אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: עַל הַבֵּיעָא וְעַל מִינֵי קוּפְּרָא בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ ״שֶׁהַכֹּל״ וּלְבַסּוֹף ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת״ וכו׳. אֲבָל יַרְקָא – לָא; וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֲפִילּוּ יַרְקָא, אֲבָל מַיָּא – לָא; וְרַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מַיָּא.

אמר רב יצחק בר אבדימי משום (בשם) רבינו (רב): על הביעא [ביצה] ועל מיני קופרא [בשר] בתחלה מברך "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות רבות" וכו'. אבל אחר אכילת ירקא [ירק] לא יברך כלל. ואילו ר' יצחק אמר: אפילו אחר אכילת ירקא [ירק] יש לברך, אבל אחר שתיית מיא [מים] — לא יברך. ורב פפא אמר: אפילו אחר שתיית מיא [מים] יש לברך.

מָר זוּטְרָא עָבֵיד כְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי, וְרַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי עָבֵיד כְּרַבִּי יִצְחָק, וְסִימָנָךְ: חַד כִּתְרֵי וּתְרֵי כְּחַד.

ומסופר, כי מר זוטרא עביד [עשה] בענין זה כרב יצחק בר אבדימי ולא ברך לאחר אכילת ירק, ואילו רב שימי בר אשי עביד [עשה] בענין זה כר' יצחק וכן ברך אחר אכילת ירק. וסימנך לזכור איזה חכם נהג כאיזה חכם, הוא: חד כתרי, ותרי כחד [אחד כשנים, ושנים כאחד], כלומר, מר זוטרא (שמזכירים רק ביחס אליו רק שם אחד, שלו ולא של אביו) נהג כר' יצחק בר אבדימי (שמזכירים ביחס אליו שני שמות, שלו ושל אביו), ורב שימי בר אשי, הנזכר בשני שמות, נהג כר' יצחק, הנזכר בשם אחד.

אָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא, זִמְנָא דְּכִי מַדְכַּרְנָא עָבֵידְנָא כְּכוּלְּהוּ.

ובענין זה אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא, עבידנא ככולהו [אני, בזמן שאני זוכר, אני עושה ככולם] ומברך ברכה אחרונה אף על המים.

תְּנַן: כָּל שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו, וְיֵשׁ שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. בִּשְׁלָמָא לְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי – לְאַפּוֹקֵי יַרְקָא, לְרַבִּי יִצְחָק – לְאַפּוֹקֵי מַיָּא, אֶלָּא לְרַב פַּפָּא לְאַפּוֹקֵי מַאי?

תנן [שנינו במשנה]: כל דבר שטעון ברכה לאחריו — טעון ברכה לפניו, ואולם יש שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו. ואם כן, בשלמא [נניח] לדעת רב יצחק בר אבדימי, הרי מה שאמרו שיש דבר הטעון ברכה לפניו ולא לאחריו, הרי זה ללמד שיש לאפוקי ירקא [להוציא את הירק] מכלל ברכה לאחריו, שהרי לדעתו אין מברכים אחרי אכילת ירק. וכמו כן אף לדעת ר' יצחק נוחה המשנה, שכן יש לומר שבאה לאפוקי מיא [להוציא מים] מכלל ברכה לאחרי שתייתם, אלא לרב פפא, לאפוקי מאי [להוציא מה] באה ההלכה, שיש דבר שמברכים לפניו ואין מברכים לאחריו?

לְאַפּוֹקֵי מִצְוֹת.

ועונים: לאפוקי [להוציא] מצות, שהרי מברכים על עשיית המצוות לפני עשייתן ולא אחר כך.

וְלִבְנֵי מַעַרְבָא דְּבָתַר דִּמְסַלְּקִי תְּפִילַּיְיהוּ מְבָרְכִי ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חֻקָּיו״ – לְאַפּוֹקֵי מַאי?

על כך מקשים: ולבני מערבא, דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי [ולבני ארץ ישראל, שלאחר שחולצים תפיליהם מברכים] "אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו", לאפוקי מאי [להוציא את מה] באה ההלכה שבמשנה?

לְאַפּוֹקֵי רֵיחָנֵי.

ומשיבים: לאפוקי ריחני [להוציא מיני ריח], שלדעת הכל אין מברכים לאחריהם.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר רַבִּי: כֹּל שֶׁהוּא כְּבֵּיצָה – בֵּיצָה טוֹבָה מִמֶּנּוּ. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגָּלְתָּא מִשִּׁיתָּא קַיְיסֵי סוּלְתָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגָּלְתָּא מִשִּׁיתָּא, מִטְוִיתָא מֵאַרְבַּע, מְבוּשָּׁלְתָא – כָּל שֶׁהוּא כְּבֵיצָה בֵּיצָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ, לְבַר מִבִּשְׂרָא.

ומאחר שהוזכרה כאן ברכת הביצה מביאים את מה שאמר ר' ינאי אמר רבי: כל שהוא כשיעור ביצה — ביצה טובה ממנו, כלומר, הביצה היא הטובה במאכלים. ומעין זה כי אתא [כאשר בא] ר' ינאי מארץ ישראל לבבל אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא קייסי סולתא [טובה ביצה מגולגלת, ביצה מבושלת מעט, מששה לוגים של סולת]. ומעין זה כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא [טובה ביצה מגולגלת משש] מידות סולת, מטויתא [צלויה] טובה מארבע, ועל מבושלתא [מבושלת] אמרו שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו, לבר מבשרא [חוץ מבשר].

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָכַל שֶׁלֶק״ כו׳. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דַּהֲוָה שֶׁלֶק מְזוֹנֵי?! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּקֶלַח שֶׁל כְּרוּב שָׁנוּ.

שנינו במשנה שר' עקיבא אומר שאפילו אם אכל שלק[ירקות מבושלים] והוא מזונו — מברך עליו ברכת המזון כעל לחם. ושואלים: ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני[והאם יש דבר שהשלק שלו הוא מזון]?אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו כאן, שהוא מזין.

תָּנוּ רַבָּנַן: טְחוֹל – יָפֶה לַשִּׁינַּיִם וְקָשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם, כְּרִישִׁין – קָשִׁין לַשִּׁינַּיִם וְיָפִין לִבְנֵי מֵעַיִם. כָּל יָרָק חַי מוֹרִיק, וְכָל קָטָן מַקְטִין, וְכָל נֶפֶשׁ, מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָל קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. כְּרוּב לְמָזוֹן וּתְרָדִין לִרְפוּאָה, אוֹי לוֹ לַבַּיִת שֶׁהַלֶּפֶת עוֹבֶרֶת בְּתוֹכוֹ.

ומעין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא העוסקת במיני מזונות: בשר הטחול יפה ומועיל לשיניים, ואולם הוא קשה ומזיק לבני המעים. ואילו הכרישין קשין לשינים ואולם יפין לבני מעים. ועוד אמרו שכל ירק חי מוריק את הפנים. ובכלל: כל ירק קטן (שעדיין לא הגיע למלוא גידולו) מקטין ומזיק, וכל נפש, יצור שלם, כמו דג שלם במלוא גידולו משיב את הנפש. וכל קרוב לנפש משיב את הנפש. ולענייננו: כרוב יכול לשמש למזון, ותרדין לרפואה. ולענין הלפת — אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו, לפי שהיא מזיקה ביותר.

אָמַר מָר: טְחוֹל – יָפֶה לַשִּׁינַּיִם וְקָשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? – נִלְעֲסֵיהּ וְנִשְׁדִּיֵיהּ.

אמר מר [החכם] בברייתא: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים. ושואלים: מאי תקנתיה? [מה תקנתו], מה יעשה בו? ומשיבים: נלעסיה ונשדייה [ילעסנו ויזרקנו].

כְּרִישִׁין – קָשִׁין לַשִּׁינַּיִם וְיָפִין לִבְנֵי מֵעַיִם. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? – לְשַׁלְקִינְהוּ וְנִבְלְעִינְהוּ.

ועל מה ששנינו בברייתא שהכרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים שואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ומשיבים: לשלקינהו ונבלעינהו [ישלקם ויבלעם], בלי ללעוס.

כָּל יָרָק חַי מוֹרִיק. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל אַחַר הַקָּזָה.

ועל מה ששנינו שכל ירק חי מוריק, אמר ר' יצחק: מדובר כאן בסעודה ראשונה של אחר הקזה (הקזת דם), שאז זקוק האדם למאכל משביע יותר.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹכֵל יָרָק קוֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת – אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם רֵיחָא. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֹּאכַל יָרָק חַי קוֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת.

ועוד אמר ר' יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות ביום אסור לספר הימנו (לדבר אתו). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומפרשים: משום ריחא [הריח], שריח הירק שמפיו מפריע לאחרים, שעדיין לא אכלו. ובכלל אמר ר' יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.

אָמֵימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אַשִׁי הָווּ יָתְבִי, אַיְיתוּ קַמַּיְיהוּ יָרָק חַי קוֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת, אַמֵימָר וְרַב אַשִׁי אֲכוּל וּמָר זוּטְרָא לָא אֲכַל. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי דַּעֲתִּיךְ – דַּאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹכֵל יָרָק קוֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ, מִשּׁוּם רֵיחָא – וְהָא אֲנַן דְּקָא אָכְלִינַן וְקָא מִשְׁתַּעֵית בַּהֲדַן!

ומסופר כי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי [היו יושבים], אייתו קמייהו [הביאו לפניהם] ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול [אכלו] ואילו מר זוטרא לא אכל. אמרו ליה: [לו] מאי דעתיך [מהי דעתך] בענין זה, משום מה אינך אוכל? שאם אתה חושש למה שאמר ר' יצחק שכל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא [הריח]? והא אנן דקא אכילנא וקא משתעית בהדן [והרי אנחנו אוכלים ואתה משוחח אתנו]!

אֲמַר לְהוּ: אֲנָא כְּאִידָךְ דְּרַבִּי יִצְחָק סְבִירָא לִי, דַּאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֹּאכַל יָרָק חַי קוֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת.

השיב להם: אנא כאידך [אני כאימרה אחרת] של ר' יצחק סבירא לי [סבור אני] אמר ר' יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק קודם ארבע שעות ולא עוד.

כָּל קָטָן מַקְטִין. אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִילּוּ גַּדְיָא בַּר זוּזָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ רִבְעָא, אֲבָל אִית בֵּיהּ רִבְעָא – לֵית לָן בָּהּ.

על מה שאמרו כל קטן מקטין, אמר רב חסדא: הדבר שייך אפילו גדיא בר זוזא [גדי בן, השווה זוז], שאף שהגדי הזה כבר גדל עד שערכו זוז עדיין קטן הוא. ואולם לא אמרן [אמרנו] אלא באופן דלית ביה ריבעא [שאין בו רבע] גידולו, אבל אם אית ביה ריבעא [יש בו כבר רבע] גודלו — לית לן בה [אין לנו בו] צד חשש.

כָּל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב נֶפֶשׁ. אֲמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ גִּילְדָּנֵי דְּבֵי גִילֵּי.

ועל מה ששנינו בברייתא שכל נפש משיב נפש אמר רב פפא: זה כולל אפילו גילדני דבי גילי [דגים קטנים הגדלים בין הקנים], שאפילו יצור קטן ביותר מועיל אם כבר הגיע לגמר גידולו.

כָּל הַקָּרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ; אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: עוּנְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מַיְיתֵית לִי אוּמְצָא דְּבִשְּׂרָא, טְרַח וְאַיְיתִי לִי מֵהֵיכָא דְּמִקְרַב לְבֵי בָּרוּךְ.

ועל מה ששנינו בברייתא שכל הקרוב לנפש משיב את הנפש אמר רב אחא בר יעקב: המדובר הוא בעונקא [צוואר] הקרוב למרכזי החיים של הבהמה. וכן מסופר שאמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: כי מייתית [כאשר אתה מביא] לי אומצא דבשרא [אמוצת בשר], טרח ואייתי [והבא] לי מהיכא דמקרב לבי "ברוך" [ממקום הקרוב לבית הברכה], מקום השחיטה, שמברכים עליה.

כְּרוּב לְמָזוֹן וּתְרָדִין לִרְפוּאָה. כְּרוּב, לְמָזוֹן אִין וְלִרְפוּאָה לֹא?! וְהָא תַּנְיָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מְרַפְּאִין אֶת הַחוֹלֶה מֵחָלְיוֹ וּרְפוּאָתָן רְפוּאָה, וְאֵלּוּ הֵן: כְּרוּב, וּתְרָדִין, וּמֵי סִיסִין, דְּבַשׁ, וְקֵיבָה, וְהֶרֶת, וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד! אֶלָּא אֵימָא: כְּרוּב אַף לְמָזוֹן.

עוד שנינו בברייתא שכרוב טוב למזון ותרדין לרפואה. ושואלים: והאם כרוב למזון אין [כן] יפה, ואולם לרפואה לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד! והרי שהכרוב אף יפה לרפואה! ומשיבים: יש לומר "כרוב אף למזון" וכל שכן לרפואה, מה שאין כן בתרד.

