וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט!

ולוקח מפירות הערלה — ובלבד שלא יראנו היהודי לוקט. ואם כן אפשר לנהוג בחוצה לארץ כדעת בית שמאי שהצלף לדעתם רק ספק ערלה, ועל כן אפשר לאכול גם את אביונות הצלף ללא חשש!

רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וְבֵּית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל אֵינָהּ מִשְׁנָה.

ומשיבים: הכלל שנוהגים בחוץ לארץ כדעת המקל בארץ, הרי זה כגון שעומדת דעת ר' עקיבא במקום דעת ר' אליעזר, שהם חולקים ודעת ר' עקיבא להקל, שאז עבדינן כותיה [עושים אנו כמותו], ואולם כשעומדת דעת בית שמאי במקום דעת בית הלל — אינה ודבריהם נדחו לגמרי מן ההלכה ואינם נחשבים.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשֶׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ – אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ, וּמַאי נִיהוּ – שׁוֹמֵר לַפְּרִי!

באותו ענין עצמו עוסקים עתה בנקודה אחרת: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שהקפריסין אסורים בערלה מן הטעם שהקפריסין נעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), ואנו דורשים כי "את פריו" משמעו — את הטפל לפריו, ומאי ניהו [ומה הוא] — שומר לפרי, אותו חלק בצמח השומר את הפרי ומכאן מקור ישיר לאסור את הקפריסין בערלה משום שומרי הפרי.

אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי – הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, הָכָא – בִּמְחוּבָּר אִיתֵיהּ, בְּתָלוּשׁ לֵיתֵיהּ.

אמר רבא: היכא אמרינן [היכן, באיזה מקרה אומרים אנו] שנעשה שומר לפרי — זהו דווקא היכא דאיתיה [היכן שישנו] בין בתלוש בין במחובר, ואולם הכא במחובר — איתיה [ישנו], בתלוש — ליתיה [אינו], ומאחר שהשומר נופל מן הפרי כשהוא תלוש, שוב אינו נקרא "שומר".

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף; מִדְּקָאָמַר ״הַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף״, אַלְמָא דְּלָאו אוֹכֶל הוּא, וּתְנַן גַּבֵּי עָרְלָה: קְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין – חַיָּיבִין בְּעָרְלָה!

איתיביה [הקשה עליו] אביי ממה ששנינו בדיני טומאה: פיטמא של פרי הרמון מצטרפת לשיעורו של הרימון והם נחשבים כדבר אחד לענין מדידת הכמות המינימלית העשויה לקבל טומאה. ואולם הנץ שלו (פרח הרימון) אין מצטרף. מדקאמר [ממה שאמר] שהנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו [מכאן שלא] אוכל הוא, אלא טפל בלבד. ואף על פי כן תנן [שנה] בדיני ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין כולם חייבין בערלה. הרי שקנה המידה שעל פיו אנו קובעים מה נחשב כשומר לפרי ומצטרף לאוכל לדיני טומאה אינו קובע בדיני ערלה, וכפי שאנו רואים במקרה של נץ הרימון. ועל כן הקפריסין אף אם אינם נחשבים כשומר לפרי בדיני טומאה, עדיין אפשר שהם מצטרפים לו לדיני ערלה!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי – הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא, הַאי קַפְרֵס לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא.

אלא אמר רבא הסבר אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שנעשה להו [להם] שומר לפירי [לפירות] — הרי זה היכא דאיתיה [היכן שישנו], השומר בשעת גמר בישול פירא [הפרי], ואולם האי [זה] הקפרס (=יחידה אחת של קפריסין) ליתיה [איננו] בשעת גמר פירא [הפרי] והוא נושר עוד לפני גמר בישול הפרי.

אִינִי?! וְהָאֲמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָנֵי מַתְחַלֵי דְּעָרְלָה – אֲסִירִי, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי; וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אֵימַת הָוֵי – בְּכוּפְרָא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי!

גם על הסבר זה מקשים: איני [וכן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותן עטיפות התמרים] של ערלה — אסירי [אסורות], הואיל ונעשו שומר לפירי. ואולם אותן עטיפות שומר לפירי אימת הוי [מתי הן], כלומר, ממתי מתחילות הן לשמש כשומר לפרי — בכופרא [בעוד הפרי צעיר], ובכל זאת קא קרי ליה [הוא קורא לו, להם] "שומר לפירי [לפירות]", הרי ששומר לפרי אינו צריך להשאר עד גמר בישולו של הפרי, ושוב יש לשאול מפני מה אין משווים את הקפריסין לפירות הצלף?!

רַב נַחְמָן סְבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי; דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְמָדָר – אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.

על כך מסבירים כי רב נחמן סבר לה [סבור הוא] להלכה כשיטת ר' יוסי, דתנן [שכן שנינו במשנה] שר' יוסי אומר שסמדר (הענבים בשלב הראשון של היותם פירות, מיד לאחר שנופלים פרחי הגפן) אסור משום ערלה מפני שהוא נחשב כבר כפרי ולשיטה זו גם עטיפות התמרים, אף על פי שהן בשלב ראשון של חניטתם נחשבים לערלה. ופליגי רבנן עליה [וחלוקים חכמים עליו] והם סבורים כי הסמדר איננו פרי, ועל כן גם עטיפות התמרים אינן פרי וכמו כן גם הקפריסין.

מַתְקִיף לָהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ?! וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׂיּוֹצִיאוּ; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת – מִשֶּׂיּוֹצִיאוּ;

מתקיף לה [מקשה עליה, על הלכה זו] רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [אילנות], פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא "פרי"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו) ולמדו חכמים "לאכלה" — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית (בשנת השמיטה) כיון שבכך הוא גורם להשחתה — בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו — כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו (יבואר להלן), והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו.

וְאָמַר רַב אַסִי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גָּרוּעַ, הוּא פּוֹל הַלָּבָן. פּוֹל הַלָּבָן סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: שִׁיעוּרוֹ כְּפוֹל הַלָּבָן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דַּאֲמַר: בּוֹסֶר – אִין, סְמָדָר – לֹא, רַבָּנַן, וְקָתָנֵי: שְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ!

ואמר רב אסי: "שיגרעו" הכתוב במשנה יש להבין: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. עוד בטרם בירור הענין תמהים: פול הלבן סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד אפשר לדבר על פול הלבן בגפנים? אלא אימא [אמור] ששיעורו של הבוסר כפול הלבן. ועל כל פנים מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמעת שאומר] כי בוסר אין [כן] נחשב לפרי, ואילו סמדר לא — הלא הם רבנן [חכמים] החולקים על ר' יוסי, וקתני [ושנינו] שלדעת חכמים אלה שאר כל האילנות — משיוציאו, הרי שאף הם מסכימים שהפרי מתחילת חניטתו אסור משום ערלה, וחוזרים אנו אם כן לשאלה הראשונה מדוע הקפריסין מותרים?

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר לַפְּרִי – הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְשׁוֹמֵר מָיֵית פֵּירָא, הָכָא – כִּי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לֹא מָיֵית פֵּירָא.

אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפרי — היכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס — לא מיית פירא [מת הפרי],

הֲוַה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא – וְיָבַשׁ רִמּוֹנָא, וְשַׁקְלוּהּ לְפִרְחָא דְּבִיטִיתָא – וְאִיקַּיֵּים בִּיטִיתָא.

ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף] — ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.

וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אַשִׁי, דְּזָרֵיק אֶת הָאֶבְיוֹנוֹת וְאָכֵיל אֶת הַקַּפְרִיסִין. וּמִדִּלְגַבֵּי עָרְלָה לָאו פֵּירָא נִינְהוּ – לְגַבֵּי בְּרָכוֹת נַמִי לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, וְלָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר בר רב אשי דזריק [שזרק] את האביונות ואכיל [ואכל] את הקפריסין. ומכיון שלגבי ערלה לאו פירא נינהו [אינם נחשבים כפירות], לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו [גם כן אינם נחשבים כפרי], ולא מברכינן עליה [ואין אנו מברכים עליו] "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

פִּלְפְּלֵי – רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״; רָבָא אָמַר: לֹא כְלוּם. וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאֲמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי – פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי – פָּטוּר.

שאלה מה לברך התעוררה גם לגבי פלפלי [פלפלים]. רב ששת אמר: האוכל פלפלים צריך לברך "שהכל", ואילו רבא אמר: לא כלום, אינו צריך לברך כלל. ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאכילת פלפלים אינה נחשבת, שאמר: כס פלפלי ביומא דכפורי [כסס, כרסם, פלפלים ביום הכיפורים] — פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי [כסס זנגביל ביום הכיפורים] — פטור, שאכילת הפירות החריפים הללו אינה מנהג בני אדם, ואינה נחשבת לאכילה, האסורה מן התורה ביום הכיפורים.

מֵיתִיבֵי: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא?! אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ – לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ – זֶה הַפִּלְפְּלִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעָרְלָה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״!

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא שהיה ר' מאיר אומר על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג): ממשמע שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו" וכי איני יודע שעץ מאכל הוא? אם כן מה תלמוד לומר (מה מלמדנו הכתוב) "כל עץ מאכל" — להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואיזהו? — זה הפלפלין. ללמדך שהפלפלין ואפילו החלק העצי שבהם ראויים לאכילה, ולפיכך הם חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, וכפי שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט), והרי שהפלפלים ראויים לאכילה!

לָא קַשְׁיָא: הָא בִּרְטִיבְתָא, הָא בִּיבֶשְׁתָּא.

ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שיש לחלק, הא [זה] שרואים מדברי ר' מאיר שהפלפלים ראויים לאכילה הרי זה ברטיבתא [ברטובה], בעוד הפלפלים רכים שאז הם ראויים לאכילה. ואילו הא [זה] ששנינו לענין יום הכיפורים שאין כסיסתם נחשבת לאכילה, הרי זה ביבשתא [ביבישה], שכשמכרסם פלפלים יבשים אין אכילתו אכילה, ואינה טעונה ברכה.

אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרֵימָר: כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי – פָּטוּר. וְהָא אָמַר רָבָא: הַאי הֵמַלְתָּא דְּאָתְיָא מִבֵּי הִנְדּוּאֵי – שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״! לָא קַשְׁיָא: הָא בִּרְטִיבְתָא, הָא בִּיבֶשְׁתָּא.

אגב הזכרת ענין כסיסת הפלפלים ביום כיפור מביאים את מה שאמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] למרימר: מפני מה כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] פטור? והא [והרי] אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי [אותו זנגביל הבא מהודו] — שריא [מותר] באכילה, ומברכינן עליה [ומברכים אנו עליו] "בורא פרי האדמה". ומתוך שלענין ברכה רואים אנו שהוא נחשב כראוי לאכילה, כך צריך להיות הדין גם לגבי כסיסתו ביום הכיפורים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שיש לברך עליו הרי זה ברטיבתא [בזנגביל רטוב, טרי], הא [זה] ששנינו לענין כסיסתו ביום הכיפורים שאינה נחשבת כאכילה הרי זה ביבשתא [ביבש].

חֲבִיץ קְדֵרָה, וְכֵן דַּיְיסָא; רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״; רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. בְּדַיְיסָא גְּרֵידָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּ״בוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, כִּי פְּלִיגִי – בְּדַיְיסָא כְּעֵין חֲבִיץ קְדֵרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״ – סָבַר דּוּבְשָׁא עִיקָּר; רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ – סָבַר סְמִידָא עִיקָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

וכן שאלו בדבר ברכת חביץ קדרה (מאכל העשוי מתערובת קמח שמן ודבש) וכן דייסא. ונחלקו הדעות, רב יהודה אמר שמברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו" ואילו רב כהנא אמר שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות". ומבארים: בדייסא גרידא [בלבד] בלי דבר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמברכים עליה "בורא מיני מזונות". כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בדייסא שמוסיפים לה דבש, כעין מה שעושים בחביץ קדרה, שרב יהודה אמר שמברכים עליו "שהכל", שהוא סבר דובשא [סבור שהדבש] עיקר, ועליו מברכים "שהכל". ורב כהנא אמר שמברכים עליו "בורא מיני מזונות". כיון שהוא סבר סמידא [סבור שהסולת] עיקר, ועליה כעל כל שאר דברים הנעשים מתבואה מברכים "בורא מיני מזונות". אמר רב יוסף: כותיה [כשיטתו] של רב כהנא מסתברא [מסתבר] לומר, שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינין של דגן מברכין עליו "בורא מיני מזונות" אף שהוא מעורב בדברים אחרים.

גּוּפָא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״; וְאִיתְּמַר נַמִי, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

בהלכה על ברכת חמשת המינים, מבררים את הענין גופא [לגופו]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ואיתמר נמי [ונאמר גם כן] במקום אחר שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ולכאורה תמוה הדבר, שכן שני מאמרים אלה הינם חזרה על אותה הלכה!

וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמַעִינַן ״כָּל שֶׁהוּא״ – הֲוַה אָמִינָא מִשּׁוּם דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַעֲרוֹבוֹת – לֹא,

על כן מסבירים: וצריכא [ונצרכה] החזרה, שכן אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] רק שכל שהוא מחמשת המינים חייב בברכת מזונות הוה אמינא [הייתי אומר] כי משום דאיתיה בעיניה [שהדגן ישנו בעינו], אבל על ידי תערובות — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות".