״בֶּן אִישׁ חַי״, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא, ״בֶּן אִישׁ חַי״ – שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי; ״רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל״ – שֶׁרִיבָּה וְקִבֵּץ פּוֹעֲלִים לַתּוֹרָה; ״וְהוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב״ – שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי;

וכך יש להסביר: הכתוב קורא לו "בן איש חי", ותמיהה היא: אטו כולי עלמא בני מתי נינהו [וכי כל העולם בני מתים הם] שייחדו הכתוב בכינוי זה? אלא כך יש לפרש: "בן איש חי" — שהוא חי תמיד, שאפילו במיתתו הוא קרוי "חי". "רב פעלים מקבצאל" — שריבה וקבץ פעלים למען התורה. "והוא הכה את שני אראל מואב" — שלא הניח (השאיר אחריו) אדם גדול כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, שכן המקדש נקרא "אריאל" (ראה ישעיהו כט, א), ו"שני אריאל" הינם איפוא שני בתי מקדש.

״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״ – אִיכָּא דְּאָמְרִי: דִּתְבַר גְּזִיזִי דְּבַרְדָּא וּנְחַת וּטְבַל, אִיכָּא דְּאָמְרִי דִּתְנָא סִיפְרָא דְּבֵי רַב בְּיוֹמָא דְּסִיתְוָא.

והמשך הכתוב "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", ובפירושו נחלקו חכמים, איכא דאמרי [יש שאומרים] שהפירוש הוא: דתבר גזיזי דברדא, ונחת [ששבר גושי קרח, וירד] וטבל במים לטהרתו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בפירוש הכתוב: דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא [ששנה את כל ספר בית מדרשו של רב, תורת כהנים, ביום חורף אחד].

״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ (עַל פִּי) שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״. חַי הוּא! אֶלָּא: הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.

ובניגוד לצדיק הנקרא "חי" אף לאחר מותו, נאמר בפירוש הכתוב "והמתים אינם יודעים מאומה" — אלו רשעים, שאף בחייהם הריהם קרויין "מתים", שנאמר על מלך ישראל בעודו חי: "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" (יחזקאל כא, ל). ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור, הבא ראיה לדבר מכאן], ממה שנאמר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו), והדבר תמוה שהלא עדיין חי הוא כל עוד לא פסקו את דינו למיתה! אלא שאדם זה שהוא רשע, הינו נחשב מת מעיקרא [מתחילה].

בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא אִיַּיקַר לְהוּ תַּלְמוּדַיְיהוּ, הָווּ קָא מְצַעֲרֵי לְאַדְכּוּרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּהַאי צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: מְנָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע״!

בנושא זה מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא [יצאו אל הכפרים] להשגיח על הפועלים. אייקר להן תלמודייהו [השתכח מהם תלמודם]. הוו קא מצערי לאדכוריה [והיו מצטערים להיזכר בו]. אמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחברו]: האם ידע אבון בהאי צערא [יודע אבינו שמת כבר בצער הזה שלנו]? אמר ליה [לו] אחיו: מנא [מנין] ידע? והא כתיב [והרי נאמר]: "יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו" (איוב יד, כא), והרי שהמתים אינם יודעים!

אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי.

אמר ליה [לו] אחיו: וכי המת לא ידע [אינו יודע]? והא כתיב [והרי נאמר]: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (שם כב) ועל סמך פסוק זה אמר ר' יצחק: קשה רמה (התולעת המכרסמת) למת כדקירת מחט בבשר החי, והרי שלמתים יש הרגשה וידיעה!

אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִּידְהוּ – יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְּאַחֲרִינָא – לָא יָדְעִי.

על כן, כדי ליישב את הסתירה אמרי [אמרו]: בצערא דידהו — ידעי, בצערא דאחרינא — לא ידעי [בצערם שלהם — הם יודעים, בצערם של אחרים — אינם יודעים].

וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ, אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחֲצֶלֶת שֶׁל קָנִים, אֶלָּא לְכִי אַתְּ וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעַתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – לָקָה, שֶׁלּוֹ – לֹא לָקָה.

ומקשים: ולא? וכי אין המתים יודעים בצערם של אחרים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו (והכעיסתו) אשתו על שנתן סכום כה גדול בשנים כה קשות, ולא מצא לו החסיד מנוחה בביתו, והלך ולן בבית הקברות. ובאותו לילה שמע בחלומו (ריטב"א, הכותב, מהרש"א) שתי רוחות שמספרות (משוחחות) זו לזו. אמרה חדא [אחת] לחברתה: חברתי, בואי ונשוט (נשוטט) בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד (המסך המבדיל בין השכינה והעולם) מה (איזו) פורענות בא לעולם בשנה זו? אמרה לה חברתה: אני איני יכולה ללכת עמך שכן אני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה בחזרה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע בשנה זו ברביעה (עונת המטר) ראשונה סופו שהברד יורד ומלקה (מקלקל) אותו, את תבואתו. כיון שכך, הלך הוא אותו חסיד וזרע ברביעה שניה. ואכן בסופו של דבר, יבול שדותיו של כל העולם כולו לקה, ואילו יבולו שלו לא לקה.

לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחֲצֶלֶת שֶׁל קָנִים? אֶלָּא לְכִי אַתְּ וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה ֹשָּׂמַעַתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – נִשְׁדַּף, וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף.

לשנה האחרת הלך אותו חסיד בכוונה ולן שוב בבית הקברות בערב ראש השנה, ושמע שוב אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא [אחת] לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך כבר שאיני יכולה לפי שאני קבורה במחצלת של קנים?! אלא לכי את, ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה השדפון (יובש) מלקה אותו. הלך אותו חסיד וזרע ברביעה ראשונה, ומכיון שהכל זרעו בשניה, קרה שוב שיבולו של כל העולם נשדף ושלו לא נשדף.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתַָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחֲצֶלֶת שֶׁל קָנִים.

אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו בשנה זו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח (סיפר) לה כל הדברים הללו. אמרו לא היו ימים מועטים לאחר זמן עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה (נערה) שהיתה קבורה שם. ואמרה לה אשת החסיד בזלזול: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.

לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הַנִּיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים. אַלְמָא יָדְעִי!

לשנה האחרת שוב הלך החסיד ולן בבית הקברות ושמע שוב אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, שכן דברים שנאמרו ביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי [מכאן שהמתים יודעים] מה קורה ומתחדש בעולם.

דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב וְאָזֵיל וַאֲמַר לְהוּ.

על כך עונים: אין זו ראיה, דילמא איניש אחרינא שכיב, ואזל [אולי אדם אחר ששמע את שנאמר משמם, ומת, והלך] ואמר להו [להם] שכך שמע.

תָּא שְׁמַע: דִּזְעִירִי הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי גַּבֵּי אוֹּשְפִּזִיכְתֵיהּ, עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בַּתְרָהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לָהּ: זוּזֵי הֵיכָא? – אֲמַרָהּ לֵיהּ: זִיל שָׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי בְּצִנּוֹרָא דְּדַשָּׁא בְּדוֹךְ פְּלָן, וְאֵימָא לָהּ לְאִימָא תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי וְגּוֹבְתַאי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לְמָחָר. אַלְמָא יָדְעִי! –

ובענין זה של ידיעת המתים, תא שמע[בוא ושמע] ראיה לדבר, שכן מסופר: זעירי הוה מפקיד זוזי גביה אושפיזיכתיה[היה מפקיד את כספו אצל בעלת האכסניה שלו].עד דאתי ואזיל לבי רב, שכיבה[בתוך הזמן שבא והלך לבית רבו, מתה], ולא ידע איש היכן הניחה את הכסף. אזל בתרה[הלך אחריה]לחצר מות (בית הקברות), אמר לה: זוזי היכא[היכן הדינרים]?אמרה ליה[לו]:זיל שקלינהו מתותי בצינורא דדשא בדוך פלן[לך וקח אותם מתחת ציר הדלת במקום פלוני],ואימא לה לאמא תשדר לי, מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר[ואמור לה לאמי שתשלח לי את מסרקי וקופסא של כחול עם פלונית שתבוא הנה לאחר מותה מחר].אלמא[הרי נלמד מכאן] שהמתים ידעי[יודעים] מה מתרחש בעולם החיים!

דִלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרִיז לְהוּ.

ודוחים הוכחה זו: דילמא [שמא] המלאך דומה הממונה על המתים קדים [מקדים] ומכריז להו [להם] שמחר יבוא פלוני, אבל בעצמם אינם יודעים.

תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הָווּ קָא מִפַּקְדִי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְּיַתְמֵי, כִּי נַח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הָווּ קָא קָרוּ לֵיהּ בַּר אָכֵיל זוּזֵי דְּיַתְמֵי. אֲזַל אַבַּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נַמִי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, הֵיכָא? – אֲמַרוּ לֵיהּ: סְלֵיק לִמְתִיבְתָא דִרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתֵיב אַבָּרָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי יָתְבַתְּ אַבָּרָאֵי, מַאי טַעְמָא לָא סָלְקַת? אֲמַר לֵיהּ, דְאָמְרִי לִי: כָּל כִּי הֲנָךְ שְׁנֵי דְּלָא סְלִיקַתְּ לִמְתִיבְתָא דְּרַבִּי אָפֵס וְאַחֲלִישְׁתֵּיהּ לְדַעֲתֵיהּ – לָא מְעַיְּילִינַן לָךְ לִמְתִיבְתָא דִרְקִיעָא.

