תָּנוּ רַבָּנַן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת – מִתְפַּלֵּל בְּלֵיל שַׁבָּת שְׁתַּים, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת – מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, וְאִם הִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ.

בדומה למקרה שהובא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם טעה ולא התפלל מנחה של חול בערב שבת — מתפלל בליל שבת שתים של שבת. טעה ולא התפלל מנחה בשבת — מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. מבדיל (אומר "אתה חוננתנו" בברכת "חונן הדעת" להבדיל בין שבת לחול) בתפילה הראשונה, לפי שהיא תפילת ערבית ממש, ואינו מבדיל בשניה, שכן היא במקום תפילת מנחה שאינה צריכה להבדלה. ויתר על כן, אם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה — שניה עלתה לו (נחשבת לו) ויצא בה ידי חובה, ואילו הראשונה לא עלתה לו.

לְמֵימְרָא, דְּכֵיוָן דְּלָא אַבְדֵּיל בְּקַמַּיְיתָא כְּמַאן דְּלֹא צַלֵּי דָּמֵי וּמְהַדְּרִינַן לֵיהּ?

מתוך פסק ההלכה האחרון אפשר להוציא מסקנות מסויימות, ועל כך מעירים: למימרא [האם לומר] שמ כיון שלא אבדיל בקמייתא [הבדיל בתפילה הראשונה] הרי זה כמאן [כמי] שלא צלי דמי, ומהדרינן ליה [התפלל נחשב, ומחזירים אותו]? ואם כן נסיק מכאן שכל שלא הבדיל בתפילה יחזור ויתפלל.

וּרְמִינְהוּ: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס! – קַשְׁיָא.

ומביאים ראיה מן התוספתא לסתור הנחה זו, ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: אם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") בברכת תחיית המתים,וכן אם לא הזכיר שאלה (הבקשה על הגשם, "ותן טל ומטר") בברכת השנים — מחזירין אותו להתפלל בשנית. ואולם אם שכח לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת" — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה (את ההבדלה) על הכוס לעצמה. הרי שאי אמירת הבדלה אינה מעכבת את התפילה! סתירה זו לא נתיישבה ועל כן היא נשארת קשיא [קשה], בלא שינתן לה פתרון.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם.

למחלוקת בין חכמים ור' יהודה בקביעת זמני התפילות יש רקע מעמיק המתבטא גם במחלוקת מאוחרת של אמוראים. וכך איתמר [נאמר], ר' יוסי בר' חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. שראשית הקביעה של תפילות שלוש פעמים ביום (אף כי לא בלשונן המאוחרת) קדומה היא ושורשה עוד בימי האבות. ואילו ר' יהושע בן לוי סבור כי תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר, שהתפילות מקבילות לקרבנות התמיד שבמקדש, וצמודות לזמניהם ולאופיים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם,״ וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״;

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוסי בר' חנינא, ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יהושע בן לוי. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, וכפי שנאמר כאשר בא אברהם לראות את סדום ביום לאחר שהתפלל עליה: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' "(בראשית יט, כז) ומתוך הענין, ואף מצד הלשון יודעים אנו שאין משמעות לשון "עמידה" אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר לשון זו בקשר לתפילת פינחס אחר המגיפה: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה"" (תהלים קו, ל). והרי שאברהם כבר נהג לעמוד בתפילה בשעות הבוקר.

יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב,״ וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ״;

יצחק תקן תפלת מנחה, וכפי שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג), ואין משמעות לשון "שיחה" אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב, א). הרי שיצחק הוא הראשון ההולך לשוח—להתפלל לפנות ערב, בזמן המנחה.

יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם,״ וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי.״

ואילו יעקב תקן תפלת ערבית, וכפי שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, יא) ואין משמעות לשון "פגיעה" אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר בדברי ה' לירמיהו: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך " (ירמיהו ז, טז), הרי שיעקב התפלל בשעות בוא השמש — שעת ערב.

וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת – שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת; וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יהושע בן לוי שדיני התפילה נסמכים על דיני הקרבנות: מפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת השחר עד חצות היום — שהרי קרבן תמיד של שחר אף שכרגיל מקריבים אותו בהשכמה, מותר שיהיה קרב והולך עד חצות. ור' יהודה אומר: דעתי זו שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות בלבד נסמכת על זה שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב – שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פְּלַג הַמִּנְחָה.

ומפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת המנחה עד הערב — שהרי היא נסמכת על תמיד של בין הערביים, ותמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. ור' יהודה אומר שזמן תפילת המנחה עד פלג המנחה בלבד, שהרי לשיטתו תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע – שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב קְרֵבִים וְהוֹלְכִים כָּל הַלַּיְלָה;

ומפני מה אמרו שתפלת הערב אין לה קבע — שהרי על שריפת אברים ופדרים (חלבי הקרבנות) שלא נתעכלו באש המזבח מבערב, שהם נשארים על המזבח וקרבים והולכים כל הלילה.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם – שֶׁהֲרֵי קָרְבָּן שֶׁל מוּסָפִין קָרֵב כָּל הַיּוֹם; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת, שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן מוּסָף קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת.

ומפני מה אמרו שהזמן של תפילת המוספין כל היום — שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום. ואילו לדעת ר' יהודה שאומר שזמן תפילת המוספים הוא עד שבע שעות ביום, זהו משום שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. עוד שנינו בברייתא שלזמן המנחה שני מועדים, מנחה גדולה ומנחה קטנה.

וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְּדוֹלָה – מִשֵּׁש שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה; וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה – מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה.

ומבארים את ההבדל בזמן שניהם: ואיזו היא מנחה גדולה — משש שעות ומחצה מהזריחה ולמעלה, כלומר, חצי שעה אחרי חצות היום והלאה שהוא הזמן המוקדם ביותר שבו מקריבים תמיד של בין הערביים, בערב פסח שחל להיות בשבת. ואיזו היא מנחה קטנה — מתשע שעות ומחצה והלאה, שהוא הזמן שבו מקריבים כרגיל את קרבן התמיד של בין הערביים.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה פְּלַג מִנְחָה קַמָּא קָאָמַר, אוֹ פְּלַג מִנְחָה אַחֲרוֹנָה קָאָמַר? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיַא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ.

אגב הבאת הדברים איבעיא להו [נשאלה להם], לבני הישיבה שאלה זו: ר' יהודה שקבע את זמן המנחה עד לפלג המנחה, האם פלג מנחה קמא [ראשונה, כלומר מנחה גדולה] קאמר [אמר] או פלג מנחה אחרונה (קטנה) קאמר [אמר]? תא שמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת לכך בברייתא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע אחר הזריחה (שהן שעה ורבע לפני השקיעה).

נֵימָא תֵּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקָּרְבָּנוֹת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – תְּפִלַּת מוּסָף לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאן תִּקְּנָהּ? אֶלָּא: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקָּרְבָּנוֹת.

בכל אופן ברור כי ברייתא זו מסמיכה את דיני התפילות על הקרבנות, ומכאן ניתן לשאול: נימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על ר' יוסי בר' חנינא? שלדעתו האבות הם שתיקנו את התפילות! על כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, אמנם תפלות, אבות תקנום, אלא שאסמכינהו רבנן אקרבנות [הסמיכום חכמים על הקרבנות], בקביעת זמנן ובשאר פרטים, אף כי אינם נובעים ממקור משותף. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שאף ר' יוסי בר' חנינא מסכים שיש בכל זאת קשר מסויים בין דיני הקרבנות והתפילות, תפלת מוסף לדעת ר' יוסי בר' חנינא מאן [מי] תקנה, שוודאי אינה נכנסת במסגרת תפילת האבות. אלא ודאי אף לדעתו תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן [ואחר כך הסמיכום חכמים] על דיני הקרבנות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: עַד וְעַד בִּכְלָל, אוֹ דִּילְמָא, עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל? תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל – הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנַן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עַד וְעַד בִּכְלָל – רַבִּי יְהוּדָה

שנינו במשנה שר' יהודה אומר שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות ביום. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם "עד" שאמר ר' יהודה האם הכוונה היא ועד בכלל, שזמן תפילת שחרית כולל גם את השעה הרביעית, או דילמא [שמא] הכוונה היא עד ולא עד בכלל, שכבר בשעה הרביעית עצמה אין להתפלל?! תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה שר' יהודה אומר שזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שכוונתו עד ולא עד בכלל — היינו דאיכא [זהו שיש, הבדל] בין שיטת ר' יהודה לרבנן [לשיטת חכמים]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעד ועד בכלל, אם כן שיטת ר' יהודה