וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.

ומן התפילין, ואולם חייבין הם בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון, כאשר יבואר הדבר, ונימוקיו בגמרא.

גמ׳ ״קְרִיאַת שְׁמַע״, פְּשִׁיטָא! מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת!

על דברי המשנה שנשים פטורות מקריאת שמע מקשים: הלא דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ועל פי הכלל כי כל מצות עשה שהזמן גרמא, כלומר, שקיומה מותנה בזמן מסויים נשים פטורות ממנה, ואף קריאת שמע שזמנה דווקא בבוקר ובערב, אינה מחייבת את הנשים, ומשום מה הוצרכה המשנה להזכיר את הדבר במיוחד?

מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִית בָּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם – קָמַשְׁמַע לָן.

ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואית [ויש] בה בקריאת שמע קבלת עול מלכות שמים, הרי בשל חשיבות הדבר יש אולי לחייב אף את הנשים לקרוא קריאת שמע, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שלמרות זאת אין הנשים חייבות בקריאה.

״וּמִן הַתְּפִלִּין״ פְּשִׁיטָא! – מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתְקַשׁ לִמְזוּזָה – קָמַשְׁמַע לָן.

ועוד שנינו במשנה שנשים פטורות מן התפלין. ושואלים: הלא גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי להנחת התפילין נקבע זמן (ביום ולא בלילה ולא בשבתות וחגים), ומדוע אם כן יש להדגיש את פטור הנשים מחובת תפילין? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ותפילין איתקש [הוקשו, הושוו] בכתוב למזוזה, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח) ומיד לאחר מכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (שם ט), ואפשר היה לחשוב שכשם שהנשים חייבות במזוזה תהיינה חייבות אף בתפילין, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שבכל זאת נשים פטורות מתפילין.

״וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה״ דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ. – מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב בָּהּ ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי – קָמַשְׁמַע לָן.

ועוד שנינו במשנה שנשים עבדים וקטנים חייבין בתפלה. ומסבירים שאף שיש לה זמנים קבועים, והדבר לכאורה נותן שתיפטרנה הנשים מחובת תפילה, מכל מקום כיון דרחמי נינהו [שבקשת רחמים הם], על כן כיון שאף הנשים צריכות לבקש על רחמי שמים, לכן חייבות הן בתפילה. ואולם מאחר שמהו דתימא [שתאמר]: הואיל ועל התפילה כתיב [נאמר] "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נה, יח), ואם כן אולי התפילה כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [היא נחשבת] — על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שמצוות התפילה בעיקרה אין קבוע לה זמן והכל אם כן חייבים בה.

״וּבִמְזוּזָה״ פְּשִׁיטָא! – מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתְקַשׁ לְתַלְמוּד תּוֹרָה – קָמַשְׁמַע לָן.

ועוד שנינו במשנה שנשים חייבות במזוזה. ושואלים: גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! וכי משום מה לא תהיינה חייבות? והרי היא מצות עשה שלא הזמן גרמה! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר], הואיל ואתקש [והוקשה, הושוותה] במקרא פרשת מזוזה למצוות תלמוד תורה, שבתורה הן פרשיות סמוכות (דברים יא, יט-כ), והיה איפוא מקום לומר שהן פטורות ממצות מזוזה כשם שהן פטורות מתלמוד תורה, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה במפורש שהן חייבות.

״וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן״ פְּשִׁיטָא! – מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי – קָמַשְׁמַע לָן.

ועוד שנינו במשנה שנשים חייבות בברכת המזון. ושואלים: גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים כי הואיל וכתיב [שנאמר] "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע" (שמות טז, ח) ואפשר היה להבין שמצות ברכת המזון כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [נחשבת], שהתורה קבעה זמנים מסויימים לסעודה, ועל כן גם ברכת המזון שייכת לזמנים אלה, ולכן נשים פטורות ממנה — על כן היה צורך בהדגשה החוזרת במשנה.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה. – אַמַּאי? מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת! – אֲמַר אַבַּיֵי: מִדְּרַבָּנַן.

אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בעשיית קידוש היום של שבת דבר תורה. ושואלים: אמאי [מדוע]? הרי הקידוש הוא בודאי מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה! אמר אביי: הנשים אכן אינן חייבות בקידוש אלא מדרבנן [מדברי סופרים] ולא מדין תורה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״דְּבַר תּוֹרָה״ קָאָמַר! וְעוֹד, כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה נְחַיְּיבִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן!

אמר ליה [לו] רבא: שתי דחיות להסבר זה, ראשית, והא [והרי] רב אדא בר אהבה שאמר הלכה זו שהנשים חייבות בקידוש הלא הוא עצמו שהיא "דבר תורה" קאמר [אמר]. ועוד, אף עצם ההסבר אינו מובן, שאם כן שמוסיפים חכמים תקנות מסוג זה, אף כל מצות עשה אף שפטורות הנשים מהן מדין תורה, מכל מקום נחייבינהו מדרבנן [נחייב אותן לקיימן מדברי סופרים]!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אֲמַר קְרָא ״זָכוֹר״ ״וְשָׁמוֹר״ – כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וְהָנֵי נָשֵׁי, הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּשְׁמִירָה – אִיתְנְהוּ בִּזְכִירָה.

אלא אמר רבא: יש לדבר הסבר מיוחד. בעשרת הדברות שבספר שמות נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), ואילו בספר דברים נאמר "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב), ושתי נוסחות אלה למדות זו מזו, ויכולים אנו להסיק מכך שכל שישנו בחובת שמירה של השבת מלחללה, ישנו גם במצות זכירה של השבת בקידוש. והני נשי [ואותן הנשים] הואיל ואיתנהו [וישנן] בשמירה, איתנהו [ישנן] גם בזכירה. שהרי בענין שמירת השבת כל ישראל מצווים בשווה להמנע מלחללה, ומכיון שכך נתחייבו אף הנשים בעשיית זכרון ליום השבת בקידוש.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְאַפּוֹקֵי רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. אִי אָמְרַתְּ (בִּשְׁלָמָא) דְּאוֹרַיְיתָא – אָתֵי דְּאוֹרַיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר – אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. מַאי?

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מן המשנה למדנו שנשים חייבות בברכת המזון, ואולם האם חיובן הוא מדאורייתא [מן התורה] או רק מדרבנן [מדברי סופרים]? למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה למעשה]? — לאפוקי [להוציא] בברכתן את הרבים ידי חובתן, כאשר הן מברכות עבור הרבים. שכן אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובן מן התורה], אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [בא זה שחיובו מן התורה ומוציא את החייבים מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שחיובן מדברי סופרים], אם כן הנשים הוי [הינן] מצד הדין שבתורה בגדר "שאינו מחוייב בדבר", וכלל הוא שכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להיות מוציא באותו דבר את הרבים ידי חובתן. ולכן יש חשיבות לדעת מאי [מה] המסקנה בדבר.

תָּא שְׁמַע, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו, וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ, וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ; אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.

תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בבריתא: באמת אמרו שבן מברך עבור אביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם הנזקק לכך שאשתו ובניו מברכים לו והוא אינו יודע לברך בעצמו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרַיְיתָא – אָתֵי דְּאוֹרַיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּאוֹרַיְיתָא?

ומכאן אפשר להסיק אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובן מן התורה], אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [בא זה שחיובו מן התורה ומוציא את החייבים מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן, אתי דרבנן ומפיק דאורייתא [אם אומר אתה שחיובן רק מדברי סופרים, איך יתכן שיבוא המחוייב מדברי סופרים ויוציא את המחויב מן התורה]?!

וּלְטַעֲמִיךְ, קָטָן בַּר חִיּוּבָא הוּא? – אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכַל שִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן, דְּאָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּרַבָּנַן.

על הוכחה זו מקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] האם קטן בר חיובא [בן חיוב מצוות מן התורה] הוא? שהרי לכל הדעות קטן פטור מן התורה, ובכל זאת נאמר כאן שהוא מברך עבור אביו. ודאי יש להבין את הדבר בדרך שונה ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכל פחות מכדי שביעה שזהו שיעורא דרבנן [שיעור שחייב עליו ברכת המזון רק מדברי סופרים] ולא מדין התורה, ואז אתי רבנן ומפיק דרבנן [בא מי שחיובו מדברי סופרים ומוציא אחר שחיובו מדברי סופרים].