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, שכן מסופר: אבוה [אביו] של שמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי [היו מופקדים אצלו כספי יתומים]. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, מת] לא הוה [היה] שמואל גביה [אצלו, לידו] ולא יכול היה לספר לו היכן הכספים, ומאחר שלא החזירם הוו קא קרו ליה "בר אכיל זוזי דיתמי" [היו קוראים לו "בן אוכל כספי יתומים"]. אזל אבתריה [הלך אחריו, אחרי אביו] לחצר מות. אמר להו [להם, למתים שם]: בעינא [רוצה אני את] אבא! אמרו ליה [לו] המתים: אבא טובא איכא הכא [רבים יש כאן]. אמר להו [להם]: בעינא [רוצה אני] את אבא בר אבא. אמרו ליה [לו]: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא [גם כן רבים יש כאן]. אמר להו [להם]: בעינא [רוצה אני] את אבא בר אבא אבוה [אביו] של שמואל היכא [היכן הוא]? אמרו ליה [לו] סליק למתיבתא דרקיעא [עלה לישיבה שברקיע]. אדהכי חזיה [בתוך כך שעלה ראהו] את לוי חבירו דיתיב אבראי [שיושב מחוץ] לישיבה של שאר המתים. אמר ליה [לו]: אמאי יתבת אבראי [מדוע אתה יושב בחוץ]? מאי טעמא לא סלקת [מה טעם אינך עולה לישיבה]? אמר ליה [לו], דאמרי [שאומרים] לי: כל הנך שני [אותן מספר שנים] שלא סליקת למתיבתא [עלית נכנסת, לישיבה] בראשותו של ר' אפס ואחלישתיה לדעתיה [והחלשת גגם את דעתו, גרמת לו לחולשת הדעת], לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא [נכניס אותך לישיבה שברקיע].

אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי וְאַחֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָא בָּכֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּלַעֲגַל קָא אָתֵית. מַאי טַעְמָא אַחֵיכַתְ? – דַּחֲשִׁיבַת בְּהַאי עָלְמָא טוּבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא – נְעַיְילוּהּ לְלֵוִי, וְעַיָילוּהוּ לְלֵוִי.

אדהכי והכי אתא אבוה [בין כה וכה בא אביו], חזיה דהוה קא בכי ואחיך [ראה אותו שמואל שהיה בוכה וצוחק]. אמר ליה [לו] שמואל לאביו: מאי טעמא קא בכית [מה טעם בוכה אתה]? אמר ליה [לו] אביו: משום דלעגל קא אתית [שבמהרה תבוא לכאן], והוסיף שמואל לשאול אותו: מאי טעמא אחיכת [מה טעם צוחק אתה]? ענה לו אביו: משום דחשיבת בהאי עלמא טובא [שחשוב אתה בעולם הזה ביותר]. אמר ליה [לו]: אי חשיבנא [אם חשוב אני] — נעיילוה [יכניסוהו] ללוי לישיבה. ואכן כך היה שעיילוהו [הכניסוהו] ללוי.

אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְּיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שָׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְּרֵחַיָא, עִילָּאֵי וְתַּתָּאֵי – דִּידַן, וּמִיצְעֵי – דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? – אֲמַר לֵיהּ: אִי גַנּוּבֵי גַנָּבֵי – מִגַּנְבוּ מִדִּידַן, אִי אָכְלָה אַרְעָא – אָכְלָה מִדִּידַן. אַלְמָא דְּיָדְעִי! – דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב – קָדְמִי וּמַכְרְזִי ״פַּנּוּ מָקוֹם״.

אמר ליה [לו] שמואל לאביו: זוזי דיתמי היכא [כספי היתומים היכן הם]? אמר ליה [לו]: זיל שקלינהו באמתא דרחיא [לך וקח אותם בבית הריחיים], ושם תמצא שהכספים עילאי ותתאי [העליונים והתחתונים] — הם דידן [שלנו], ומיצעי דיתמי [והאמצעיים של היתומים] אמר ליה [לו] שמואל: מאי טעמא עבדת הכי [מה טעם עשית כך]? אמר ליה [לו]: אי גנובי [שאם יגנבו] — מגנבו מדידן [יגנבו משלנו], שהם העליונים הנראים לעיני הגנב, אי אכלה ארעא [אם תאכלם, תבלעם הארץ] — אכלה מדידן [תאכל, תבלע משלנו], את התחתונים שהם סמוכים לה, ולא משל היתומים. ומסיקים מסיפור זה, אלמא דידעי [מכאן שיודעים] הם המתים מתי ימותו אחרים, ומאחר שאין זה למחרת, הרי אף המלאך דומה אינו יכול לספר להם (תוספות). על כך עונים: דילמא שאני [אולי שונה] שמואל, שכיון דחשיב [שהוא חשוב], קדמי ומכרזי [מקדימים ומכריזים]: פנו מקום שיבוא.

וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לַמֵּתִים שֶׁמְּסַפְּרִים זֶה עִם זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר״, מַאי ׳לֵאמֹר׳ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כְּבָר קִיַּימְתִּיהָ לִבְנֵיכֶם.

על כל פנים ולעצם הבעיה אף ר' יונתן הדר ביה [חזר בו], שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין למתים שמספרים (משוחחים) זה עם זה — שנאמר: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה" (דברים לד, ד), מאי [מהו] "לאמר"? — שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שהשבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם.