַּר מַיְיתוּ תַּכָּא קַמֵּיהּ.

שאלו רב ששת: אם כך נוהגים, ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן ויביאו לכל הסועדים את האוכל? אמר ליה [לו] ראש הגולה: לאלתר מייתו תכא קמיה [מיד מביאים שולחן לפניו], שנוהגים הם שלכל אדם יש שולחן מיוחד שעליו הוא אוכל, ולגדול מביאים את שולחנו מיד, ואינו צריך להמתין לאחרים.

מַיִם אַחֲרוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? – אָמַר לֵיהּ: מִן הַקָּטָן.

ועוד שאל רב ששת את ראש הגולה בענייני סעודה הנוהגים אצל הפרסיים: כיצד נוהגים הפרסים ברחיצת הידים לאחר הסעודה, מים אחרונים מהיכן מתחילין? אמר ליה [לו]: מן הקטן.

וְגָּדוֹל יָתֵיב וְיָדָיו מְזוֹהָמוֹת עַד שֶׁנּוֹטְלִין כּוּלָּן?! אֲמַר לֵיהּ: לָא מְסַלְּקִי תַּכָּא מִקַּמֵּיהּ עַד דְּנִימְטִי מַיָּא לְגַבֵּיהּ.

והקשה רב ששת: ואם כך נוהגים הם, יוצא איפוא שהגדול יתיב [יושב] וידיו מזוהמות וממתין כך עד שנוטלין כולן את ידיהם במים אחרונים? אמר ליה [לו] ראש הגולה: לא מסלקי תכא מקמיה עד דנימטי מיא לגביה [אין מסלקים את השולחן מלפניו עד שמביאים המים אליו], ויכול הוא להמשיך ולאכול ככל שירצה, כל עוד רוחצים האחרים בסעודה את ידיהם במים אחרונים.

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעֲנָא דְּתַנְיָא, כֵּיצַד סֵדֶר הֲסִבָּה? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת – גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ, בִּזְמַן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִטּוֹת – גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, מַיִם אַחֲרוֹנִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה – מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִזְמַן שֶׁהֵם מֵאָה – מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן עַד שֶׁמַּגִּיעִים אֵצֶל חֲמִשִּׁי, וְחוֹזְרִין וּמַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל; וּלְמָקוֹם שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹזְרִין – לְשָׁם בְּרָכָה חוֹזֶרֶת.

אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא [אני יודע משנה], כלומר, שכך אני נוהג בעניין זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד סדר הסבה? — בזמן שהן שתי מטות — גדול מסב בראש, ושני לו למטה הימנו. בזמן שהן שלש מטות — גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. מים הראשונים מתחילין מן הגדול. מים אחרונים, בזמן שהם חמשה — מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם יותר מכך, ואפילו הם מאה — מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשי, חמישה האחרונים, ואז חוזרין ומתחילין מן הגדול שבהם. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, כלומר, לאותו אדם שנותנים לו ליטול ידיו ראשון במים האחרונים — לשם ברכה חוזרת, שהוא מברך ברכת המזון.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה – הוּא מְזוּמָּן לַבְּרָכָה.

מסייע ליה [לו] הדבר לרב, שכן אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה — הוא מזומן לברכה.

רַב וְרַבִּי חִיָּיא הָווּ יָתְבִי בִּסְעוּדְתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַב: קוּם מְשִׁי יְדָךְ! חַזְיֵיהּ דְּקָא מְרַתֵּת, אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחְתֵּי! עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא קָאָמַר לָךְ.

ומעין זה מסופר: רב ור' חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה [היו יושבים בסעודה לפני] רבי, אמר ליה [לו] רבי לרב: קום, משי ידך [עמוד, רחוץ ידיך]. חזייה דקא מרתת [ראהו ר' חייא לרב שהוא מפחד] שמא לא נהג יפה באוכל, ומפני כן הריהו צריך לשטוף ידיו. אמר ליה [לו]: בר פחתי [בן אצילים], "עיין והתבונן בברכת מזונא" [המזון] קאמר [הוא אומר] לך, שהרי הנוטל ידיו בתחילה במים אחרונים, הוא זה שמכבדים אותו בברכת המזון.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְכַבְּדִין – לֹא בִּדְרָכִים, וְלֹא בִּגְשָׁרִים,

ועוד בענין קדימה ברחצת מים אחרונים תנו רבנן [שנו חכמים]: אף על פי שנוהגים להקדים אדם חשוב בראש, מכל מקום אין מכבדין אותו לא בדרכים ולא בגשרים,