בְּקִילְעָא דְּרַב אוֹשַׁעֲיָא, אָתוּ וּשְׁאַלוּ לְרַב אַסִי, אֲמַר לְהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לַחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לַחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם. אֲמַר רַב יוֹסֵף: אִצְטְמִיד חַצְבֵיהּ דְּרַב נַחְמָן.

וכן אמר רבא לקבוע הלכתא [הלכה] כדעה הראשונה: בריא המרגיל וחולה המרגיל — בארבעים סאה. ובריא לאונסו — תשעה קבין. אבל לחולה לאונסו — פטור מכלום.

מִכְּדִי כּוּלְּהוּ אֲמוֹרָאֵי וּתְנָאֵי בִּדְעֶזְרָא קָמִיפַּלְגִי, וְנֶחֱזֵי עֶזְרָא הֵיכִי תַּקֵּן!

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים שאובים — טהור. במה דברים אמורים שהוא נטהר — רק לענין לימוד תורה לעצמו, אבל להיטהר כדי ללמד לאחרים צריך הוא לטבול בארבעים סאה. ואילו ר' יהודה אומר: ארבעים סאה מטהרים את בעל הקרי מכל מקום ובכל מקרה.

אֲמַר אַבַּיֵי: עֶזְרָא תַּקֵּן לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ – תִּשְׁעָה קַבִּין. וְאָתוּ אֲמוֹרָאֵי וּפְלִיגִי בְּחוֹלֶה; מָר סְבַר: חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ; וּמָר סְבַר: חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם.

בבעיה זו נתעוררה מחלוקת בין ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ור' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא. חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא ארישא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה נחלקו על תחילת התוספתא] שחד [צד אחד] אמר: הא דאמרת [זה שאמרת] במה דברים אמורים שנתינת תשעה קבין מטהרת רק לעצמו, אבל להוציא אחרים יש צורך בארבעים סאה, כל זה לא שנו אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה שראה קרי לאונסו דיו בתשעה קבין אף על פי שהוא שונה לאחרים. וחד [אחד] אמר שכל המלמד לאחרים, ואפילו היה חולה לאונסו עד דאיכא [שיש] ארבעים סאה אינו נחשב לטהור.

אֲמַר רָבָא: נְהִי דְּתַקֵּן עֶזְרָא טְבִילָה, נְתִינָה מִי תַּקֵּן? וְהָאָמַר מָר: עֶזְרָא תַּקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין! אֶלָּא אָמַר רָבָא: עֶזְרָא תַּקֵּן טְבִילָה לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה. וְאָתוּ רַבָּנַן וְהִתְקִינוּ לְבָרִיא לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וְאָתוּ אֲמוֹרָאֵי וְקָא מִיפַּלְגִי בְּחוֹלֶה; מָר סְבַר: חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ; וּמָר סְבַר: לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, תִּשְׁעָה קַבִּין, אֲבָל לַחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ – פָּטוּר מִכְּלוּם.

וכן חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא אסיפא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה, נחלקו בסוף הדברים]. שחד [צד אחד] אמר: הא [זה] שאמר ר' יהודה ארבעים סאה מכל מקום — לא שנו אלא בקרקע שארבעים סאה אלה יהיו בקרקע כדין מקווה מן התורה, אבל אם הם אגורים בכלים — לא. וחד סבר [ואחד האחר סבור] שארבעים סאה אפילו בכלים נמי [גם כן], שדי בכלי המכיל ארבעים סאה כדי להיטהר.

אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא, בָּרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל – אַרְבָּעִים סְאָה, וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ – תִּשְׁעָה קַבִּין, אֲבָל לַחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ – פָּטוּר מִכְּלוּם.

בעיה זו מבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שארבעים סאה מטהרים אפילו בכלים — היינו דקתני [הרי זהו ששנה] זהו טעם הדגשתו של ר' יהודה "ארבעים סאה מכל מקום". אלא למאן דאמר [למי שאומר, לפי הדעה] שלדעת ר' יהודה בקרקע — אין [כן], יש להתיר, ואילו בכלים — לא, ביטוי זה "מכל מקום" לאתויי מאי [להביא את מה], מה הוא בא להוסיף בכך?

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קְרִי שֶׁנָתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם – טָהוֹר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים – אַרְבָּעִים סְאָה; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים סְאָה מִכָּל מָקוֹם.

ומפרשים: לאתויי [להביא, להוסיף] מים שאובין, שאף ר' יהודה מתיר לטבול בארבעים סאה מים האגורים בקרקע אף אם נשאבו בידי אדם.

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, חַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַרֵישָׁא. חַד אֲמַר: הָא דְּאָמְרַתְּ ״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעַצְמוֹ אֲבָל לַאֲחֵרִים אַרְבָּעִים סְאָה״ – לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לַחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לַחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ – תִּשְׁעָה קַבִּין; וְחַד אֲמַר: כֹּל לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ חוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ – עַד דְּאִיכָּא אַרְבָּעִים סְאָה.

