אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הִלְכְתָא מַאי? – אָמַר לֵיהּ: כִּי קִידּוּשׁ, מַה קִּידּוּשׁ אַף עַל גַּב דִּמְקַדֵּשׁ בִּצְלוֹתָא מְקַדֵּשׁ אַכָּסָא, אַף הַבְדָּלָה נַמִי – אַף עַל גַּב דְּמַבְדִּיל בִּצְלוֹתָא מַבְדִּיל אַכָּסָא.

במשנה שנינו הלכה שהאומר מודים מודים — משתקין אותו".

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּהוֹדָאָה״.

על כך הוסיף ואמר ר' זירא שגם כל הכופל בקריאת שמע ואומר "שמע שמע" — כאומר "מודים מודים" דמי [נחשב].

רַבִּי זֵירָא הֲוָה רָכֵיב חֲמָרָא, הֲוָה קָא שָׁקֵיל וְאָזֵיל רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין בַּתְרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת? – אָמַר לֵיהּ: אִין.

מיתיבי [שואלים] על כך: והרי שנינו בברייתא: הקורא את שמע וכופלה — הרי זה מגונה, ואפשר לדייק מכאן שמגונה הוא דהוי [הינו], ואולם שתוקי לא משתקינן ליה [להשתיק אין משתיקים אותו]!

הֲלָכָה – מִכְּלָל דִּפְלִיגִי!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], משום שהא [זה] ששנינו בכופל את שמע שהוא מגונה בלבד, אך אין משתיקים אותו, מדובר דאמר מילתא מילתא ותני לה [שאומר מלה מלה ושונה אותה], שאז הוא רק מכער את קריאת שמע. ואילו הא [זה] שאמר ר' זירא שהכופל את שמע משתקים אותו, מדובר דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה [שאומר פסוק פסוק ושונה אותו], שנראה כמאמין בשתי רשויות.

וְלֹא פְּלִיגִי?! וְהָא פְּלִיגִי רַבָּנַן!

על הלכה זו אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בשאלה: ודילמא מעיקרא [ושמא מתחילה] לא כוון דעתיה [דעתו], ולבסוף כוון דעתיה [דעתו], ולכן הוא חוזר ואומר את הפסוק בכוונה?

אֵימַר דִּפְלִיגִי רַבָּנַן – בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת מִי פְּלִיגִי?

אמר ליה [לו] אביי:

וְהָא פָּלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא!

נמצא שבענין הבדלה על הכוס לאחר ההבדלה בתפילה הדעות חלוקות. לדעה אחת ראוי להבדיל פעם שניה, ולדעה אחרת יש בכך משום איסור. על כן אמר ליה [לו] רבינא לרבא בשאלה: הלכתא מאי? [מהי ההלכה?] אמר ליה [לו] : כי [כמו] קידוש יהא דין ההבדלה, מה קידוש אף על גב שמקדש בצלותא [בתפילה] הריהו חוזר ומקדש אכסא [על הכוס], אף הבדלה נמי [גם כן], אף על גב שמבדיל בצלותא בתפילה] הריהו חוזר ומבדיל אכסא [על הכוס].

אַטּוּ כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּהָשְׁתָּא נֵיקוּ וְנַעֲבֵיד כְּוָותֵיהּ?! כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מַאי טַעְמָא לָא עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא? – דִּתְמָנֵי סְרֵי תַּקּוּן, תְּשַׁסְרֵי לֹא תַּקּוּן, הָכָא נַמִי – שַׁב תַּקּוּן, תְּמָנֵי לֹא תַּקּוּן!

במשנה נאמר כי ר' אליעזר סבור שאת ההבדלה אומר בברכת ה"הודאה".

אָמַר לֵיהּ: לָאו ״הֲלָכָה״ אִתְּמַר, אֶלָּא ״מַטִּין״ אִתְּמַר.

בנושא זה מובאת מסקנת ההלכה בדרך סיפור: ר' זירא הוה רכיב חמרא, הוה קא שקיל ואזיל [היה רכוב על חמור, והיה נוהג והולך] ר' חייא בר אבין בתריה [אחריו]. אמר ליה [לו]: ודאי דאמריתו משמיה [האם נכון הוא שאמרת משמו] של ר' יוחנן שהלכה כר' אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת? שמכיון שאי אפשר לומר הבדלה ב"חונן הדעת" (שכן אין ברכה זו כלולה בתפילת יום טוב) בעל כרחנו עושים אנו כר' אליעזר. אמר ליה [לו]: אין [כן].

דְּאִתְּמַר, רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר מִשּׁוּם רַבֵּנוּ: הֲלָכָה, וְאָמְרִי לָהּ: מַטִּין.

על כך תוהים בגמרא: הלכה — מכלל דפליגי, אם צריך לומר שהלכה כדברי ר' אליעזר במקרה זה, מכאן שחבריו חלוקים עליו, והיכן מצאנום חולקים בכך?

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹדִים; וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִרְאִין.

את התמיהה הזו דוחים: ולא פליגי [וכי אינם חלוקים]? והא פליגי רבנן [והרי חלוקים חכמים] שלדעתם ברכת ההבדלה אינה נאמרת ב"חונן הדעת".

אָמַר רַבִּי זֵירָא: נְקוֹט דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בִּידָךְ, דְּדַיֵּיק וּגְמַר שְׁמַעֲתָא מִפּוּמָא דְּמָרָהּ שַׁפִּיר כְּרַחֲבָא דְּפוּמְבְּדִיתָא.

על כך עונים: אימר דפליגי רבנן [אמור שחלוקים חכמים] על ר' אליעזר בשאר ימות השנה, כשיש אפשרות להבדיל ב"חונן הדעת", אולם ביום טוב שחל להיות אחר השבת מי פליגי [האם חולקים], וודאי הסכימו חכמים לדעתו.

דְּאָמַר רַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, וְהָיָה סְטָיו לִפְנִים מִסְּטָיו.

ועוד שואלים: והא פליג [והרי חולק] ר' עקיבא האומר שהבדלה היא ברכה רביעית לעצמה, ואם כן יש בכל זאת מחלוקת בדבר!

אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנָא לֹא הַאי יָדַעֲנָא וְלֹא הַאי יָדַעֲנָא, אֶלָּא מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל יָדַעֲנָא דְּתַקִּינוּ לָן מַרְגָּנִיתָא בְּבָבֶל:

ועונים על כך: אטו [וכי] כל השנה כולה מי עבדינן [האם עושים אנו] בענין זה כר' עקיבא, דהשתא ניקו ונעביד כוותיה [שעכשיו ביום טוב שחל במוצאי שבת, נקום ונעשה כמותו]?! כי כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן [מה טעם אין אנו עושים] כר' עקיבא — משום דתמני סרי תקון [ששמונה עשרה ברכות תיקנו], תשסרי [תשע עשרה] לא תקון [תיקנו], הכא נמי שב תקון [כאן גם כן שבע תיקנו], תמני [שמונה] לא תקון [תיקנו], ולכן אין אנו מתחשבים כלל בדעתו החולקת של ר' עקיבא.

וַתּוֹדִיעֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וְחַגֵּי נְדָבָה וַתּוֹרִישֵׁנּוּ קְדוּשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל, בֵּין קְדוּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדוּשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְּׁתָּ, הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְּׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁתְךָ, וַתִּתֵּן לָנוּ וכו׳.

על השאלות הללו אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה, כי לאו [לא] "הלכה כר' אליעזר "אתמר [נאמר] בשם ר' יוחנן, (שמכאן אפשר היה להסיק שיש מחלוקת בדבר), אלא ש"מטין את הדין לשיטת ר' אליעזר" אתמר [נאמר] מפי ר' יוחנן.

מתני׳ הָאוֹמֵר ״עַל קַן צִיפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים מוֹדִים״ – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

דאתמר [שאכן נאמר] שבענין זה קיימת מחלוקת חכמים, שרב יצחק בר אבדימי אמר משום [בשם] רבנו (רב): הלכה כר' אליעזר, ואמרי לה [ויש האומרים אותה שמועה] באופן שונה, שכך נאמר: "מטין לדעת ר' אליעזר".

גמ׳ בִּשְׁלָמָא ״מוֹדִים מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ – מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיּוֹת, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ – נַמִי מַשְׁמַע עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה, וּתְנַן: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ מַאי טַעְמָא?

