אַשְׁמַעִינַן טַעְמָא, וְאַשְׁמַעִינַן דְּהִלְכְתָא כְּרַבָּנַן; אֶלָּא דַּאֲמַר ״מוֹצִיא״ מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? – וְאִיהוּ דַּעֲבַד – לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָּא.

הייתי מבין כי בכך אשמעינן טעמא [השמיע לנו טעם] הפסוק "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", ואשמעינן דהלכתא כרבנן [והשמיע לנו שהלכה כחכמים]. אלא כשאמר בלשון "מוציא" אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? שהרי הכל מודים שיוצא ידי חובה כשאומר "מוציא". ומסבירים: ואיהו דעבד [והוא, בר רב זביד, שעשה] כן מפני שרצה לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו מן המחלוקת], והעדיף לברך בלשון הראויה לדעת הכל, ולא להשמיע חידוש שאינו מוסכם על הכל.

וְהִלְכְתָא: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, דְּקַיְימָא לָן כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: דְּאַפֵּיק מַשְׁמַע.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שיש לומר "המוציא לחם מן הארץ", דקיימא לן כרבנן [שכן מוחזק לנו כשיטת חכמים], דאמרי [האומרים] כי לשון זו לשון דאפיק שהוציא] משמע.

״וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר״ וכו׳. קָתָנֵי יְרָקוֹת דּוּמְיָא דְּפַת – מַה פַּת שֶׁנִּשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי הָאוּר, אַף יְרָקוֹת נַמִי שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עַל יְדֵי הָאוּר. אָמַר רַבְּנַאי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי, זֹאת אוֹמֶרֶת: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. מִמַּאי – מִדְּקָתָנֵי יְרָקוֹת דּוּמְיָא דְּפַת.

שנינו במשנה שעל הירקות אומר ברכת "בורא פרי האדמה". ומעירים: קתני[שנה]ירקות דומיא[בדומה] לפת לחם, ומהשוואה זו יש ללמוד: מה פת היא דבר מאכל שנשתנה על ידי האור (אש), כלומר, שהגיע למצבו הנוכחי על ידי אפיה באש, אף ירקות נמי[גם כן] ברכתם "בורא פרי האדמה" גם באופן שנשתנו על ידי האור, ולא רק ירקות חיים. אמר רבנאי משמיה[בשמו] של אביי: זאת אומרת כי שלקות (ירקות שנתבשלו) מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ממאי[ממה] למד אתה כן? — מדקתני[ממה ששנה]ירקות דומיא[בדומה] לפת.

דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, וּמַנּוּ – רַב: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״; וְרַבּוֹתֵינוּ הַיּוֹרְדִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ – עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״; וַאֲנִי אוֹמֵר: כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, שְׁלָקוֹ – ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״; וְכָל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, שְׁלָקוֹ – ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.

וכן דרש רב חסדא משום (בשם) רבינו, אשר בדרך אגב מעירים: ומנו [ומיהו] — רב, שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ואילו רבותינו היורדין מארץ ישראל, ששוב מעירים בדרך הסבר: ומנו [ומיהו] החכם שכך כינויו — עולא משמיה [בשמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", לפי שלאחר שליקתם פסקו להיות ירקות באותו טיב כמקודם. ורב חיסדא מדעת עצמו אמר, ואני אומר שיש לקבוע שיטה ממוצעת: כל ירק שתחלתו, כלומר, בעודנו חי מברכים עליו "בורא פרי האדמה", שהוא ראוי כבר לאכילה, אם שלקו מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", כי שליקתו פוגמת בטיבו. וכל וירק שתחלתו היתה ראויה רק לברכה "שהכל נהיה בדברו", שאין רגילים לאוכלו חי, וכשמבשלים אותו זו דרך אכילתו הרגילה, אם שלקו צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה".

בִּשְׁלָמָא כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״ שְׁלָקוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ – מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בִּכְרָבָא וְסִלְקָא וְקָרָא; אֶלָּא כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, שְׁלָקוֹ – ״שֶׁהַכֹּל״, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּתוּמֵי וְכַרָתֵי.

ושואלים: בשלמא [נניח] כל שתחלתו ברכתו "שהכל נהיה בדברו" וכאשר שלקו ברכתו "בורא פרי האדמה", שיש ירק שנעשה טוב יותר על ידי הבישול ובעודו חי אי אפשר כמעט לאוכלו, משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא [מוצא אתה אותה דוגמא בכרוב בסלקא ובדלעת], אלא כל ירק שתחלתו ברכתו "בורא פרי האדמה", וכאשר שלקו ברכתו "שהכל", משום שהירק מתקלקל על ידי הבישול היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו]? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [מוצא אתה אותה] דוגמא לכך בתומי וכרתי [בשומים וכרישים].

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, וּמַנּוּ – שְׁמוּאֵל: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״; וַחֲבֵרֵינוּ הַיּוֹרְדִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ – עוּלָּא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״;

דרש רב נחמן משום (בשם) רבינו, ומנו [ומיהו] — שמואל: שלקות (ירקות מבושלים) מברכין עליהם "בורא פרי האדמה". וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו [ומיהו] — עולא משמיה [משמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו".

וַאֲנִי אוֹמֵר: בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה. דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי וּבִמְבוּשָּׁל שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹצְאִים בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי, אֲבָל לֹא בִּמְבוּשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ.

ועל כך העיר רב נחמן: ואני אומר כי כבר במחלוקת תנאים היא שנויה, ותלויה בה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בענין דיני מצה בפסח: יוצאין למצות מצה ברקיק השרוי במים או ברקיק המבושל כל עוד לא נמוח במים, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אומר שיוצאים אמנם ידי חובת מצה ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ומסיק רב נחמן שמחלוקת זו ביחס למצה המבושלת משקפת מחלוקת בדבר בישול בכלל אם הוא מוריד מטעמו של הדבר המבושל או לא.

וְלֹא הִיא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן טַעַם מַצָּה וְלֵיכָּא, אֲבָל הָכָא – אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה.

שיטה זו נדחית בגמרא: ולא היא, דבר זה אינו נכון, אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה", ואולם עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] הלכה זו שיוצא ידי חובת מצה רק בשרוי ולא במבושל, אלא משום דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה ברקיק המבושל טעם מצה, וליכא [ואין] בו, אבל הכא [כאן] בירקות מבושלים אפילו ר' יוסי מודה שהבישול אינו פוגמם.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: קְבַע עוּלָּא לְשַׁבֵּשְׁתֵּיהּ כְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת.

מקודם נזכרו דברי עולא בשם ר' יוחנן ועתה מביאים את המקורות לדברי ר' יוחנן. והיו כאן שתי מסורות: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה", ואילו ר' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו". על כך אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה [את שיבושו, טעותו] כשיטת ר' בנימין בר יפת, שהרי עולא מסר בבבל את דברי ר' יוחנן כגירסת ר' בנימין בר יפת, ובניגוד לדעת חכמי בבל.

תָּהֵי בָּהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי מָה עִנְיַן רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא – דָּיֵיק וְגָמִיר שְׁמַעֲתָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת – לָא דָּיֵיק; וְעוֹד, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מַהֲדַר תַּלְמוּדֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת לֹא מַהֲדַר; וְעוֹד, בַּר מִן דֵּין וּבַר מִן דֵּין, דְּהַהוּא תּוּרְמְסָא דְּשָׁלְקִי לֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין בַּקְּדֵרָה וְאָכְלִי לֵיהּ בְּקִנוּחַ סְעוּדָה, אָתוּ וּשְׁאַלוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲמַר לְהוּ: מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״;

ועל דרכו זו של עולא עוד תהי[תהה]בה ר' זירא: וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא, כלומר, כיצד אפשר היה בכלל להשוות בין ר' בנימין בר יפת לבין ר' חייא בר אבא? שהרי ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא[היה מדייק ולומד הלכה]מר' יוחנן רביה[רבו]ור' בנימין בר יפת לא דייק[היה מדייק].ועוד, ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין[שלושים יום] היה מהדר תלמודיה קמיה[חוזר על תלמודו לפני]ר' יוחנן רביה[רבו]ור' בנימין בר יפת לא מהדר[היה חוזר].ועוד, בר מן דין ובר מן דין[חוץ מזה וחוץ מזה], מלבד נימוקים אלה של ההבדל בין תלמיד חכם דייקן כר' חייא בר אבא לבין ר' בנימין בר יפת, אפשר להביא ראיה גם ממנהגיו של ר' יוחנן, שכן ההוא תורמסא דשלקי ליה[אותו תורמוס שמבשלים אותו]שבע זמנין[פעמים]בקדרה ואכלי ליה[ואוכלים אותו]בקנוח סעודה. אתו[באו]ושאלו לר' יוחנן מהו ברכתו, ואמר להו[להם] שמברכין עלויה[עליו]"בורא פרי האדמה", הרי שעל ירקות שלוקים מברכים ברכה זו.

וְעוֹד, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל זַיִת מָלִיחַ וּבָרֵיךְ עָלָיו תְּחִלָּה וְסוֹף. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁלָקוֹת בְּמִילְּתַיְיהוּ קָיְימִי – בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁלָקוֹת לָאו בְּמִילְּתַיְיהוּ קָיְימִי, בִּשְׁלָמָא בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, אֶלָּא לְבַסּוֹף מַאי מְבָרֵךְ?

ועוד, הרי אמר ר' חייא בר אבא: אני עצמי ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח, ולפי ההלכה מלוח הריהו כמבושל, ובריך [וברך] עליו תחלה וסוף, לפניו ולאחריו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי שלקות במילתייהו קיימי [בדברם, במקומם הם עומדים] ואין הבישול פוגם בטיבם, ודאי בתחלה היה מברך עליו "בורא פרי העץ", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש, כדרך שמברכים על כל אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אלא אי [אם] אמרת כי השלקות לאו במילתייהו קיימי [לא במקומם הם עומדים], בשלמא [נניח] כי בתחלה מברך עליו, על הזית, "שהכל נהיה בדברו", אלא לבסוף מאי [מה] הוא מברך? שלפי כמה שיטות דבר שמברכים עליו מתחילה "שהכל" — אין אחריו ברכה אחרונה!

דִּילְמָא: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא״.

ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] סבור ר' יוחנן שדבר שמברכים עליו מתחילה "שהכל" יש לברך לאחריו "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".

מְתִיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל: יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח – יוֹצֵא בָּהֶן ובַקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין; וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בְּמִילְּתַיְיהוּ קָאֵי – שְׁלוּקִין אַמַּאי לֹא?

על שיטה זו שירקות שלוקים דינם כירקות חיים לענין ברכה מתיב [מקשה] ר' יצחק בר שמואל ממה ששנינו בברייתא הדנה בהלכות אכילת מרור בפסח: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו למצות מרור בפסח — יוצא גם בהן וגם בקלח (בענף) שלהן, אבל אינו יוצא בהם לא אם היו כבושין, ולא שלוקין ולא מבושלין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי במילתייהו קאי [בדברם, במקומם הם עומדים] אם כן שלוקין אמאי [מדוע] לא יהיו כשרים לצורך מרור?

שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן טַעַם מָרוֹר – וְלֵיכָּא.

ומשיבים: שאני התם, דבעינן [שונה שם, שאנו צריכים] שיהיה בהם טעם מרור, וליכא [ואין], שבדין מרור איננו מתחשבים בטיבם של הירקות, אלא בטעם המרירות שבהם, והוא עובר כתוצאה מהבישול, ואולם אין מכך ראיה כללית שהבישול פוגם את הירקות.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי מְבָרֵךְ עַל זַיִת מָלִיחַ? כֵּיוָן דִּשְׁקִילָא לְגַרְעִינֵיהּ

כבר סופר שר' יוחנן ברך על זית מלוח, ועל כן אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: ר' יוחנן היכי [איך] היה מברך על זית מליח? והלא כיון דשקילא לגרעיניה [שניטל גרעינו]