מסופר, רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ורבא (ברבי) בר שמואל כריכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד]. אמר להו [להם] רב פפא: הבו [תנו] לי לדידי לברוך [לעצמי לברך] ברכת המזון, שאני טהור, לפי דנפול עילואי [שנפלו עלי, כלומר, שפכתי על עצמי] תשעה קבין מים. אמר להו [להם] רבא בר שמואל: הרי על כך תנינא [שנינו], במה דברים אמורים שתשעה קבין מטהרים — הרי זה דווקא לענין לימוד לעצמו, אבל ללמד או להוציא אחרים ידי חובה — צריך ארבעים סאה. אלא, הבו [תנו] לי לדידי לברוך, דנפול עילואי [לברך, שנפלו עלי שטבלתי] בארבעים סאה. אמר להו [להם] רב הונא: הבו [תנו] לי לדידי לברוך, דליכא עילואי [לברך, שאין עלי] לא האי [זה] ולא האי [זה], שטהור אני ולא הוצרכתי לטבילה כלל.

וְחַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַסֵּיפָא. חַד אֲמַר: הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״אַרְבָּעִים סְאָה מִכָּל מָקוֹם״ – לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקַרְקַע, אֲבָל בְּכֵלִים – לֹא; וְחַד אֲמַר: אֲפִילּוּ בְּכֵלִים נַמִי.

מסופר גם שרב חמא טביל במעלי יומא דפיסחא [היה טובל בערב פסח] כדי להוציא רבים ידי חובתן. ואולם מסכמים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. וכשיטה זו המחלקת בין טהרת עצמו לטהרה לצורך אחרים.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר אֲפִילּוּ בְּכֵלִים – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: ״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַרְבָּעִים סְאָה מִכָּל מָקוֹם״. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר ״בְּקַרְקַע – אִין, בְּכֵלִים – לָא״ ״מִכָּל מָקוֹם״ לְאַתּוּיֵי מַאי?

במשנה זו דברים אחדים על הטמאים בטומאות שונות ועל ההרחקה מן הטומאה ומן הזוהמה. היה עומד בתפלה ונזכר בתוך תפילתו שהוא בעל קרי, ולדעה זאת אסור בתפילה, אף על פי כן לא יפסיק את התפילה באמצע, אלא יקצר בכל ברכה וברכה.

לְאַתּוּיֵי מַיִם שְׁאוּבִין.

כלל אמרו: ירד לטבול, אם יכול לעלות מן הטבילה ולהתכסות בבגדים ולקרות קריאת שמע של שחרית עד שלא תהא הנץ החמה — יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו [לא], שאינו יכול — מוטב שיתכסה במים ויקרא שם. ואולם לא יתכסה לא במים הרעים (שהסריחו) ואף לא במי המשרה (מים ששרו בהם פשתן, משום ריחם) עד שיטיל לתוכם מים אחרים. ובכלל, כמה ירחיק מהן ממים סרוחים ומן הצואה בשעת קריאת שמע — לפחות ארבע אמות.

רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרָבָא (בְּרַבִּי) בַּר שְׁמוּאֵל כְּרִיכוּ רִיפְתָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לְהוּ רַב פַּפָּא: הֲבוּ לִי לְדִידִי לְבָרוּךְ, דִּנְפוּל עִילָוַאי תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲמַר לְהוּ רָבָא (בְּרַבִּי) [בַּר] שְׁמוּאֵל, תָּנֵינָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים – אַרְבָּעִים סְאָה; אֶלָּא, הֲבוּ לִי לְדִידִי לְבָרוּךְ, דִּנְפוּל עִילָוַאי אַרְבָּעִים סְאָה. אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: הֲבוּ לִי לְדִידִי לְבָרוּךְ, דְּלֵיכָּא עִילָוַאי לָא הַאי וְלָא הַאי.

בברייתא מפורט יותר הדין הראשון מן המשנה. תנו רבנן [שנו חכמים]: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי באמצע תפילתו — לא יפסיק, אלא יקצר. ואם היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי — אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם וקורא, כלומר, קורא במהירות, ולא בחיתוך מושלם של המילים. ור' מאיר חולק ואומר שאין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים, שפחות משלושה פסוקים אסור לקרוא בתורה, ולאחר שסיים לקרוא שלושה פסוקים — יפסיק, ויניח לאחר לקרוא.

רַב חַמָּא טָבֵיל בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּפִסְחָא לְהוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו — מהלך לפניו עד שיזרקנה, כלומר, שתהיה לאחוריו ארבע אמות, ועל כך הקשו והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שדיו שיתרחק ארבע אמות לצדדין. כדי לישב את הסתירה מסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], אין סתירה בין שני המקורות, הא [זה] ששנינו שצריך שתהיה מאחוריו ארבע אמות, הרי זה באופן שאפשר, שיכול הוא ללכת קדימה עד שתהא הצואה מאחוריו, והא [וזה] ששנינו שדי בכך שיתרחק ארבע אמות לצדדים, הרי זה באופן שלא אפשר ללכת קדימה עד כדי ארבע אמות, ולכן לפחות ילך הצידה.

מתני׳ הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי – לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר.

והלכה, נוספת שנו: מי שהיה מתפלל ומצא אחר כך שהיתה צואה במקומו במקום שהתפלל בו, אמר רבה: אף על פי שחטא שלא בדק אם היה המקום נקי וראוי לתפילה (תוספות) — תפלתו תפילה, ויצא ידי חובתו. על כך מתקיף ליה [מקשה עליו] רבא: והא [והרי] נאמר: "זבח רשעים תועבה אף כי בזמה יביאנו" (משלי כא, כז), ולמדו מזה שמצוה הנעשית שלא כראוי אינה מצוה כלל, וזה שלא שם לבו כראוי אין תפילתו נחשבת! אלא אמר רבא: הואיל וחטא אדם זה, אף על פי שהתפלל — תפילתו תועבה, ויחזור ויתפלל שנית.

יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכָּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָנֵץ הַחַמָּה – יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִּקְרָא, וְאִם לָאו – יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם וְיִקְרָא; וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיַטִּיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה – אַרְבַּע אַמּוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שהיה עומד בתפילה ומים (מי רגליו) שותתין מאיזו שהיא סיבה על ברכיו — פוסק מתפילתו עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. ואולם נתעוררה השאלה: להיכן חוזר כשממשיך בתפילתו? ובכך נחלקו רב חסדא ורב המנונא, חד [אחד מהם] אמר : חוזר לראש התפילה, וחד [ואחד מהם] אמר: חוזר למקום שבו פסק.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי – לֹא יַפְסִיק אֶלָּא יְקַצֵּר. הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי – אֵינוֹ מַפְסִיק וְעוֹלֶה, אֶלָּא מְגַמְגֵּם וְקוֹרֵא; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין בַּעַל קֶרִי רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.

ומעירים: לימא בהא קמיפלגי [אולי נאמר, שבכך הם חולקים, שזה הוא יסוד מחלוקתם].

תַּנְיָא אִידָךְ: הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדוֹ – מְהַלֵּךְ לְפָנָיו עַד שֶׁיִזְרְקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָתַנְיָא: לִצְדָדִין! – לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאֶפְשָׁר, הָא – דְּלָא אֶפְשָׁר.

בקילעא [בחדר] של רב אושעיא, שהועלתה בעיה זו, ואתו [באו] ושאלו לרב אסי. אמר להו [להם]: לא שנו חיוב נתינת מים לבעל קרי אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה שראה קרי לאונסו הרי הוא פטור מכלום ואינו צריך טבילה כלל. אמר רב יוסף: אם כן איצטמיד חצביה [נדבק כדו] של רב נחמן, כלומר, לפי סיכום זה יש תועלת בכך לצורך טהרה.

הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ, אָמַר רַבָּה: אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא – תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. מַתְקִיף לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וַחֲטָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל – תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.

עד כה נידונו בעיות מרובות בדיני טבילת בעל קרי, ועל כך שואלים שאלה כללית: מכדי כולהו אמוראי ותנאי [הרי כל האמוראים והתנאים] בתקנתו של עזרא קמיפלגי [הם חולקים], ונחזי [ונראה] אם כן עזרא היכי [איך] תקן תקנה זו, שהרי דבר מצוי הוא ואפשר לראות כיצד נהגו בענין זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וּמַיִם שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו – פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. לְהֵיכָן חוֹזֵר? רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר: חוֹזֵר לָרֹאשׁ; וְחַד אָמַר: לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

אמר אביי: עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו די לו בתשעה קבין. ואחר כך אתו אמוראי ופליגי [באו האמוראים ונחלקו] בחולה. מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל ואילו חולה שראה קרי לאונסו דינו כבריא לאונסו. ואילו מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא שראה לאונסו, וחייב רק בנתינת תשעה קבין, ואילו חולה לאונסו פטור מכלום, מכל טבילה ורחיצה.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי,

על כך מקשה רבא: נהי [אם כי] תקן עזרא טבילה לבעל קרי, ואולם נתינה של תשעה קבין מי [האם] תקן?! והאמר מר [והרי אמר החכם] כי לא שמענו מסורת בדבר אלא שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין ולא תקנה אחרת. אלא אמר רבא: יש להסביר את השתלשלות המחלוקת לאחר תקנת עזרא. עזרא עצמו תקן טבילה רק לבריא המרגיל בארבעים סאה. ואתו רבנן [ובאו חכמים] והתקינו לבריא שראה קרי לאונסו רחיצה בתשעה קבין. ואתו [ובאו] אחר כך אמוראי [האמוראים] וקא מיפלגי [וחלקו] בדינו של חולה, מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל, וחולה לאונסו — כבריא לאונסו, ואילו מר סבר [וחכם אחד סבור] שבריא המרגיל רק הוא חייב טבילה בארבעים סאה, ואילו חולה המרגיל דינו כבריא שראה לאונסו — בתשעה קבין בלבד. אבל חולה לאונסו פטור מכלום מכל טבילה ורחיצה.