ואילו ר' יוחנן אמר שאין כאן מחלוקת ומודים חכמים לר' אליעזר. ור' חייא בר אבא אמר שנקבע שנראין דברי ר' אליעזר.

פְּלִיגִי בָּהּ תְּרֵי אֲמוֹרָאֵי בְּמַעַרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא; חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּטִּיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת.

על חילוקי דעות אלו אמר ר' זירא: נקוט (החזק) דברים אלה של ר' חייא בר אבא בידך, משום שדייק בהלכה וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר [ולמד הלכה מפי בעליה, מי שאמרה, היטב] כפי שעשה החכם רחבא מהעיר פומבדיתא, שמפורסם היה רחבא בדיוק השלם בו מסר את הדברים כפי ששמעם מרבו.

הַהוּא דְּנָחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, וַאֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר, אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ. אָמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְרַצּוּיֵי לְמָרֵיהּ! – אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא ״מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ״ תְּנַן!

ודוגמא לכך מביאים מדבריו, שכן אמר רחבא שכך אמר ר' יהודה: הר הבית סטיו כפול היה, והיה סטיו לפנים מסטיו. שהשתמש רחבא בלשון רבו בתיאור מבנה המקדש ואת שורות האיצטבות הנמצאות בתוכו, שורה לפנים משורה, אולם לא השתמש במלה השגורה איצטבה כי אם "סטיו" ששמע מרבו.

וְרַבָּה נַמִי – לְחַדוֹדֵי אַבַּיֵי הוּא דְּבָעֵי.

פסק הלכה בדברים אלה אמר רב יוסף: אנא [אני] לא האי ידענא [את זה יודע אני] ולא האי ידענא [את זה יודע אני], אלא מתוך דברי רב ושמואל ידענא, דתקינו לן מרגניתא [אני יודע, שתיקנו לנו "מרגלית"] בבבל, והם תיקנו נוסח המשלב בתוכו את הברכה הראשונה של החג עם ברכת ההבדלה, בדומה לדעת חכמים הכוללים את ברכת ההבדלה בברכה הראשונה שלאחר שלש הברכות הראשונות הקבועות.

הַהוּא דְּנָחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד.

שכך תיקנו לומר: "ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חקי רצונך, ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. ותתן לנו" וכו'.

הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסַיֵּים, כִּי סַיֵּים אָמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שִׁבְחֵי דְּמָרָךְ?! לָמָּה לִי כּוּלֵּי הַאי? אֲנַן הָנֵי תְּלָת דְּאָמְרִינַן – אִי לָאו דְּאָמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרַיְיתָא, וַאֲתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְנִינְהוּ בַּתְּפִלָּה – לָא הָוֵינַן יְכוֹלִין לְמֵימַר לְהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי וְאָזְלַתְּ! מָשָׁל, לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף, וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ!

לסיום דיני התפילה במסכת מובאים דברים אחדים בנושאים שונים הקשורים בתפילה. במשנה זו מדובר על חידושים מסוימים בנוסח התפילה שיש להשתיק את שליח הציבור המנסה לאומרם, שכן תוכנם נוטה למינות. שהאומר בתחינתו: כשם שעל קן ציפור יגיעו רחמיך, שציווית לשלח את האם ולא לקחתה עם האפרוחים (דברים כב, ו-ז) כן תרחם עלינו — משתקים אותו. וכן האומר "על טוב יזכר שמך", וכן הכופל ואומר פעמיים "מודים, מודים" — משתקין אותו.

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם – חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מַה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״.

נזכרו במשנתנו שלושה מקרים בהם משתקים את שליח הציבור, ומבררים: בשלמא [בשלום, נניח] שהאומר "מודים, מודים" משתקין אותו — משום דמיחזי [שנראה] הדבר כשתי רשויות, שכן כפילת ההודאה נשמעת כאמונה בשניים, שיש להודות לכל אחד מהם לחוד. וכן משתקים את האומר "על טוב יזכר שמך" נמי [גם כן] מובן, משום שמשמע מכאן שהוא מודה לה' רק על הטובה ולא על הרעה, ותנן [ושנינו במשנה] שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא זה האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" מאי טעמא [מה טעם] משתקים אותו?

אַטּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא?! וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״!

פליגי [נחלקו] בה בהסברת בעיה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל], רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא: חד [אחד מהם] אמר שטעם הדבר הוא מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, שנראה כמתרעם על ה' שמפלה כאילו לטובה יצור אחד משאר יצוריו. וחד [ואחד מהם] אמר שטעם הדבר הוא מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא ביטוי של רחמים, ואינן אלא גזרות מלך שיש לקיימן בלא לחקור בטעמיהן.

אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל, לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ – דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן, קָטָן וְאֵין לוֹ – דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל.

מסופר על ההוא דנחית קמיה [אדם אחד שירד לפני התיבה לפני] רבה, ואמר בתפילתו: אתה חסת על קן צפור, חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה [יודע תלמיד חכם זה לרצות לאדוניו, לה']! ואמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] משנה מפורשת היא שהאומר כן משתקין אותו תנן [שנינו]!

״מוֹדִים מוֹדִים – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ״.

ומסבירים כי רבה נמי [גם כן] לא שאמר שלא כמשנה זו, אלא שלחדודי [לחדד] את אביי הוא דבעי [שרצה]. שלא אמר רבה הערתו זו כדי לשבח אותו תלמיד חכם אלא על מנת לבחון את אביי בן אחיו, להמריצו לומר מה שהוא יודע מן המשנה בענין זה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע״ ״שְׁמַע״ – כְּאוֹמֵר ״מוֹדִים מוֹדִים״ דָּמֵי.

בהקשר זה להוספות על נוסח חכמים בתפילות, מסופר על ההוא דנחית קמיה [אחד שירד לפני התיבה] לפני ר' חנינא, והאריך בתפילה ואמר "האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד".

מֵיתִיבֵי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכוֹפְלָהּ – הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. מְגוּנֶּה הוּא דְּהָוֵי, שַׁתּוֹקֵי לָא מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ!

המתין לו ר' חנינא עד שסיים תפילתו. כי [כאשר] סיים אמר ליה [לו]: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך [סיימת בכך את כל שבחי ריבונך]?! למה לי כולי האי [כל זאת]? אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו [אנו, שלשת שבחים אלו, "הגדול הגבור והנורא", [שאומרים אנו אם לא שאמרם] משה רבנו באורייתא [בתורה], ואתו [ובאו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו [ותיקנום] בתפלה — לא הווינן [היינו] יכולין למימר להו [לומר אותם], ואת אמרת כולי האי ואזלת [ואתה אמרת והלכת כל זאת]! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין (משבחים) אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו! וכל השבחים שבני-האדם יכולים לשבח את ה' אינם אלא כשבח של דינרי כסף אחדים לגבי אלף אלפי דינרי זהב — אין בהם תוספת כבוד כלל.

לָא קַשְׁיָא: הָא – דַּאֲמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתָנֵי לָהּ, וְהָא – דַּאֲמַר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְתָנֵי לֵיהּ.

ומביאים אגב כך, עוד מה שאמר ר' חנינא מדברים הנוגעים בעיקרי האמונה: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. שביד האדם יכולת הבחירה החפשית לעבוד את ה', או שלא לעשות כן. וראיה לדבר, שכן נאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב) הרי שדברים אלה צריך ה' לשאול מן האדם, לפי שהבחירה בידי האדם בלבד.

אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ, וּלְבַסּוֹף כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ?

על פסוק זה שואלים: נאמר בו "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", ועל כך תמהים: אטו [וכי] יראת שמים מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא? שנאמר בו לשון זו ("מה... כי אם"), והאמר [והרי אמר] ר' חנינא משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג, ו) שהדבר היחידי שה' מחשיב אותו ואוצר אותו הריהו יראת שמים בלבד.

אָמַר לֵיהּ:

על כך משיבים: אין, לגבי [כן, אצל] משה מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא. שכך אמר ר' חנינא כמשל: לדבר: אדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו — דומה עליו ככלי קטן משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהיפך, אפילו כלי קטן שמבקשים מאדם ואין לו ברשותו — דומה עליו ככלי גדול. על כן, משה רבינו יכול היה לומר "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", שבעיניו היה זה דבר קטן.