בַּחֲדַתִּי.

ועונים: מדובר כאן אפילו בחדתי [בחורבה חדשה], שאינה עתיקה, ושאין בה סכנת מפולת, ולכן יש לתת את טעם החשד, להזהיר מלהיכנס אף לחורבה כזו.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין – בִּתְרֵי.

ועוד מקשים על טעם החשד: ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו הלכה זו] משום מזיקין, שמטעם זה, תיאסר הכניסה לחורבה? ומשיבים: בתרי [בשניים], כשנכנסים שניים, ומקובל כי אין המזיקים פוגעים אלא באדם בודד.

אִי בִּתְרֵי – חֲשָׁד נַמִי לֵיכָּא! – בִּתְרֵי וּפְרִיצֵי.

על כך מקשים: אי בתרי [אם בשניים] — חשד נמי ליכא [גם כן אין]! שהלכה היא שמותר לשני גברים להתייחד עם אשה, ואין חושדים בהם. ואם שניים נכנסים לחורבה, הלא גם נימוק החשד אינו שייך בהם. ומתרצים: בתרי ופריצי [בשניים, ופרוצים]. שכאשר היו הנכנסים ידועים כפרוצים, חשודים הם אפילו בשניים.

״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״ – וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין!

ומעתה באים לברר מדוע נזקקים לנימוק השני "מפני המפולת", ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו הלכה זו] משום הטעמים חשד ומזיקין!

בִּתְרֵי וְכַשְׁרֵי.

ומשיבים: יש מקרים שבהם יש להיזקק לנימוק זה של מפולת, וכגון בתרי וכשרי [בשניים וכשרים], שבכגון זה אין לחשוש מפני המזיקים, ואף אין לחשוד בהם בזנות, ואולם סכנת המפולת קיימת גם אז.

״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״ – וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת!

ועתה לבירור הנימוק השלישי "מפני המזיקין" לשם מה יש להזכירו, ותיפוק ליה [ותצא לו] מפני הטעמים של חשד ומפולת!

בְּחוּרְבָּה חֲדַתִּי, וּבִתְרֵי וְכַשְׁרֵי.

ומשיבים: יש מקרים בהם רק נימוק זה קיים, וכגון בחורבה חדתי [חדשה], שלמפולת אין לחוש ובתרי וכשרי [ובשניים וכשרים], שאף אין לחשוש לחשד זנות כי האנשים כשרים.

אִי בִּתְרֵי – מַזִּיקִין נַמִי לֵיכָּא!

ואולם, שואלים, אי בתרי [אם מדובר בשניים], הלא מזיקין נמי ליכא [גם כן אינם], ואין אם אם כן בכגון זה איסור כלל להכנס לחורבה!

בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חֲדַתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא, דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא.

ומשיבים: אף שבדרך כלל אין לשניים לחוש ממזיקים, בכל זאת במקומן של המזיקים, כשהחורבה ידועה כמקום המיועד למשכן המזיקים (עיין ישעיהו יג, כא), חיישינן [חוששים אנו], ויש לחשוש מפניהם אף בשניים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם מדובר בחד [באחד], ובחורבה חדתי דקאי בדברא [חדשה העומדת בשדה], דהתם [ששם] במקרה כזה משום חשד ליכא [אין] דהא [שהרי] אשה בדברא לא שכיחא [בשדה אינה מצויה], ומאחר שהחורבה חדשה אין גם לחוש למפולת, ומשום מזיקין איכא [יש] מקום לחשוש.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: ארבע משמרות הוי [הריהו] הלילה, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: שלש.

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן? – דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

ומבארים: מאי טעמיה [מה הטעם] של ר' נתן — דכתיב [שנאמר]: "ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמרת התיכונה" וגו' (שופטים ז, יט), ותנא [שנינו בתוספתא]: אין משמעות לשון "תיכונה" אלא שיש לפניה ולאחריה, נמצא איפוא מלשון הכתוב כי שלוש אשמורות הן בלילה, שעל כן ניתן לדבר על "אשמורת תיכונה".

וְרַבִּי? מַאי ״תִּיכוֹנָה״ – אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת.

ורבי, מה אומר הוא על ראיה זו? — אין זו הוכחה ניצחת, ואפשר לומר כי מאי [מה משמעות] המלה "תיכונה" — אחת מן התיכונה שבתיכונות, שיתכן כי יש שתי אשמורות, ששתיהן הן "תיכונות" וה"תיכונה" שנאמרה בכתוב אינה אלא אחת מן התיכונות.

וְרַבִּי נָתָן? מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב.

ור' נתן משיב כי בכל זאת מי כתיב [האם נאמר] "אחת מן התיכונה שבתיכונות"? הלא "תיכונה" כתיב [נאמר]! ונראה מכאן שיש רק שלוש משמרות.

מַאי טַעְמֵּיהּ דְּרַבִּי? – אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״, הָא כֵּיצַד? – אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה.

