״הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה וכו׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוּרָה הָרוֹאָה פְּנִימָה – פְּטוּרָה, וְשֶׁאֵינָהּ רוֹאָה פְּנִימָה – חַיֶּיבֶת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבָּאִים מֵחֲמַת הָאָבֵל – פְּטוּרִין, מֵחֲמַת עַצְמָן – חַיָּיבִין.

שנינו במשנה ששורת המנחמים העומדים בשורה הפנימית פטורים מקריאת שמע, והאחרים חייבים. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא את הדברים בנוסח מורחב קצת יותר: שורה של מנחמים הרואה פנימה — פטורה, ושאינה רואה פנימה — חייבת. ור' יהודה מוסיף ואומר: שורת המנחמים הבאים מחמת האבל — פטורין, והבאים מחמת עצמן, מתוך סקרנות — חייבין בקריאת שמע.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדּוֹ פּוֹשְׁטָן אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק, מַאי טַעְמָא – ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״ – כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

שנינו שיש ממנחמי האבלים הפטורים מקריאת שמע משום כבוד המת. ומכאן באים לדיון העוסק בשאלה הכללית באיזו מדה דוחה כבוד הבריות מצוות הכתובות בתורה. אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו, שגילה שבגדו או חלק ממנו עשוי שעטנז, צמר ופשתים יחדיו — פושטן אפילו בשוק. ואין מניחים אותו להישאר בבגדו זה עד שיגיע לביתו, מאי טעמא [מהו טעם הדבר] — כאמור: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל), ומכאן הגיעו לכלל שכל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקים כבוד לרב. על הכללה זו מקשים ממקורות אחדים.

מֵתִיבֵי: קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, וְלִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, בָּא בַּטְּהוֹרָה – בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּהוֹרָה, בָּא בַּטְּמֵאָה – בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּמֵאָה, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. אַמַּאי? לֵימָא: ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה׳״.

מתיבי [הקשו] על כך ממה ששנינו בברייתא: לאחר שקברו מלווי המת את המת וחזרו, ולפניהם יש שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, שהדרך עוברת בבית הקברות וכדומה, אם בא האבל בדרך הטהורה — באין עמו בטהורה, ואם בא בדרך הטמאה — באין כל המלוווים אתו בדרך הטמאה משום כבודו. ואמאי [מדוע] יעשו כן? לימא [נאמר] גם כאן "אין חכמה ואין תבונה... לנגד ה'"!

תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא בְּבֵית הַפְּרַס דְּרַבָּנַן.

ותרגמה [הסביר אותה] ר' אבא שמדובר כאן בדרך שאינה טמאה מדין תורה כי אם רק בבית הפרס הטמא רק דרבנן [מדברי סופרים]. ששדה שידוע שהיה בו קבר, וחרשו את השדה ונעלם הקבר שבתוכו — השדה כולו נחשב טמא מדברי חכמים, מחשש שמא פיזרה המחרשה את עצמות המת בכל חלקי השדה. ומכיון שטומאה זו היא מגזירת חכמים בלבד, מותר לעבור בשדה מפני כבוד הבריות.

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרַס וְהוֹלֵךְ; וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אַשִׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בֵּית הַפְּרַס שֶׁנִּדַּשׁ טָהוֹר.

וראיה לדבר שאין דין בית הפרס כדין טומאה מן התורה — שאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך, שהעובר בבית הפרס ורוצה להשאר בטהרה, צריך לנפח — לנשוף באבק לפני כל צעד שהוא צועד, שכן אם יש שם עצם — תגלה הנשיפה את העצם מן האבק שנצטבר עליה. ועל בדיקה מסוג זה לא היו סומכים אילו היה האיסור מדברי תורה. וכן אמר רב יהודה בר אשי משמיה [משמו] של רב: בית הפרס שנדש ברגלים ונעשה בו שביל — טהור, ואין חוששים עוד לעצמות, הרי שכל איסורו לא היה אלא משום גזירה וחומרת חכמים.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מְדַלְּגִין הָיִינוּ עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה – יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אַמַּאי? לֵימָא: ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!

ומנסים להביא ראיה אחרת לשאלה זו עד כמה כבוד הבריות דוחה מצוות הכתובות בתורה. תא שמע [בא ושמע] ממה שאמר ר' אלעזר בר צדוק הכהן: מדלגין היינו אני ושאר הכהנים על גבי ארונות של מתים, כדי למהר להגיע לקראת (לקבל פני) מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו שמותר לעשות כן אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה לראות בגאולת ישראל, יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. הרי שלכבוד המלך עובר הכהן על האיסור מן התורה להטמא למתים, ואמאי [מדוע]? לימא [נאמר] אף כאן: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"!

כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֹהֶל, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲלַל טֶפַח – חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה, וְשֶׁאֵין בּוֹ חֲלַל טֶפַח – אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה,

ומתרצים שיש להבין זאת על פי דברי רבא. שאמר רבא: דבר תורה, אהל שהוא כיסוי על המת, כל שיש בו חלל טפח בין המת לבין הדבר המכסה אותו — הרי מכסה זה חוצץ בפני הטומאה ואין המת מטמא את שלמעלה מן הכיסוי. ושאין בו חלל טפח בין המת לדבר המכסה את המת — אינו חוצץ בפני הטומאה והטומאה ("טומאה רצוצה") בוקעת ועולה עד לרקיע.

וְרוֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חֲלַל טֶפַח, וְגָזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶן, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד מְלָכִים לֹא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

ורוב ארונות המתים יש בהן חלל טפח, ולכן על גבי הארון אין טומאה כלל. אלא גזרו חכמים על ארונות שיש בהן חלל משום הארונות שאין בהן חלל טפח. ואולם משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים], והכהנים דילגו על הארונות — שהרי מותר מדברי תורה לעשות כן. ואין איפוא ללמוד מכאן אם כבוד הבריות דוחה דברי תורה.

תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.

ומנסים להביא ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא. תא שמע [בא ושמע]: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] מצוות לא תעשה שבתורה.

וְאַמַּאי? לֵימָא: ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! – תַּרְגְּמָהּ רַב בַּר שַׁבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ: לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְּאוֹרַיְיתָא הִיא!

ושואלים: אמאי [מדוע]? לימא [שיאמר] אף כאן את דברי הכתוב "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" תרגמה [הסביר זאת] רב בר שבא קמיה [לפני] רב כהנא: המדובר הוא בלאו (מצוות לא תעשה) של "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), ואיסור זה הוא שאפשר לבטלו משום כבוד הבריות. אחיכו עליה [צחקו עליו] בני הישיבה, שהרי הלאו של "לא תסור" דאורייתא היא [מן התורה הוא] כשאר איסורים ומדוע יהא קל משאר איסורי תורה לעבור עליו בשל כבוד הבריות?!

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא לָא תָּחִיכוּ עֲלֵיהּ, כָּל מִילֵּי דְּרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שָׁרוּ רַבָּנַן.

אמר להם רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה [אדם גדול אמר דבר, אל תצחקו עליו], שכן כל מילי דרבנן אסמכינהו [דברי חכמים סמכום] על לאו של "לא תסור", ומשום כבודו שרו רבנן [התירו חכמים], שהרי תוקפן של כל גזירות ותקנות חכמים הינו מכוח ציווי התורה לשמוע אל השופט שיהיה בכל דור ודור ולא לסור מדבריו. ולכן כאשר החכמים מוותרים על תקנה שלהם משום כבוד הבריות, הרי שבעקיפין דוחה כבוד הבריות לא תעשה שבתורה. ומכל מקום רק תקנות מדברי חכמים הוא דוחה.

תָּא שְׁמַע: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ – פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם וּפְעָמִים שֶׁאֵין אַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם;

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא. תא שמע [בא ושמע]: בדיני אבידה נאמר "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך". (דברים כב, א) ובברייתא מסבירים כי מן הביטוי "והתעלמת מהם" יש להבין כהוראת היתר שפעמים שאתה מתעלם מהם מאבידה, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם.

הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה כֹּהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי? לֵימָא: ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!

הא [הרי] כיצד? כגון אם היה המוצא כהן, והיא, האבידה, בבית הקברות, או אם היה זקן ואינה לפי כבודו לטפל באבידה מסוג זה, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, שאינו רוצה לבטל את מלאכתו המרובה כשנמצא אדם אחר שיוכל לדאוג לאבידה, לכך נאמר, "והתעלמת" להתיר את ההתעלמות. אמאי [מדוע], לימא [שיאמר] גם כאן שאף שאין האבידה לפי כבודו מכל מקום "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. וְלִיגְמַר מִינָּהּ! – אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא יַלְּפִינַן.

ומשיבים: שאני התם, דכתיב [שונה שם, שנאמר] "והתעלמת מהם", שבכך יש רמז שלפעמים מותר להתעלם מן האבידה. ראינו אפוא שבמקרה מיוחד זה שכבוד הבריות דוחה מצווה יש ראיה מן התורה, ושואלים: וליגמר מינה [ונלמד ממנה] מהלכה זו שבכלל דוחה כבוד הבריות אף מצוה שבתורה. אפשרות זו דוחים: איסורא מממונא לא ילפינן [דברים של איסור מדיני ממונות אין אנו למדים]. והאבידה הלא היא אך הפסד כספי, מה שאין כן בשאר מצוות שאינן קשורות בממון.

תָּא שְׁמַע:

על כן מביאים ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא אחרת. תא שמע [בא ושמע], נאמר במקרא על הנזיר: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלוהיו על ראשו" (במדבר ו, ז), ומאחר שנכתב כבר בנזיר "על נפש מת לא יבוא" מה טעם יש לפירוט נוסף זה, שהרי כולם מצויים בכללו של הכתוב הקודם?! ולמדו חכמים בדרך מדרש ההלכה שכל אחד מיחסי הקירבה הללו בא ללמדנו הדגשה מיוחדת בדינים אלה.

״וּלְאַחֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יַחֲזוֹר וְיִטַּמֵּא – אָמַרְתָּ לֹא יִטַּמֵָּא.

וכך למדו: מהמלה "ולאחתו" למדים אנו שכל אדם (תוספות) שהיה הולך לשחוט את פסחו, או שהיה הולך למול את בנו, שבשניהם, אם ימנע אדם ולא יעשה אותם הריהו מתחייב בכך כרת ושמע שמת לו מת, יכול, כלומר, האם אפשר לחשוב שיחזור מדרכו ויטמא למתו? — אמרת: בודאי במקרה זה לא יעקור מצוה חמורה של התורה בשל מתו, ולא יטמא.

יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְאַחוֹתוֹ״ – לְאַחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא,

יכול היית לחשוב: כשם שאינו מטמא להם לקרוביו כך אינו מטמא למת מצוה שהוא מת הנמצא בדרך ואין איש לקוברו — על כך אמרו תלמוד לומר שיש להבין את ההדגשה "ולאחותו" במובן זה: לאחותו הוא שאינו מטמא, שכן יש בדרך כלל מי שידאג לקבורתה,