אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶאֱמַר: ״אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי״, וְסָמִיךְ לֵיהּ ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה״.

אמר ר' אלעזר: מכאן למדים אנו שגדולה תפלה יותר ממעשים טובים בלא תפילה (תוספות), שהרי אין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו שודאי אין גדול ממנו במעשיו הטובים שעשה, ואף על פי כן לא נענה הקדוש ברוך הוא לבקשתו להיכנס לארץ, אף במקצת, אלא בתפלה, ואז הורשה לפחות לעלות לראש הפסגה ולראות את הארץ. שכן נאמר בתחילה "אל תוסף דבר אלי" וסמיך ליה [וסמוך לו, לפסוק זה] נאמר: "עלה ראש הפסגה". ומתוך השוואת התפילה למעשים טובים, עוד השוואה ש

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תַּעֲנִית יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה. מַאי טַעֲמָא – זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ.

אמר ר' אלעזר: גדולה מעלת התענית יותר מן הצדקה. מאי טעמא [ מה הטעם לדבר] — שזה (בתענית) הריהי מצוה הנעשית בגופו של האדם המסתגף, ואילו זה (בצדקה) הריהי נעשית רק בממונו.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶאֱמַר ״לָמָּה לִי רֹב זִבְחֵיכֶם״, וכְּתִיב ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״.

ועוד השוואה שאמר ר' אלעזר: גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שכן נאמר לישראל: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א, יא), ובנוסף לזה כתיב [נאמר] אחר כך: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו"(שם טו), שאף תפילתם שגדולה מעלתה משל הקרבנות אינה מתקבלת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶאֱמַר ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״.

ואגב הזכרת מקרא זה מובא מה שאמר ר' יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש — לא ישא את כפיו בברכת כהנים, שכן נאמר במקרא זה: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני... ידיכם דמים מלאו", הרי שברכת כהנים (הנעשית בפרישת כפים) אינה מתקבלת כאשר ידי הכהנים "דמים מלאו".

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שֶׁנֶאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתָם תְּפִלָּתִי״, וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִילָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ״.

ועוד אמר ר' אלעזר בענין התפילה: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה ואינה מתקבלת כמקודם, שכן נאמר בדברי הקינה על החורבן: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג, ח). ואולם אף על פי ששערי תפילה ננעלו עם החורבן, שערי דמעה לא ננעלו, והבוכה לפני ה' מובטח לו שתשמע תפילתו, שכן נאמר: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהלים לט,יג), שמכיון שאין התפילה אלא שישים ה' לב אל דמעת המתפלל נראה שודאי הוא לו שעל כל פנים שערי דמעותיו לא ננעלו.

רָבָא לֹא גָּזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְּעֵיבָא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה״.

ובענין נעילת שערי תפילה, מסופר כי רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא [תענית ביום מעונן], משום שנאמר "סכתה בענן לך מעבור תפלה" (איכה ג, מד), הרי שקבע הכתוב דבר זה כסימן רע של הסתרת פנים (רה"ג).

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר ״וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר״.

ועוד אמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה (חוצצת) חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שכן נאמר לנביא יחזקאל לעשות מעשה כסמל לדבר זה: "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר... אות היא לבית ישראל" (יחזקאל ד, ג).

אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לָן – מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶאֱמַר: ״וָאֶתְפַּלֵל אֶל ה׳״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא״.

דברים אחרים בשבח התפילה אמר ר' חנין שכך אמר ר' חנינא: כל המאריך בתפלתו, מובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם (ללא מענה), שוודאי שתתקבל. מנא לן [מנין לנו] דבר זה — ממשה רבינו, שכן נאמר שאמר משה: "ואתפלל אל ה'" (דברים ט, כו), וכתיב בתריה [ונאמר אחר כך]: "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך" (שם, י, יא).

אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִילָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ – סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶאֱמַר: ״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב״, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶאֱמַר: ״וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה״, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״! – לָא קַשְׁיָא, הָא – דְּמַאֲרִיךְ וּמְעַיֵּין בָּהּ, הָא – דְּמַאֲרִיךְ וְלֹא מְעַיֵּין בָּהּ.