ומאי טעמיה [מה הטעם] של רבי? — אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אומר ר' יהושע בן לוי: דברי רבי מבוססים על השוואת שני פסוקים. כתוב אחד אומר: "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (תהלים קיט, סב), וכתוב אחד אומר: "קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך" (תהלים קיט, קמח), שהוא מקדים את הבוקר בשתי האשמורות בבואו ללמוד תורה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני הפסוקים הללו, רק אם נאמר כי ארבע משמרות הוי [הריהו] הלילה, והקדמת שתי משמרות הריהי בדיוק "חצות לילה".

וְרַבִּי נָתָן? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת: שִׁית דְּלֵילְיָא וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.

ור' נתן, כיצד מיישב הוא את שני הפסוקים הללו? — ר' נתן סבר לה [סבור הוא] בבעיה זו כשיטת ר' יהושע. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהושע אומר: מותר לקרות קריאת שמע של שחר, של זמן הקימה, עד שלש שעות ביום, שכן דרך מלכים לעמוד משנתם בשלש שעות. ומאחר שדרך מלכים לקום בתחילת השעה השלישית של היום, אם היה דוד קם בחצות לילה, הרי שית דליליא [שש שעות של הלילה], ותרתי דיממא [ושתים משעות היום], ביחד הוו להו [הריהן] שתי משמרות של ארבע שעות, ויכול היה דוד לומר ש"קדמו עיני אשמורות" ביחס לשאר מלכי העולם.

רַב אַשִׁי אֲמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָּא נַמִי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ.

רב אשי אמר שאפשר להתאים את הפסוקים לדעת ר' נתן בדרך אחרת: משמרה ופלגא [וחצי] נמי [גם כן] "משמרות" קרו להו [קוראים להן], ועל כן, גם אם קם דוד המלך בחצות יכול היה לומר "קדמו עיני אשמורות".

וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת.

מאחר שהובא דבר ממסורת חכמים מסויימת, מביאים דבר הלכה בנושא אחר אשר נמסר גם הוא באותו אופן. אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אמר ר' יהושע בן לוי: אין אומרים בפני המת במקום הסמוך למת אלא דבריו של מת בלבד, שאם מדברים בפניו דברים אחרים, יש לראות בזה משום ביזוי למת, אשר אינו יכול עוד לדבר, והאחרים מראים את עליונותם עליו כשהם עוסקים בדיבור. ועל כן אין לעסוק במחיצתו אלא בדבריו. בפרטי הדברים קיימות שתי גירסות המובאות בשמו, של ר' אבא בר כהנא.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְּעָלְמָא – לֵית לָן בָּהּ.

לגירסה אחת אמר ר' אבא בר כהנא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשמדברים בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן [בדברים סתם אין לנו] בה איסור, שאין משום בושת למת אם אינו מדבר דווקא בדברים סתם משלו.

וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא [אֲפִילּוּ] בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְּעָלְמָא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גירסה אחרת משמו של ר' אבא בר כהנא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא בדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא [בדברים סתם], שאפילו בדברי תורה שמצווה לדבר בהם יש להימנע מלומר אלא דברי המת, כל שכן בדברים שאין מצווה לעסוק בהם.

וְדָוִד בְּפַלְגָא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוֹרְתָא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוֹרְתָא הוּא? דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!

מאחר שהובאו הדברים בענין דוד המלך, מביאים עוד מסורות ופסוקים המציירים את דוד ואת מעשיו. על פי האמור נראה כי דוד המלך היה קם בחצות כל לילה לעבודת בוראו, ושואלים: וכי דוד בפלגא דליליא הוה קאי [בחצות הלילה היה עומד, קם]? והרי מאורתא הוה קאי [בערב היה קם]! דכתיב [שכן נאמר]: "קדמתי בנשף ואשועה לדברך יחלתי" (תהלים קיט, קמז), וממאי [ממה, מהיכן] יודעים אנו דהאי [שזה] לשון "נשף" אורתא [ערב] הוא? — דכתיב [שנאמר]: "בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה" (משלי ז, ט), ומסתבר איפוא שהיה דוד קם לעבודת הבורא עוד בשעות הנשף! סתירה זו מיישבים בדרכים שונות.

אָמַר רַב אוֹשַׁעֲיָא אָמַר רַבִּי אַחָא, הָכִי קָאָמַר (דָּוִד): מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה.

אמר ר' אושעיא, אמר ר' אחא: הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, שלעתים אכן היה מקיים "קדמתי בנשף ואשועה", אך בכל אופן תמיד לפחות "חצות לילה אקום להודות לך".

רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אַשִׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

ואילו ר' זירא אמר: עד חצות לילה היה דוד מתנמנם כסוס, שהסוס אינו ישן ממש, אלא אף בשעת מנוחתו הריהו רק מתנמנם, ואילו מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, וכפי שנאמר "קדמתי בנשף ואשועה לדבריך יחלתי", מכאן ואילך היה עוסק בשירות ותשבחות, וכפי שנאמר "חצות לילה אקום להודות לך

וְ״נֶשֶׁף״ אוֹרְתָא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״, מַאי לָאו מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא!

