וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדּוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה מִתְעַטֵּף, וּכְשֶׁהוּא מְפַהֵק – הָיָה מַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטֵרוֹ.

והיה ממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף בטליתו שנפלה באמצע התפילה. וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו שלא ייראה פיו הפתוח.

מֵיתִיבֵי: הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ – הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ – הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר,

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: המשמיע קולו בתפלתו (בשמונה— עשרה) הרי זה מקטני אמנה, שנראה שאינו מאמין שה' שומע תפילתו גם בשקט. והמגביה קולו בתפלתו הרי זה נחשב מנביאי השקר שאף הם דרכם בצווחה בקריאתם.

מְגַהֵק וּמְפַהֵק – הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ – סִימָן רַע לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נִיכָּר שֶׁהוּא מְכוֹעָר. הָרַק בִּתְפִלָּתוֹ – כְּאִילּוּ רַק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ!

ולענייננו, המגהק ומפהק בתפילה — הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו — סימן רע לו. ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. ועוד, כל הרק (היורק) בתפלתו — כאילו רק בפני המלך. ואם כן איך עשה רבי כל אלו בתפלתו?

בִּשְׁלָמָא מְגַהֵק וּמְפַהֵק לָא קַשְׁיָא: כָּאן – לְאוֹנְסוֹ, כָּאן – לִרְצוֹנוֹ, אֶלָּא מִתְעַטֵּשׁ אַמִּתְעַטֵּשׁ קַשְׁיָא!

את הדברים האלה מיישבים: בשלמא [נניח] בענין מגהק ומפהק לא קשיא [אין זה קשה], שכן אפשר לומר: כאן לאונסו התירו, וכאן שראו בכך משום גסות הרוח, הרי זה כשהוא עושה זאת לרצונו. ואולם מתעטש על מתעטש קשיא [קשה]!

מִתְעַטֵּשׁ אַמִּתְעַטֵּשׁ נַמִי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – מִלְמַעְלָה, כָּאן – מִלְּמַטָּה; דַּאֲמַר רַב זֵירָא: הָא מִילְּתָא אִבְלְעָא לִי בֵּי רַב הַמְנוּנָא, וּתְקִילָא לִי כִּי כּוּלֵּי תַּלְמוּדַאי: הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ – סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂים לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה, כָּךְ עוֹשִׂים לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְמַעְלָה.

ומשיבים: מתעטש על מתעטש נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כאן שמתעטש מלמעלה מותר, כאן שסימן רע הוא לו הרי זה כמתעטש מלמטה (בנפיחה). וכעין שאמר רב זירא: הא מילתא [דבר זה] אבלעא [נבלע, נלמד בדרך אגב] לי בי [בבית מדרשו] של רב המנונא ותקילא [ושקול] הוא לי כי כולי תלמודאי [ככל תלמודי]: המתעטש בתפלתו סימן יפה לו, כי כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה, שכן לאחר העיטוש הגירוי נפסק, רמז הוא לו שכך עושים לו נחת רוח מלמעלה. ומכיון שהיה ר' זירא רגיל להתעטש, נהנה ביותר לשמוע דבר זה.

אֶלָּא רַק אַרַק קַשְׁיָא! – רַק אַרַק נַמִי לֹא קַשְׁיָא: אֶפְשָׁר כִּדְרַב יְהוּדָה; דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִילָּה וְנִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק – מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ, וְאִם טַלִּית נָאֶה הוּא – מַבְלִיעוֹ בְּאַפְּרַקְסוּתוֹ. רָבִינָא הֲוָה קָאֵי אֲחוֹרֵי רַב אַשִׁי, נִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק, פְּתַקֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: לָא סְבַר לָהּ מָר לְהָא רַב יְהוּדָה ״מַבְלִיעוֹ בְּאַפְּרַקְסוּתוֹ״?! – אָמַר לֵיהּ: אֲנָא אֲנִינָא דַּעֲתָאי.

אלא מענין רק על רק קשיא [קשה]! ומשיבים: גם בענין היריקה אין סתירה הכרחית, ורק על רק נמי [גם כן] לא קשיא [[קשה], שכן אפשר להסבירו כדברי רב יהודה. שאמר רב יהודה: אם היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק בפיו — הריהו מבליעו בטליתו. ואם טלית נאה הוא וחס עליה שלא תתלכלך — מבליעו באפרקסותו (סודר שעל הראש), ובאופן זה מותר לירוק. ומסופר כי רבינא הוה קאי אחוריה [היה עומד אחרי] רב אשי בתפילה, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה [זרקו לאחוריו]. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] להא [כדעת זו] של רב יהודה שמבליעו באפרקסותו? אמר ליה [לו]: אנא אנינא דעתאי [אני אנינה דעתי], ועצם הידיעה שיש רוק בסודרי מפריעה לי לתפילה.

הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵי אֲמָנָה. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ, אֲבָל אֵין יָכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ – מוּתָּר; וְהָנֵי מִילֵּי – בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִיבּוּר – אָתֵי לְמִיטְרַד צִיבּוּרָא.

בברייתא שנינו: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. על כך אמר רב הונא: לא שנו שאינו יכול להשמיע קולו בתפילתו, אלא רק באופן שיכול לכוון את לבו גם בלא כן, אבל אם אין הוא יכול לכוון את לבו כאשר הוא מתפלל בלחש — מותר לו להשמיע קולו. ואולם הני מילי [דברים אלה, היתר זה], נאמרו ביחיד המתפלל לבדו, אבל כאשר הוא מתפלל בציבור — אתי למיטרד ציבורא [יבוא להטריד את הציבור] בקולו, ואסור.

רַבִּי אַבָּא הֲוָה קָא מִשְׁתַּמֵּיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דַּהֲוָה קָא בָּעֵי לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. אָמַר: אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִינֵּיהּ מִילְּתָא מִבֵּית וַועֲדָא, וַהֲדַר אַפֵּיק.

מסופר כי ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה [היה משתמט, נמנע מלהיראות ממנו] מרבו רב יהודה, מפני דהוה קא בעי למיסק לארעא [שהיה ר' אבא רוצה לעלות לארץ] ישראל, ואולם כיון שאמר רב יהודה שכל העולה מבבל לארץ ישראל — עובר בעשה שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" (ירמיהו כז, כב), לא רצה ר' אבא לבוא לכלל דיון עם רבו, רב יהודה, בדבר עלייתו ארצה. ובכל זאת אמר: איזיל [אלך] ואשמע מיניה מילתא [ממנו דבר] מבית וועדא [הוועד של החכמים] בלי שיראה אותי, והדר אפיק [ואחר כן אצא מבבל].

אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִתְעַטֵּשׁ – מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל; אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּבִיקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ – מַרְחִיק לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמִתְעַטֵּשׁ, וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל; וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלּוּלִים חֲלּוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִימָּתֵנוּ בְּחַיֵינוּ, וּבְאַחֲרִיתֵנוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה״; וּמַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

אזל, אשכחיה לתנא דקתני קמיה [הלך, מצא את שונה המשניות שהיה שונה בפני] ר' יהודה ברייתא זו: היה עומד בתפלה ונתעטש מלמטה — ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאם היה עומד בתפלה וביקש (חש בצורך) להתעטש — מרחיק לאחריו ארבע אמות, ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל, ואומר לפני התפילה: "רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה", ואם כן אין איפוא לדוננו לחובה, ומתחיל להתפלל ממקום שפסק.

אָמַר לֵיהּ: אִילּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה – דַּיִּי.

אמר ליה [לו] על כך ר' אבא: אילו לא באתי לבית הועד אלא לשמוע דבר זה — דיי.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה – חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ עַל צַוָּארוֹ וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל לִבּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה ישן בטליתו, שהיה ישן ערום, מכוסה בבגד ואינו יכול להוציא את ראשו מתחת לבגד מפני הצנה שבחוץ — חוצץ, מותר לו לחצוץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע בתוך המיטה. ויש אומרים: צריך לחצוץ בבגד על לבו.

וְתַנָּא קַמָּא – הֲרֵי לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה! קָסָבַר: לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה מוּתָּר.

ושואלים: והרי לדעת תנא קמא יש לחשוש מן האיסור שהרי לבו רואה את הערוה, ואין הפסק ביניהם! על כך השיבו: אכן אותו תנא קסבר [סבור הוא] שאם לבו רואה את הערוה — מותר, וחציצה דרושה רק בין פיו וערוותו.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת – מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אִם אֲמַרַהּ לִי רַבִּי יוֹחָנָן בְּפוּמֵיהּ – לֹא צָיֵיתְנָא לֵיהּ.

אמר רב הונא אמר ר' יוחנן: מי שהיה מהלך במבואות המטונפות וצריך לקרוא קריאת שמע — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים (לשון שבועה)! גם אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה [בפיו] דבר זה — לא צייתנא ליה [הייתי מציית לו].

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת – מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אִם אֲמָרָהּ לִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּפוּמֵיהּ – לֹא צָיֵיתְנָא לֵיהּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאת ההלכה הזאת אמר (מסר) רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: מי שהיה מהלך במבואות המטונפות וצריך לקרוא קריאת שמע — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים (לשון שבועה)! גם אם אמרה לי ר' יהושע בן לוי בפומיה [בפיו] דבר זה — לא צייתנא ליה [הייתי מציית לו].

וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: תַּלְמִיד חָכָם אָסוּר לוֹ לַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמוֹד בְּלִי הִרְהוּר תּוֹרָה! לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּעוֹמֵד, כָּאן – בִּמְהַלֵּךְ.

על כך מקשים: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב הונא: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלא הרהור תורה, וקריאת שמע בפיו חמורה היא מהרהור בלבד! על כך משיבים: לא קשיא [אין זו קושיה], כאן שאסר רב הונא — מדובר בעומד במקום הטינופת, כאן שהתיר — מדובר במהלך.

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה – חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא. וְכִי תֵּימָא, הָכָא נַמִי, כָּאן בְּעוֹמֵד כָּאן בִּמְהַלֵּךְ; אִינִי?! וְהָא רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה קָא אָזֵיל בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַהֲוָה קָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, כִּי מְטָא בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת אִשְׁתֵּיק. אָמַר לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: לְהֵיכָן אַהֲדַר? אָמַר לֵיהּ: אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ – חֲזוֹר לָרֹאשׁ!

ועוד שאלו: ומי[והאם]אמר ר' יוחנן הכי[כך]?והאמר[והרי אמר]רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. הרי שמקום המטונף אסור אף בהרהור תורה! וכי תימא[ואם תאמר]:הכא נמי[כאן גם כן] יש לחלק ולומר כי כאן בעומד כאן במהלך — איני[וכי כן הוא],והא ר' אבהו הוה קא אזיל בתריה[היה הולך אחרי]ר' יוחנן והוה קא קרי[והיה ר' אבהו קורא]קריאת שמע. כי מטא[כאשר הגיע]במבואות המטונפות אשתיק[שתק]. אחר כך כשיצאו משם אמר ליה[לו] ר' אבהו לר' יוחנן: להיכן אהדר[אחזור]?אמר ליה[לו]:אם שהית בלי קריאה שיעור זמן כדי לגמור את כולה — חזור לראש הקריאה. ומתוך שלא אמר לו ר' יוחנן שלא היה לו להפסיק מקריאתו, הרי שאף הוא אסר לקרוא קריאת שמע בתוך הילוכו במבואות המטונפות!

הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי – לָא סְבִירָא לִי, לְדִידָךְ דִּסְבִירָא לָךְ – אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חֲזוֹר לְרֹאשׁ.

ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי לא סבירא לי [אני איני סבור כך שצריך להפסיק לקרוא], ואולם לדידך דסבירא לך [אתה שהנך סבור כן], אם שהית בלי קריאה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. לשתי השיטות, המתירה והאוסרת, גילו מקורות ראשונים.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הַמְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת – מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת – לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא – פּוֹסֵק.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב הונא, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא. תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב הונא: המהלך במבואות המטונפות — מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע. תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות — לא יקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא, שהוא בתוך כדי קריאה — פוסק באותו מקום מלקרוא.

לֹא פָּסַק מַאי? – אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁה בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם״.

ושאלו: ואם לא פסק — מאי [מה אפשר להגיד עליו] אמר ר' מיאשה בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ, כה), שההחזקה בחוקים ובמשפטים גורמת במקרה זה לחטא ולא למצווה.

רַב אַסִי אָמַר: ״הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא״. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה״.

ורב אסי אמר, הדבר נלמד ממאמר הכתוב: "הוי מושכי העון בחבלי השוא" (ישעיה ה, יח), כלומר, לשוא מושך אדם זה עוון על עצמו. רב אדא בר אהבה אמר מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר]: "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), שאמירת דבר ה' במקום המטונף בזיון הוא לו.

וְאִם פָּסַק מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים״.

ושואלים: ואם פסק מלקרוא מה שכרו? על כך השיב ואמר ר' אבהו: עליו הכתוב אומר: "ובדבר הזה תאריכו ימים" (דברים לה, מז), שעל ידי זהירות בדיבור זוכה אדם לאריכות ימים.

אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה לוֹ עַל מָתְנָיו – מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הָיְתָה טַלִּיתוֹ, שֶׁל בֶּגֶד וְשֶׁל עוֹר וְשֶׁל שַׂק, חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו – מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע;

אמר רב הונא: מי שהיתה טליתו חגורה לו על מתניו אף על פי שלמעלה ממותניו הוא מגולה — מותר לקרות קריאת שמע. ואכן, תניא נמי הכי [כך שנינו גם בברייתא] שאם היתה טליתו, של בגד או של עור או של שק מכל חומר שהוא חגורה על מתניו — מותר לקרות קריאת שמע.