דְּנִיחָא לְהוּ דְּמִקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.

דניחא להו דמקבע להו [שנוח להם שיקבע להם] הדבר כחובה מעיקרא [מתחילה], ולא רשות בלבד, כשהם שנים.

תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן – אֵין מְזַמְּנִין; (וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מֵאָה) וְהָא מֵאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין, וְקָתָנֵי: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן!

ומביאים ראיה אחרת לדבר, תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, ואולם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן — אין מזמנין. והא [והרי] מאה נשי [נשים] הריהן כתרי גברי דמיין [כשני גברים הן נחשבות], שאין מספרן מצרפן להיות חלק ממנין בתפילה, ובכל זאת קתני [שנינו] שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, ואם כן אפשר להסיק שגם שני גברים יוכלו לזמן לעצמם!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא דֵּעוֹת.

ודוחים: שאני התם דאיכא [שונה שם שיש] דעות, כלומר, אף שאין הנשים מצטרפות למנין של תפילה, בכל זאת מאחר שיש כאן שלוש דעות, כלומר, שלוש אישויות נפרדות לכן נחשבות כאן שלוש נשים יותר משני גברים.

אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין, אַמַּאי לָא? וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת!

על כך מקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כן, אמור את הסוף] ששנינו בו: נשים ועבדים אם רצו לזמן — אין מזמנין, ויש לשאול: אמאי [מדוע] לא יזמנו, והא איכא [והרי יש] דעות! שהרי גם שם יש לפחות שלושה אישויות נפרדות.

שָׁאנֵי הָתָם – מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.

ומשיבים, כי מטעם זה אכן לא היה מקום לאסור זימון נשים ועבדים, ושאני התם [ושונה שם] שנאסר הדבר משום פריצותא [פריצות], שחששו לצרף הנשים ועבדים.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַב דַּאֲמַר ״אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין״. דַּאֲמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק – קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו; טַעֲמָא – דְּקוֹרְאִין לוֹ, הָא לָא קוֹרְאִין לוֹ – לָא!

במחלוקת זו לא היה ברור מיהו החכם שאמר כל אחת מן הדעות, ומנסים לברר זאת ולומר: תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שרב הוא זה שאמר שאם שנים רצו לזמן — אין הם מזמנין. שכן אמר רב דימי בר יוסף שכך אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו ומזמנין עליו. טעמא [טעם, הדבר דווקא] שקוראין לו, הא [הרי ] מכאן שאם לא קוראין לו — לא מזמנים! ומכאן ששנים אינם יכולים לזמן.

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִקְבְּעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.

הוכחה זו נדחית: שאני התם דאיקבעו להו [שונה שם שנקבעו להם] כבר בחובה מעיקרא [מתחילה], ולכן אם קראו לו, מזמנים עליו. אבל אם לא קראו לו, אין מזמנים עליו כלל, שכן זימון בשנים אינו אלא רשות.

אֶלָּא, תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר ״אִם רָצוּ לְזַמֵּן – אֵין מְזַמְּנִין״. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בְּבִרְכַּת חֲבֵירוֹ.

ומעתה מנסים להוכיח להיפך, אלא תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שר' יוחנן הוא זה שאמר אם רצו לזמן — אין מזמנין, שכן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שנים שאכלו כאחת — אחד מהן יוצא בברכת חבירו. ועל כך

וְהָוֵינַן בָּהּ; מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה – יָצָא! וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַזִּימּוּן בֵּינֵיהֶם, תִּסְתַּיֵּים.

הווינן [עסקנו] בה, בררנו את ההלכה הזו: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך, והרי תנינא [שנינו כבר] הלכה זו במפורש: שמע ברכה ואף שלא ענה — יצא ידי חובה! ואמר ר' זירא בהסבירו את דברי ר' יוחנן שפסקו בא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם. ואם כן תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שסבר כי שנים אינם מזמנים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא: וְהָא רַבָּנַן דְּאָתוּ מִמַּעַרְבָא אָמְרִי: אִם רָצוּ לְזַמֵּן – מְזַמְּנִין, מַאי לָאו דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן? – לָא, דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַב מִקַּמֵּי דְּנָחֵית לְבָבֶל.

על כך אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא לרב הונא אביו בשאלה: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי [הרי חכמים שבאו מארץ ישראל אומרים] שבשנים, אם רצו לזמן — מזמנין, מאי לאו דשמיע להו [האם לא ששמעו הם] את ההלכה הזו מר' יוחנן שמארץ ישראל הוא? על כך ענה לו אביו: לא, אין זו ראיה, שיתכן דשמיע להו [ששמעו הם] את ההלכה הזו מרב, מקמי דנחית [לפני שירד] לבבל.

גּוּפָא, אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק – קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו. אָמַר אַבַּיֵי: וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי.

את דברי רב שהוזכרו קודם מבררים עתה לגופא [גוף] עניינם. אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו השנים, ומזמנין עליו אפילו אם אינו לידם. ועל כך הוסיף ואמר אביי: והוא דקרו ליה ועני [שקוראים לו ועונה], אבל אם היה רחוק מדי — אין לצרפו.

אָמַר מָר זוּטְרָא: וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה – עַד דְּנֵיְיתֵי.

ואמר מר זוטרא: ולא אמרן [אמרנו] שדי במה שהוא שומע ויכול לענות, אלא כשהם שלשה, אבל כשהם עשרה אין מזמנים עד דנייתי [שיבוא] האיש שהלך וישב עמם.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: אַדְּרַבָּא, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! תִּשְׁעָה – נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה, שְׁנַיִם אֵין נִרְאִין כִּשְׁלֹשָׁה!

מתקיף [הקשה] לה רב אשי על כך: אדרבא איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר יותר] כי תשעה נראין כעשרה וגם אם חסר אחד — המנין אינו נראה פגום, ואילו שנים אין נראים כשלושה והיה ראוי שדווקא בשנים יצטרכו לחכות שיבוא השלישי וישלים.

וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּבָעֵי לְאַדְכּוּרֵי שֵׁם שָׁמַיִם, בְּצִיר מֵעַשְׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר זוטרא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דבעי לאדכורי [שצריך להזכיר] שם שמים — בציר [פחות] מעשרה לאו אורח ארעא [איננו דרך ארץ], ומאחר שמזמנים בעשרה בהזכרת ה' יש לדאוג לכך שכל העשרה יהיו מצויים במקום.

אָמַר אַבַּיֵי, נְקִיטִינַן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – מִצְוָה לֵיחָלֵק. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – מִצְוָה לֵיחָלֵק; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ, וּבוּר יוֹצֵא.

בהלכות זימון אמר אביי: נקיטינן [מוחזקים אנו, בכלל זה] שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק ושכל אחד מהם יברך לעצמו. ואכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק, ואולם בברייתא מוסיפים: במה דברים אמורים, שדין זה הוא דווקא כששניהם סופרים, כלומר, יודעים לברך ולהתפלל, אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד בור — סופר מברך, ובור יוצא ידי חובתו בברכת הסופר.

אָמַר רָבָא, הָא מִילְּתָא אָמְרִיתָא אֲנָא, וְאִיתַּמְרָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – אֶחָד מַפְסִיק לִשְׁנַיִם וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לְאֶחָד.

אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה [דבר זה אמרתיו אני ונאמר משמו] של ר' זירא כוותי [כמותי]: שלשה שאכלו כאחת ולא סיימו סעודתם בבת אחת, דרך ארץ היא כי אחד מפסיק מסעודתו כדי לאפשר לשנים לזמן, ואין השנים מפסיקין לאחד.

וְלֹא?! וְהָא רַב פַּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ, אִיהוּ וְחַד! שָׁאנֵי רַב פַּפָּא דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.

על כך מקשים: ולא, וכי אין השנים מפסיקים לאחד? והא [והרי] רב פפא אפסיק ליה [הפסיק לו] לאבא מר בריה איהו וחד [בנו, הוא ועוד אחד]! ועונים: שאני [שונה] הוא רב פפא, שדבר זה שעשה, לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], זאת, ולא כחובה.

