שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.

ושיעורן, כלומר, שיעור נקיבתם של כלים אלה הריהו כרמונים, שכל עוד שיעור הנקב קטן מזה עדיין משתמשים בהם, ונחשבים הם ככלים.

״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן״ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֶרֶץ שֶׁכָּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כָּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! וְהָא אִיכָּא הֲנָךְ דַּאֲמַרָן! אֶלָּא: אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.

ועל הכתוב "ארץ זית שמן" אמר ר' יוסי בר' חנינא, יש לדרוש פסוק זה כך: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. על כך תוהים: כל שיעוריה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והא איכא הנך דאמרן [והרי יש אותם שאמרנו] שאין שיעורם כזית! אלא יש לתקן: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, שהשיעור כזית הוא שיעור מפתח בהלכות רבות.

״דְּבָשׁ״ – כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִידָךְ? הָנֵי שִׁיעוּרִין בְּהֶדְיָא מִי כְּתִיבִי?! אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

וה"דבש" שבכתוב שהוא דבש תמרים, אף הוא מרמז לשיעור, ששיעור ככותבת (תמר) הגסה (גדולה), הוא שיעור איסור אכילה ביום הכפורים מדברי תורה. ושואלים: ואידך [והאחר] שדרש את הפסוק שלמד מן הפסוק דיני קדימה בברכות, מה יאמר על מדרש זה? ומשיבים: הני [אלו] השיעורין בהדיא מי כתיבי [האם הם כתובים במפורש]? אלא שיעורים אלו נקבעו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא [מדברי סופרים, והפסוק הוא סמך, רמז בלבד].

רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא הָווּ יָתְבִי בִסְּעוּדְתָא, אַיְיתוּ לְקַמַּיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, שְׁקַל רַב הַמְנוּנָא בָּרֵיךְ אַתַּמְרֵי בְּרֵישָׁא. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: לָא סְבִירָא לֵיהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף וְאִיתֵימָא רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַמּוּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה קוֹדֵם לִבְרָכָה?!

ובדיני קדימה בברכות מסופר: רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה]. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים], שקל [נטל] רב המנונא, בריך אתמרי ברישא [וברך על התמרים בראש]. אמר ליה [לו] רב חסדא: וכי לא סבירא ליה מר להא [סבור הוא אדוני להלכה זו] שאמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק שכל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? והרי הרימון מוזכר קודם לתמר!

אָמַר לֵיהּ: זֶה שֵׁנִי לְ״אֶרֶץ״, וְזֶה חֲמִישִׁי לְ״אֶרֶץ״. – אָמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לָן נִגְרֵי דְּפַרְזְלָא וּנְשַׁמַּעִינָךְ.

אמר ליה [לו] רב המנונא: זה (התמר) שני למלה "ארץ" (שהוא מופיע בפסוק "ארץ זית שמן ודבש") מיד אחרי הזית, וזה, הרימון, הוא רק חמישי אחר הזכרת "ארץ". אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא בהתפעלות: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך [מי יתן לנו רגלי ברזל ונשמש אותך], ונוכל לשמוע מפיך דברים חדשים בכל עת.

אִיתְּמַר: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה; אָמַר רַב הוּנָא: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם; וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: טְעוּנִין בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו אֶלָּא פַּת הַבָּאָה בְּכִסָּנִין בִּלְבַד. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: פַּת פּוֹטֶרֶת כָּל מִינֵי מַאֲכָל, וְיַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי מַשְׁקִים.

איתמר [נאמר]: אם הביאו לפניהם, לפני היושבים בסעודה, תאנים וענבים בתוך הסעודה מה דינם לענין ברכה? אמר רב הונא: טעונים הם ברכה לפניהם ואולם אין טעונים ברכה לאחריהם, מפני שברכת המזון פוטרת אף אותם. וכן אמר גם רב נחמן שטעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ואילו רב ששת אמר: אותם פירות טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם אף בתוך הסעודה. שלדעתו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין הוא טעון ברכה לאחריו, שברכת המזון שעל הלחם פוטרת דברים שבתוך הסעודה אלא פת הבאה בכסנין (מאפה ממותק ומתובל) בלבד, שאף הוא בכלל לחם. ופליגא [וחלוקה] גם דעת רב הונא וגם דעת רב ששת מדברי ר' חייא. שאמר ר' חייא: הפת פוטרת כל מיני מאכל שהוא אוכל אחריה, ויין פוטר כל מיני משקים שהוא שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם.

אָמַר רַב פַּפָּא, הִלְכְתָא: דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָּה בְּתוֹךְ הַסְעוּדָּה – אֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, וְשֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָּה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה – טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם; לְאַחַר הַסְּעוּדָּה – טְעוּנִים בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם.

כדי לסכם את הדברים אמר רב פפא: הלכתא [הלכה] היא שדברים הבאים מחמת הסעודה, בתוך הסעודה, כלומר, שהם חלק מן הארוחה עצמה וצמודים ללחם הנאכל בארוחה זו — אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהם נחשבים טפלים ללחם. ודברים הבאים שלא מחמת הסעודה, אם הובאו לו בתוך הסעודה, כגון מיני פירות — הריהם טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. הביאם לאחר הסעודה — טעונים ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.

שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וּפַת פּוֹטַרְתָּן. אִי הָכִי, יַיִן נַמִי נִפְטַרֵיהּ פַּת! – שָׁאנֵי יַיִן,

ומסופר כי שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו חכמים כי דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת הלחם פוטרתן. ושואלים: אי הכי [אם כך], היין נמי נפטריה [גם כן תפטור אותו] הפת! ואנו יודעים שעל היין יש לברך לחוד. ומשיבים: שאני [שונה] היין