על כך מקשים: איני [כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה (מצפה שתתקבל) בשל ההארכה — סוף בא לידי כאב לב כשאינו נענה, שכן נאמר: "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב). ומאי תקנתיה [מה תקנתו] של החולה בחולי זה — יעסוק בתורה, שכן נאמר: "ועץ חיים תאוה באה" (שם), ואין משמעות "עץ חיים" אלא תורה, שכן נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (שם ג, יח). את הסתירה מתרצים: הא [זה] שנאמר שבא לו כאב לב, מדובר במי שמאריך ומעיין בה. ואילו הא [זה] שאמר ר' חנין בשבחו של המאריך בתפילתו הרי זה במי שמאריך ולא מעיין בה.

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה יַחֲזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶאֱמַר: ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״.

ומעין זה אמר ר' חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל, ולא נענה — ראוי שיחזור ויתפלל. וראיה לדבר, שכן נאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד), שיש לו לאדם לפנות אל ה' בתקוה, ולחזור ולפנות.

תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלוּ הֵן: תּוֹרָה, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ.

מתוך הדגשת הנחיצות להתחזק בתפילה, מובא עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ארבעה דברים צריכין תמיד חזוק, שיתמיד בהם האדם ברוב כוח, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ (העבודה היום יומית). ולכל דבר ראיה מן הכתוב.

תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִנַּיִן – שֶׁנֶאֱמַר ״רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה״. ״חֲזַק״ – בַּתּוֹרָה, ״וֶאֱמַץ״ – בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

תורה ומעשים טובים, מנין? — שכן נאמר בהוראה ליהושע: "רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א, ז). "לשמור" — הוא לימוד התורה, "לעשות" - מעשים טובים (מהרש"א), ועל כן הכפילות. ולמדים: "חזק" — בתורה, "ואמץ" — במעשים טובים.

תְּפִלָּה מִנַּיִן – שֶׁנֶאֱמַר ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״;

שיש להתחזק בתפלה מנין — שכן נאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִנַּיִן – שֶׁנֶאֱמַר ״חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ״ וגו׳.

שיש להתחזק בדרך ארץ מנין — שכן נאמר "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו" (שמואל ב' י, יב), הרי שבכל עבודתו של אדם צריך הוא להתחזקות.

״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וה׳ שְׁכֵחָנִי״. הַיְינוּ עֲזוּבָה הַיְינוּ שְׁכוּחָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה – זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה, אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי.

בהקשר למעשה העגל ותחינת משה למחילה שמסביב לו מובא עוד מדרש על הפסוק "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" (ישעיהו מט, יד–טו). ויש לברר: היינו [זהו] עזובה, היינו [זהו] שכוחה, שהרי לשתי המילים הללו משמעות זהה, ומה טעם לכפילות הלשון "עזבני", "שכחני" שבכתוב? אמר ריש לקיש: כך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף כאשר אדם עומד ונושא אשה אחרת על אשתו ראשונה, הריהו עדיין זוכר את מעשה האשה הראשונה. ואילו אתה לא רק עזבתני כי אם גם שכחתני.

אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ וְעַל כָּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל וְעַל כָּל חַיִל וְחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כָּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כָּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים קַרְטוֹן, וְעַל כָּל קַרְטוֹן וְקַרְטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כָּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה – וְכוּלָּן לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי?!

ועל כך אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת "עזבתני" ו"שכחתני"?!

״הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר?! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדְךָ שֶׁמָּא לֹא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל? – אָמַר לָהּ: ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״.

ובהמשך הדברים בכתוב נאמר: "התשכח אשה עולה מרחם פרי בטנה ", ומשמעות הכתוב, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים (הבכורות) שהקרבת לפני במדבר?! על כך אמרה לפניו כנסת ישראל: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך מאחר שאין שכחה לפניך, שמא לא תשכח לי לנצח את מעשה העגל? אמר לה הקדוש ברוך הוא: "גם אלה תשכחנה" — אף מעשה העגל (המכונה "אלה", שכן אמרו בו בני ישראל "אלה אלהיך ישראל") יישכח.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה סִינַי? – אָמַר לָהּ: ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״.

חזרה כנסת ישראל ואמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי גם את מעשה סיני (קבלת תורה)? אמר לה הקדוש ברוך הוא בתשובה לכך: "ואנכי לא אשכחך", שלא אשכח את מתן תורה (שנאמר בו בראשיתו "אנכי ה' אלהיך")

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעֲיָא: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״ – זֶה מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״ – זֶה מַעֲשֵׂה סִינַי.

ומעירים: היינו [זהו] שאמר ר' אלעזר שכך אמר רב אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "גם אלה תשכחנה" — זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" — זה מעשה סיני.

״חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת״.

שנינו במשנה כי חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילתם, ושואלים:

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״.

מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יהושע בן לוי: רמז לכך, שכך אמר קרא [הכתוב] "אשרי יושבי ביתך" (תהלים פד, ה) ואחר כך "עוד יהללוך סלה" (שם).

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת גם אחר תפלתו, שכך נאמר: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד). שלאחר ההודאה לה' בתפילה יש עוד לשבת לפניו בשהיית זמן.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ מִנַּיִן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ מִנַיִן – דִּכְתִיב ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״.

וכדברים אלה תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו, מנין? שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". לאחר תפלתו מנין? — דכתיב [שכן נאמר]: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּם הֵיאַךְ נַעֲשֵׂית?

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. ומעתה יש לשאול: וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה ובהכנות הסמוכות לה (שלוש שעות לכל אחת משלוש התפילות), תורתם היאך משתמרת אם אין להם זמן לחזור עליה, ומלאכתם היאך נעשית?

אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם – תּוֹרָתָם מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת.

ומשיבים: אלא מתוך שחסידים הם — זוכים הם שתהא תורתם משתמרת, ומלאכתן מתברכת.

״אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ״.

עוד שנינו במשנה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, שאסור לאדם להפסיק מתפילתו.

אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם פּוֹסֵק.

ועל כך אמר רב יוסף כי יש לסייג כלל זה, שכן לא שנו דברים אלו במשנתנו אלא למלכי ישראל בלבד, שיבינו משום מה אותו אדם איננו פונה לכבדם, אבל למלכי אומות העולם — פוסק מתפילתו מחמת הסכנה.

מֵיתִיבֵי: הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדוֹ, רָאָה קָרוֹן בָּא כְּנֶגְדוֹ – לֹא יְהֵא מַפְסִיק אֶלָּא מְקַצֵּר וְעוֹלֶה!

על דברי רב יוסף אלה מיתיבי [מקשים]: והרי שנינו כי המתפלל וראה אנס (אדם קשה שהכל מפחדים מפניו) בא כנגדו, או קרון בא כנגדו, והוא בדרכו — לא יהא מפסיק את תפילתו, אלא הריהו מקצר ועולה בה!

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאֶפְשָׁר לְקַצֵּר יְקַצֵּר, וְאִם לָאו – פּוֹסֵק.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שאין מכאן סתירה, אלא הא [זה] שאמרו שלא יפסיק אלא יקצר, מדובר במקום שאפשר לקצר ולסיים קודם — אזי אכן יקצר. ואם לאו [לא], שהוא במקום שבו אינו יכול לקצר בתפילתו — פוסק.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ, בָּא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּים תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּים תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לוֹ: רֵיקָא, וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם ״רַק הִשָּׁמֵר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ״, וּכְתִיב ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״. כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָּה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי?!

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא הפסיק אותו חסיד מתפילתו ולא החזיר לו שלום. המתין לו אותו הגמון לחסיד זה עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו אותו הגמון: ריקא [ריק, קל דעת], שנהגת כך, שהרי יכולתי להמיתך על כך, וסיכנת עצמך, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמר נפשך", וכתיב [ונאמר] עוד בתורה "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ומשום מה לא חששת מן הסכנה, שכשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?!

אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֵּיסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וּבָא חֲבֵרְךָ וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם – הָיִיתָ

אמר לו אותו חסיד: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום — האם היית