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״. אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כַּזַּיִת וְעַד כַּבֵּיצָה.

מאחר שהוזכרה ההלכה שמדברי סופרים יש לברך אף על פחות מכדי שיעור שביעה, מביאים את מה שדרש בענין זה ר' עוירא, שזמנין [לפעמים] אמר לה [אותה] דרשה משמיה [משמו] של ר' אמי וזמנין [ולפעמים] אמר לה [אותה] דרשה משמיה [משמו] של ר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך "האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י, יז) והלא בכל זאת אתה נושא פנים לישראל, דכתיב [שכן נאמר]: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כו)?! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, והרי כתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י), והרי שאין חובת ברכה אלא כשאוכל כדי שביעה, ואילו הם מדקדקים על עצמם לברך אפילו עד כזית ועד כביצה, ומאחר שהם עושים לפנים משורת הדין, אף הם ראויים לנשיאת פנים.

מתני׳ בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ; וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.

עזרא הסופר תקן שבעל קרי לא יעסוק בדברי תורה אלא אם כן טבל וטהר לפני כן. הלכה זו עצמה היתה מקובלת במשך דורות רבים, ואולם נתעוררו מחלוקות מרובות מה הם בדיוק דברי התורה שעליהם חלה תקנה זו. ועל כך אומרת המשנה: הגיע זמן קריאת שמע והוא בעל קרי — אינו אלא מהרהר קריאת שמע בלבו, ואינו מברך בדיבור פה בקריאת שמע כלל, לא בברכות לפניה ולא לאחריה. ועל המזון שחייב מן התורה בברכה עליו מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, שכן הברכה שלפני המזון הריהי אך מדברי חכמים. ור' יהודה מתיר בכל המקרים הללו ואומר: מברך לפניהם ולאחריהם.

גמ׳ אָמַר רָבִינָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר?

אמר רבינא: מן המשנה אפשר להסיק: זאת אומרת הרהור כדבורדמי [נחשב]. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי [שאם יעלה על דעתך לומר כי אינו נחשב כדיבור] אם כן למה מהרהר בעל קרי? אלא ודאי ההרהור הריהו כדיבור מפורש.

אֶלָּא מַאי הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו!

ודוחים: אלא מאי [מה] אומר אתה — שהרהור דינו כדבור דמי [נחשב], הרי אם הותר הבעל קרי בהרהור והרהור הוא כדיבור, אם כן מדוע לא יוציא כבר את הדברים במפורש בשפתיו?

כִּדְאַשְׁכַּחַן בְּסִינַי.

ומתרצים: כדאשכחן [כפי שמצאנו] בהר סיני שכל בועל אשה פרש וטבל לפני קבלת התורה, ואף כאן תקנו שבעל קרי לא יאמר בפיו דברי תורה.

וְרַב חִסְדָּא אֲמַר: הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי – יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו!

ואילו רב חסדא אמר שיש להוציא ממשנה זו מסקנה הפוכה, ולדעתו הרהור לאו [לא] כדבור דמי [הוא נחשב], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שהרהור הוא אכן כדבור, אם כן יוציא בעל קרי לכתחילה בשפתיו.

אֶלָּא מַאי – הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר? – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ כָּל הָעוֹלָם עוֹסְקִין בּוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל.

על הוכחה זו מקשים: אלא מאי [מה] תאמר כי הרהור לאו [לא] כדבור דמי [נחשב], אם כן למה מהרהר? ואמר ר' אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.

וְנִגְרוֹס בְּפִרְקָא אַחֲרִינָא! – אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עוֹסְקִין בּוֹ.

על כך שואלים: אם רק זו הכוונה, אם כן ונגרוס בפרקא אחרינא [וילמד בפרק אחר] ולא דווקא בקריאת שמע או ברכה! אמר רב אדא בר אהבה: ראוי שיעסוק אדם בדבר שהצבור עוסקין בו.