אוֹי לוֹ לַבַּיִת שֶׁהַלֶּפֶת עוֹבֶרֶת בְּתוֹכוֹ. אִינִי?! וְהָא אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי חָזֵית לִיפְתָא בְּשׁוּקָא – לָא תֵּימָא לִי: בְּמַאי כָּרְכַתְּ רִיפְתָּא!

עוד שנינו בברייתא שאוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו לפי שהלפת מזיקה ביותר, ועל כך מקשים: איני [וכן הוא]?! והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: כי חזית ליפתא בשוקא [כאשר רואה אתה לפת בשוק] לא תימא [אל תאמר] לי "במאי כרכת ריפתא" [במה אוכל אני היום את הלחם], אלא קנה והבא את הלפת לסעודה. הרי שהלפת היא מאכל ראוי וחשוב!

אָמַר אַבַּיֵי: מִבְּלִי בָּשָׂר; וְרָבָא אָמַר: מִבְּלִי יַיִן. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: מִבְּלִי בָּשָׂר; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִבְּלִי עֵצִים; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִבְּלִי יַיִן.

אמר אביי: מה שאמרו בגנותה של הלפת, הרי זה דווקא כשאוכלים אותה מבלי בשר. ורבא אמר: מבלי יין. איתמר [נאמר] שרב אמר שהלפת מזיקה כשהיא נאכלת מבלי בשר. ושמואל אמר: מבלי עצים, כלומר, כאשר אינה מבושלת כראוי. ור' יוחנן אמר: מבלי יין.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב פַּפָּא: סוּדָנִי, אֲנַן תָּבְרִינַן לָהּ בְּבִשְׂרָא וְחַמְרָא, אַתּוּן דְּלָא נָפִישׁ לְכוּ חַמְרָא – בְּמַאי תָּבְרִיתוּ לָהּ? – אָמַר לֵיהּ: בְּצִיבֵי. כִּי הָא דְּבֵיתְהוּ דְּרַב פַּפָּא בָּתַר דִּמְבַשְׁלָא לָהּ – תָּבְרָא לָהּ בִּתְמָנָן אוּפֵי פַּרְסַיָיתָא.

ומעין זה מסופר, שאמר ליה רבא לרב פפא: סודני, אנן תברינן לה בבשרא וחמרא, אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה [חקלאי, (גאונים) אנחנו שוברים אותה, את נזקה של הלפת, בבשר ויין, אתם שאין היין מרובה לכם במה אתם שוברים אותה]? אמר ליה [לו] רב פפא: בציבי [בעצים] כי הא דביתהו [כמו זה שאשתו] של רב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא [אחרי שהיתה מבשלת אותה, את הלפת, היתה שוברת אותה בשמונים חתיכות עץ דקל].

תָּנוּ רַבָּנַן: דָּג קָטָן מָלִיחַ פְּעָמִים שֶׁהוּא מֵמִית – בְּשִׁבְעָה, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה; וְאָמְרִי לָהּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְטַוֵּי וְלָא מְטַוֵּי, אֲבָל מְטַוֵּי שַׁפִּיר – לֵית לָן בָּהּ; וּדְלָא מְטַוֵּי שַׁפִּיר לֹא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא שְׁתָה בַּתְרֵיהּ שִׁכְרָא, אֲבָל שְׁתָה בַּתְרֵיהּ שִׁכְרָא לֵית לָן בָּהּ.

ובקשר לדיון בענייני המאכלים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג קטן מליח [מלוח] פעמים שהוא ממית, והוא בשבעה ימים לאחר שנמלח, בשבעה עשר, ובעשרים ושבעה. ואמרי לה [ויש אומרים]: בעשרים ושלושה. ולא אמרן [אמרנו] כן אלא במטוי ולא מטוי [בצלוי ואינו צלוי], אבל כאשר הוא מטוי שפיר [צלוי יפה היטב] לית לן [אין לנו] בה כל חשש. ודלא מטוי שפיר [ושאינו צלוי היטב], לא אמרן [אמרנו] כן אלא כשלא שתה בתריה שכרא [אחריו שיכר], אבל כאשר שתה בתריה שכרא [אחריו שיכר] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

״וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ״ וכו׳. לְאַפּוֹקֵי מַאי? – אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: לְאַפּוֹקֵי לְמַאן

שנינו במשנה שנחלקו התנאים בדבר השותה מים לצמאו, ושואלים: הדגשה זו "לצמאו" לאפוקי מאי [להוציא את מה] ומה באה היא להדגיש? אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן [להוציא את מי]