יְהוּדָה בַּר מָרֵימָר וּמָר בַּר רַב אַשִׁי וְרַב אַחָא מִדִּיפְתִּי כְּרַכִי רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא הֲוָה בְּהוּ חַד דַּהֲוָה מוּפְלָג מֵחַבְרֵיהּ לְבָרוֹכֵי לְהוּ; יָתְבֵי וְקָא מִיבָּעֲיָא לְהוּ, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם גָּדוֹל, אֲבָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ – חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף.

מסופר כי שלושת החכמים, יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד], לא הוה בהו חד דהוה [היה בהם אחד שהיה] מופלג מחבריה [מחבריו] בחכמה או בזקנה לברוכי להו [לברך להם]. יתבי וקא מיבעיא להו [ישבו לדון בדבר, והיתה קשה להם שאלה זו] : הא דתנן [זה ששנינו במשנתנו] כי שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, האם הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא היכא [היכן, כאשר] דאיכא [שיש] שם אדם גדול ביניהם, אבל היכא דכי הדדי נינהו [היכן ששווים הם] — חלוק ברכות שכל אחד מברך לעצמו עדיף.

בָּרֵיךְ אֱינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּמָרֵימָר, אָמַר לְהוּ: יְדֵי בְּרָכָה – יְצָאתֶם, יְדֵי זִימּוּן – לֹא יְצָאתֶם. וְכִי תֵּימְרוּ נֶיהֲדַר וּנְזַמֵּן – אֵין זִימּוּן לְמַפְרֵעַ.

ואכן כך נהגו, בריך איניש לנפשיה [ברך כל אדם לעצמו]. אחר כך כאשר אתו לקמיה [באו לפני] מרימר לשאול אם יפה עשו. אמר להו [להם]: אמנם ידי ברכה על המזון יצאתם, אך ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו: נהדר ונזמן [ואם תאמרו: נחזור ונזמן], הרי אין זימון למפרע שאין לזמן על סעודה שכבר ברכו עליה.

בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״; רַב פַּפָּא אָמַר: עוֹנֶה אָמֵן.

דנים בבעיה אחרת מה אומר אדם שבא ומצאן לחבורת אנשים כשהן מברכים, מהו אומר אחריהם? רב זביד אמר: אומר "ברוך ומבורך". רב פפא אמר: עונה "אמן".

וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״, וְהָא דְּאַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״; אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״ – אוֹמֵר ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״, אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״ – עוֹנֶה אָמֵן.

ומסבירים את השיטות: ולא פליגי [חולקים] הם בדבר, כי, הא [זה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "נברך", והא [וזה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "ברוך". ומפרטים: אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "נברך" — אומר "ברוך ומבורך", אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "ברוך" — עונה "אמן".

תָּנֵי חֲדָא: הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְתַנְיָא אִידָךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!

ומעין דרך הסבר זו מביאים בנושא קרוב, תני חדא [שנויה בברייתא אחת]: העונה "אמן" אחר ברכותיו שהוא עצמו אומר — הרי זה משובח. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הרי זה מגונה.

לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, הָא – בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת.

ומתרצים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — ב"בונה ירושלים" שנאה לו לומר "אמן" אחר ברכה זו. והא [זה] שאמרו שמגונה הדבר — בשאר ברכות.

אַבַּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמַעוּ פּוֹעֲלִים וְלֵיקוּמוּ, דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרַיְיתָא. רַב אַשִׁי עָנֵי לֵיהּ בִּלְחִישָׁא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נְזַלְזְלוּ בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.

מסופר כי אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלישמעו [היה עונה אותו, את ה"אמן" אחר "בונה ירושלים", בקול, כדי שישמעו] הפועלים וליקומו [ויעמדו] לעבודתם, שכן ברכת "הטוב והמטיב" שבאה אחר כך לאו דאורייתא [אינה מן התורה], והפועלים העובדים אצל בעל הבית יכולים לוותר עליה. ואילו רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי [היה עונה אותו בלחישה, כדי] שלא נזלזלו [יזלזלו] בברכת "הטוב והמטיב".