עד כאן היה הדיון מבוסס על ההנחה ש"נשף" משמעו ערב. ושואלים: וכי "נשף" אורתא [ערב] הוא? הא [והרי] "נשף" צפרא [בוקר] הוא! דכתיב [שכן נאמר]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" וגו' (שמואל א' ל, יז). מאי לאו [האם הכוונה היא לא] מצפרא [מהבוקר] ועד ליליא [הלילה]? ש"נשף" משמעו בוקר!

לָא, מֵאוֹרְתָא וְעַד אוֹרְתָא.

ומשיבים: לא, מאורתא [מערב] ועד אורתא [ערב], שהיכם דוד מערב עד לערב הבא.

אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״!

אך תשובה זו אינה מתקבלת, שכן אי הכי לכתוב [אם כן, שיכתוב] "מהנשף ועד הנשף" או "מהערב ועד הערב", שכן אין טעם לכתוב בפסוק אחד שני ביטויים שונים לאותו מושג!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ, נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.

אלא אמר רבא: המלה "נשף" משמעה גם ערב וגם בוקר כי תרי נשפי הוו [שני "נשפים" הם], שמשמעותם אחת — לציין את שעת הדמדומים, שאת המלה "נשף" יש להסביר לפי הארמית: נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא [קפץ הלילה ובא היום, קפץ היום ובא הלילה].

וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָּא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הָשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב: ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״,

כשאמר דוד המלך "חצות לילה אקום" הבינו זאת שהיה קם בדיוק בחצות. ושואלים: ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת [ודוד האם ידע אימתי חצות הלילה]? השתא [עכשיו] הרי משה רבינו לא הוה ידע [היה יודע], ומנין לך זאת — דכתיב [שכן נאמר] שאמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שמות יא, ד), והמלה "כחצות" שנאמרה בכ' הדמיון, מובנת: בערך בחצות לילה.

מַאי ״כַּחֲצוֹת״? אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ – מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ (לְמָחָר) ״בַּחֲצוֹת״ (כִּי הָשְׁתָּא), וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר: ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ – וְדָוִד הֲוָה יָדַע?

ויש לברר מאי [מהו] "כחצות", מי אמר ביטוי מסופק זה. אילימא [אם לומר] שאמר ליה קודשא בריך הוא [לו הקדוש ברוך הוא] בעצמו למשה "כחצות" — מי איכא ספיקא קמי שמיא [וכי יש ספק לפני השמים, הקדוש ברוך הוא]?! אלא יש להבין שכך היה: שאמר ליה [לו] ה' מחר "בחצות" כי השתא, ואתא איהו [ובא הוא, משה] ואמר "כחצות", אלמא: מספקא ליה [מכאן שמסופק היה], ואם משה רבינו שגדול היה בנבואתו לא ידע בוודאות, וכי דוד הוה ידע [היה יודע]?! לשאלה זו ניתנות תשובות אחדות.

דָּוִד סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.

האחת היא: דוד, סימנא הוה ליה [סימן היה לו] לדעת מתי חצות הלילה, שאמר רב אחא בר ביזנא, אמר ר' שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע שעת חצות לילה, היתה בא רוח צפונית שהיא רוח של חצות ונושבת בו וכתוצאה מזה היה הכינור מנגן בו מאליו, ומיד היה דוד עומד ממיטתו ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו להתייעץ עמו על מצב האומה, ובכלל זה בעיית המחסור. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם המלך: לכו והתפרנסו זה מזה, שיקבלו חסרי הפרנסה עזרתם מאחרים. אמרו לו חכמי ישראל כתשובה לדבריו, בדרך משל: אין הקומץ משביע את הארי, אין קומץ אחד של מזון יכול להשביע את האריה הגדול, ואין הבור מתמלא מחוליתו (פתחו), שבור המים אינו מתמלא ממי הגשמים היורדים רק על פתחו, אלא צריך למשוך לו מים בצינורות מן הסביבה עד שיתמלא (גאונים), וכמו כן אין העם מסוגל לפרנס עצמו משלו בלבד. אמר להם המלך: לכו ופשטו ידיכם בגדוד, במלחמה על העמים מסביב, להרחיב את גבולות הארץ, ולתת אפשרויות של פרנסה ליושביה.

מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים.

מיד יועצים (מתייעצים) החכמים באחיתופל אם ראוי בעונה זו לצאת למלחמה, וכיצד צריך לנהוג בה, ונמלכין בסנהדרין כדי לקבל את ההיתר הדרוש מהסנהדרין לצאת למלחמת הרשות (תוהרא"ש), ושואלין באורים ותומים אחר כך, לשאול בדבר ה' אם יעלו למלחמה ואם יצליחו בה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? – דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.

על דברי אגדה זו אמר רב יוסף: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו בסיס אגדה זו? — "ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב" (במקרא: ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו"... דברי הימים א' כז, לד).

״אֲחִיתוֹפֶל״ – זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״;

והטעמת דברי המקרא כפי ביאורה באגדה הריהם: אחיתופל — זה יועץ, שאותו היו שואלים לראשונה עצה אם לעשות פעולה מסויימת, וכן הוא אומר: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום" (שמואל ב טז, כג).