נִינְטְרָן. אָמַר רָבָא: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בַּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כִּי הֲוָה נְקֵיט סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא – יָהֵיב לָן, כִּי הֲוָה נְקֵיט תְּפִילִּין – לֹא יָהֵיב לָן, אָמַר: הוֹאִיל וְשָׁרוּנְהוּ רַבָּנַן – נִינְטְרָן.

נינטרן [ישמרוני], שאף שהיה לו למי לתת את התפילין, המשיך להחזיקם בידו כשמירה מהסכנה. וכן אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחריו], אחרי ר' נחמן, היינו רואים כי הוה נקיט ספרא דאגדתא [כאשר היה מחזיק ספר אגדה] בידו — יהיב לן [היה נותן לנו], כי הוה נקיט [כאשר היה מחזיק] תפילין — לא יהיב לן [היה נותן לנו], שכן אמר: הואיל ושרונהו רבנן [שהתירום חכמים], נינטרן [ישמרוני].

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל, וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין, וּמָעוֹת, וּקְעָרָה, וְכִכָּר הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאחז אדם תפילין בידו או ספר תורה בזרועו ויתפלל. שמתוך הפחד שמא יפלו מידיו, אין דעתו פנויה לתפילה. וכן כשמחזיק דברי קדושה אלה בידו לא ישתין בהם מים, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. אמר שמואל: לענין תפילה לא רק זה שמחזיק תפילין לא יתפלל, אלא גם המחזיק סכין או מעות או קערה או ככר לחם, הרי אלו כיוצא בהן, שאף אז דואג הוא לחפץ שבידו שלא יישמט, ואין לבו פנוי לתפילה.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא. דְּאִי בֵּית הִלֵּל – הָשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שָׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי מִיבָּעֲיָא?!

על ברייתא זו אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא [אין הלכה כברייתא זו], משום שעל פי שיטת בית שמאי היא. דאי [שאם] תאמר שהיא לשיטת בית הלל — השתא [עכשיו] הרי בבית הכסא קבוע שרי [התירו] חכמים להחזיק תפילין בידו, אם כן בבית הכסא עראי מיבעיא [צריך] לומר שמותר?!

מֵיתִיבֵי: ״דְּבָרִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן״, מַאי לָאו תְּפִילִּין? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל – ״הִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן״ – קָבוּעַ, ״אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן״ – בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּית שַׁמַּאי – הָא לֹא שָׁרוּ וְלֹא מִידִי!

על מסקנה זו הקשו מתוך המשכה של הברייתא, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בהקשר לנושא זה: דברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן. כלומר, יש דברים שהתירו אותם לגבי בית הכסא קבוע, ולא בבית הכסא ארעי. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לגבי תפילין? ואז, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי האיסור להטיל מים בתפילין הריהו כדעת בית הלל, הרי נבין את הברייתא כך: דברים שהתרתי לך כאן להחזיק תפילין בבית הכסא קבוע, אסרתי לך כאן בבית הכסא העראי. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שברייתא זו כדברי בית שמאי היא הא [הרי] לא שרו [התירו] ולא מידי [דבר] בבית הכסא קבוע, ואם כן, מה פירוש "מה שהתרתי לך כאן"?

כִּי תַּנְיָא הַהִיא לְעִנְיַן טֶפַח וּטְפָחַיִים. דְּתָנֵי חֲדָא: כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה – מְגַלֶּה לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו טְפָחַיִים. וְתַנְיָא אִידָךְ: לְאַחֲרָיו טֶפַח, וּלְפָנָיו וְלֹא כְלוּם!

קושיה זו דוחים בהסבר, כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה אימרה] לא לענין תפילין, כי אם לענין טפח וטפחיים. כמבואר, דתני חדא [שנויה ברייתא אחת]: כשהוא נפנה לצרכיו אף אז צריך לנהוג בצניעות — מגלה מבשרו לאחריו טפח ולפניו טפחיים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו מגלה אלא לאחריו טפח ולפניו ולא כלום.

מַאי לָאו אִידִי וְאִידִי בְּאִישׁ, וְלֹא קַשְׁיָא: כָּאן לִגְדוֹלִים, כָּאן לִקְטַנִּים.

מאי לאו אידי ואידי [האם לא זה וזה] מדובר באיש (גבר), ולא קשיא [ואין קושיה סתירה] בין הברייתות, שכן כאן, בברייתא האומרת שמגלה טפח לאחריו ולפניו ולא כלום, מדובר בצרכים גדולים, וכאן בברייתא האחרת האומרת שלאחריו מגלה טפח ולפניו מגלה טפחיים — בצרכים קטנים. ולפי דברים אלה ייצא שאף על פי שמגלה אדם עצמו בבית הכסא ארעי יותר ("מה שהתרתי לך כאן"), אין לו להתגלות בבית הכסא קבוע ("מה שאסרתי לך כאן"). את ההסבר הזה דוחים מיד:

וְתִסְבְּרָא?! אִי בִּקְטַנִּים לְאַחֲרָיו טֶפַח לָמָּה לִי! אֶלָּא, אִידִי וְאִידִי בִּגְדוֹלִים, וְלֹא קַשְׁיָא: הָא בְּאִישׁ, הָא בְּאִשָּׁה.

ותסברא [וכי תסבור כך]?! וכי יכול אתה באמת לקבל הסבר זה? שהרי אי [אם] מדובר בצרכים קטנים, לאחריו גילוי טפח למה לי, לשם מה עליו לגלות? אלא יש לומר כי אידי ואידי [זו וזו] שתי ברייתות אלה מדברות בצרכים גדולים, ולא קשיא [קשה, אין ביניהן סתירה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שמגלה לפניו טפחיים, מדברת באיש הצריך להתגלות גם מלפניו אז מחשש מי רגלים, והא [וזו] האחרת שנאמר בה שאין מגלה לפניו ולא כלום — באשה, שאינה צריכה כלל להתגלות מלפניה.

אִי הָכִי, הָא דְּקָתָנֵי עֲלָהּ: ״זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״, מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? דַּרְכָּא דְּמִלְּתָא הָכִי אִיתָא! אֶלָּא לָאו – תְּפִילִּין, וּתְּיוּבְתָּא דְּרָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת,

על כך מקשים: אי הכי הא דקתני עלה [אם כן, זה ששנו עליה], שבברייתא שמדובר בה כאן מובא הביטוי "זה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה", כלומר, אף שהיה ראוי להחמיר בבית כסא קבוע (בצרכים גדולים) יותר מבארעי, מצד קל וחומר — אין עושים כן. ואם נפרש כדרך שהסברנו, מאי [מה טעם אמרו] "אין עליו תשובה"? הרי דרכא דמלתא הכי איתא [דרכו של הדבר כן הוא], שיש הבדל בצורך הגילוי בין איש ואשה,

תְּיוּבְתָּא.

אלא לאו אין ללמוד מקרה ממקרה בדרך קל וחומר. ועל כן חייבים להסביר כי "מה שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן" כוונתו לענין תפילין כפי שהסברנו קודם, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] על רבא שאמר בשם רב ששת שלא כך פירש. ומסכמים: אכן זו תיובתא [קושיה חמורה].

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא: הָשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שָׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ושואלים: מכל מקום, ביסודו של דבר קשיא [קשה], שכן השתא [עכשיו] בבית הכסא קבוע שרי [מותר] להכניס תפילין, ואם כן בבית הכסא ארעי לא כל שכן שיהא הדבר מותר!

הָכִי קָאָמַר: בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ דְּלֵיכָּא נִיצוֹצוֹת – שָׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי דְּאִיכָּא נִיצוֹצוֹת – אָסְרִי.

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בית הכסא קבוע דליכא [שאין] ניצוצות של מי רגלים על בגדיו או נעליו כי שם הוא יושב ועושה צרכיו, הרי אינו צריך ללכלך את ידיו בניקוי הבגד, ולכן שרי [מותר] להכניס בו תפילין. ואולם בית הכסא עראי דאיכא [שיש] שעומד בו ולכן נתזים ניצוצות, שעשוי לנגוע בהם בידו — אסרי [אסרו] בו.

אִי הָכִי, אַמַּאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? תְּשׁוּבָה מְעַלְּיָתָא הִיא!

על כך מקשים: אי הכי, אמאי [אם כן, משום מה] אמרו שזה הוא קל וחומר ש"אין עליו תשובה"? הלא תשובה מעליתא [מעולה] היא להסביר את ההבדל!

הָכִי קָאָמַר: הָא מִילְּתָא תֵּיתֵי לָהּ בְּתוֹרַת טַעְמָא וְלֹא תֵּיתֵי לָהּ בְּקַל וָחוֹמֶר, דְּאִי אָתְיָא לָהּ בְּתוֹרַת קַל וָחוֹמֶר – זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה.

ומסבירים כי הכי קאמר [כך אמר]: הא מילתא תיתי לה [דבר זה הבא למד אותו ] בתורת (בתור) טעמא [טעם] לפי מהות ענין הדברים בטבעם, ולא תיתי לה [תלמד אותו] בדרך קל וחומר, דאי אתיא לה [שאם רוצה אתה ללמוד אותו] בתורת קל וחומר, הרי זהו קל וחומר שאין עליו תשובה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לִסְעוּדַּת קֶבַע – מְהַלֵּךְ עֲשָׂרָה פְּעָמִים אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים עֶשֶׂר אַמּוֹת וְיִפָּנֶה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרוצה ליכנס לסעודת קבע הנמשכת זמן רב, מנהג דרך ארץ שמהלך עשרה פעמים ארבע אמות, או ארבע פעמים עשר אמות לזרז את פעולת המעיים, ויפנה לצרכיו, ואחר כך נכנס לסעודה. שאם לא כן שמא יצטרך לצאת באמצע, ויגרום לעצמו אי נעימות.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַּת קֶבַע – חוֹלֵץ תְּפִילָּיו וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. וּפְּלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְכֵן הָדוּר לוֹ.

באותו ענין אמר ר' יצחק: הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו ואחר כך נכנס. שאין זה נאה לשבת בסעודה שיש בה גם קלות ראש כשהוא חבוש בתפילין. ודבר זה פליגא [חולק] על שיטת ר' חייא, שאמר ר' חייא: בסעודת קבע מניחן את התפילין על שלחנו, וכן הדור (ראוי) לו, כדי שיהיו מזומנים לפניו, שמיד כשירצה להניחם יוכל להניחם בלא עיכוב.

וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד זְמַן בְּרָכָה.

ושואלים: ועד אימת [מתי] בסעודה יהיו תפיליו חלוצים? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה, ברכת המזון.

תָּנֵי חֲדָא: צוֹרֵר אָדָם תְּפִילָּיו עִם מָעוֹתָיו בְּאַפְּרַקְסוּתוֹ, וְתַנְיָא אִידָךְ: לֹא יָצוּר!

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו [עטיפת ראש]. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יצור אדם תפילין וכסף יחד.

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאַזְמְנֵיהּ, הָא – דְּלֹא אַזְמְנֵיהּ. דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: הַאי סוּדָרָא תְּפִילִּין דְּאַזְמְנֵיהּ לְמֵיצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין, צַר בֵּיהּ תְּפִילִּין – אָסוּר לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי, אַזְמְנֵיהּ וְלֹא צַר בֵּיהּ, צַר בֵּיהּ וְלֹא אַזְמְנֵיהּ – שָׁרֵי לְמֵיצַר בֵּיהּ זוּזֵי.

ומסבירים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שיש לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת מדברת באופן דאזמניה [שהזמינו לכלי], שהכין את הכלי לצורך תפילין. ואילו הא [ברייתא זו] המתירה מדברת באופן שלא אזמניה [הזמינו] לצורך זה. שאמר רב חסדא: האי סודרא [סודר זה] של תפילין דאזמניה למיצר ביה [שהזמינו לצרור בו] תפילין, אם כבר צר ביה [צרר בו] תפילין — אסור למיצר ביה פשיטי [לצרור בו מעות], ואם רק אזמניה [הזמינו] לצורך זה ועדיין לא צר ביה [צרר בו תפילין], או צר ביה [צרר בו תפילין] אלא שלא אזמניה [הזמינו מלכתחילה לשם כך] — שרי למיצר ביה זוזי [מותר עוד לצרור בו מעות].

וּלְאַבַּיֵי, דַּאֲמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא, אַזְמְנֵיהּ אַף עַל גַּב דְּלֹא צַר בֵּיהּ. צַר בֵּיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ – אֲסִיר, אִי לֹא אַזְמְנֵיהּ – לֹא.

ואילו לשיטת אביי שאמר ככלל כי הזמנה מילתא היא [דבר הוא], שלשיטתו, אם מכינים חפץ לצורך מסויים — חלים עליו כל הדינים השייכים בשימוש זה אף אם עדיין לא השתמש בו בפועל, אם כן לשיטתו יש לפסוק כך להלכה: אזמניה [הזמינו] אף על גב [אף על פי] שלא צר ביה [צרר בו] — אסור להניח בו כסף. ואולם אם כבר צר ביה [צרר בו תפילין], אי אזמניה [אם הזמינו לכך] — אסיר [אסור], אי [אם] לא אזמניה [הזמינו] — לא.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו? תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לֹא קָא מִיבָּעֲיָא לִי – שֶׁנוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן, כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לִי – תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו, מַאי? – אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף בריה [בנו] של רב נחוניא מרב יהודה: מהו הדין לענין שיניח אדם תפיליו במיטתו תחת מראשותיו כשהוא ישן? והוא עצמו מסביר: תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי [אין זו שאלה עבורי], שכן נוהג בהן מנהג בזיון, ובוודאי אסור לעשות כן. כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלה זו, לענין להניחם תחת מראשותיו מאי [מהו] הדין בכגון זה? אמר ליה [לו] רב יהודה: הכי [כך] אמר שמואל: מותר, ואפילו כאשר אשתו עמו באותה מיטה.

מֵיתִיבֵי: לֹא יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֲבָל מַנִּיחָם תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. וְאִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ – אָסוּר. הָיָה מָקוֹם שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – מוּתָּר.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא : לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחם תחת מראשותיו. ואף תחת מראשותיו אם היתה אשתו עמו — אסור. ורק אם היה מקום שהניח בו תפילין גבוה שלשה טפחים מעל ראשו או נמוך שלשה טפחים מראשו — מותר, שרווח זה יוצר מקום לעצמו.

תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל! תְּיוּבְתָּא.

ועל כל פנים, תיובתא [קושיה חמורה] היא על שמואל על דבריו אלה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל – הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ. מַאי טַעְמָא?

אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא [ששנויה קושיה חמורה] על שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] בענין זה. מאי טעמא [מהו טעם הדבר]?