״אֵין פֶּרֶץ״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנּוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אֲחִיתוֹפֶל, ״וְאֵין יוֹצֵאת״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנּוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, ״וְאֵין צְוָחָה״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנּוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ גֵּחֲזִי, ״בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים, כְּגוֹן יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי.

"אין פרץ" — שלא תהא סיעתנו, סיעת התלמידים, כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל שפרץ את מלכות בית דוד. "ואין יוצאת" — שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי לתרבות רעה. "ואין צוחה" — שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי. "ברחובותינו" — שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כלומר, מתקלקל ומקלקל אחרים באופן הידוע ומפורסם לכל כגון ישו הנוצרי.

״שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה״. רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה – וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ; וְחַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּזְכוּתָם, וְהֵם – אֲפִילּוּ בִּזְכוּת עַצְמָן אֵין נִזּוֹנִין; כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב,

מאחר שהובאו דברים של מחלוקת בפירוש פסוק ואין אנו יודעים אם נחלקו בדבר רב ושמואל או ר' יוחנן ור' אלעזר, מביאים פסוק אחר שאף בו יש מחלוקת מעין זו. נאמר: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיהו מו, יב), ואף כי לדעת שניהם בפסוק זה מדובר בצדיקים, מכל מקום נחלקו בפירושו רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך ר' יוחנן ור' אלעזר. חד [אחד מהם] אמר: בני כל העולם כולו נזונים בצדקה, כלומר, לא משום שמגיע לאנשים לחיות, כי אם משום שהקדוש ברוך הוא עושה עימם צדקה, והם הצדיקים שהם רחוקים מצדקתו של הקדוש ברוך הוא ("רחוקים") ניזונים בזרוע, כלומר, בזכות שיכולים לתבעה. וחד [ואחד מהם] אמר: כל העולם כולו ניזון בזכותם, והם אפילו בזכות עצמם אין הם ניזונין. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב,

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי – דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל (בזכות) חנינא בני (הוא ר' חנינא בן דוסא), וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

וּפְלִיגָא דְּרַב יְהוּדָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: מַאן ״אַבִּירֵי לֵב״ – גּוֹבָאֵי טִפְּשָׁאֵי. אֲמַר רַב יוֹסֵף: תֵּדַע, דְּהָא לָא אִיגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.

ופליגא [וחלוקה] פרשנות זו על דברי רב יהודה. שאמר רב יהודה מאן [מי הם] "אבירי לב" — הגוים בני האומה גובאי טפשאי [הטפשים]. אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דהא [שהרי] מעולם לא איגייר גיורא מינייהו [התגייר גר מהם].

אֲמַר רַב אַשִׁי: בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אַבִּירֵי לֵב נִינְהוּ, דְּקָא חָזוּ יְקָרָא דְּאוֹרַיְיתָא תְּרֵי זִמְנֵי בְּשַׁתָּא וְלָא קָמִגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.

ומעין זה אמר רב אשי: הגוים בני העיר מתא מחסיא "אבירי לב" נינהו [הם], דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא [שכן הם רואים את כבוד התורה שתי פעמים בשנה ], בירחי כלה, באדר ואלול, שהיו באים אלפי אנשים ללמוד תורה ברבים, ולא קמגייר גיורא מינייהו [ואין מתגייר גר מהם].

״חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת וכו׳״.

שנינו במשנה שחתן אם רוצה הוא לקרות (לקרוא) קריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו הריהו רשאי לעשות כן. ורבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחוש בדבר זה משום יוהרה.

לְמֵימְרָא, דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חָיֵישׁ לְיוֹהֳרָא וְרַבָּנַן לָא חָיְישֵׁי לְיוֹהֳרָא – וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דִּתְנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב – עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת – אֵין עוֹשִׂין, וְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם.

על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] כי רבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא [חושש, לדבר הנראה כגאווה, וחכמים אינם חוששים לגאוה], והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו להם, שהם אומרים]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקום שנהגו בו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מותר לעשות. ובמקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. וכל מקום תלמידי חכמים בטלים ממלאכתם. ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו לענין ביטול מלאכה בתשעה באב כתלמיד חכם.

קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

ואם כן קשיא דרבנן אדרבנן [מדברי חכמים, על דברי חכמים] וכן קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָּה. רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תַּחֲלִיף, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: קְרִיאַת שְׁמַע כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָא קָרוּ וְאִיהוּ נַמִי קָרֵי – לָא מֶיחֱזֵי כְּיוֹהֳרָא, הָכָא, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא עָבְדִי מְלָאכָה וְאִיהוּ לָא קָא עָבֵיד – מֶיחֱזֵי כְּיוֹהֳרָא;

על כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש מן באחד המקומות להחליף את שמות החכמים כדי להגיע לשיטה אחידה. ואילו רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לעולם לא תחליף, אין צורך להחליף, כי דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים, על דברי חכמים לא קשה] משום שבקריאת שמע, כיון דכולי עלמא קרו, ואיהו נמי קרי — לא מיחזי [שהכל קוראים, והוא גם כן קורא — אין הוא מתבלט, ואין זה נראה] כיוהרא. הכא [כאן] בענין תשעה באב כיון דכולי עלמא עבדי [שהכל עושים] מלאכה ואיהו לא קא עביד [והוא אינו עושה] — הרי זה מיחזי [נראה] כיוהרא, שהרי הוא מתבלט מתוך כולם.

דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא: הָתָם בְּכַוָּנָה תַּלְיָא מִילְּתָא, וַאֲנַן סָהֲדֵי דְּלָא מָצֵי לְכַוּוּנֵי דַּעְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא דְּאֵין לוֹ, פּוֹק חֲזֵי כַּמָּה בַּטְלָנֵי אִיכָּא בְּשׁוּקָא. הדרן עלך היה קורא

וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה], אין סתירה, שכן התם [שם] בענין קריאת שמע הלא בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה [תלוי הדבר, ואנו עדים, כלומר, הכל יודעים, שאין הוא יכול לכוון את דעתו]. ואם הוא קורא בכל זאת, הרי בכך הוא מראה את גאוותו. אבל הכא [כאן] בענין תשעה באב, הרואה שאיננו עושה מלאכה, אומר: מלאכה הוא שאין לו וממילא אינו מתבלט מן האחרים. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא [צא וראה כמה בטלנים יש בשוק], אפילו בימים המותרים במלאכה.

מתני׳ מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

הדרן עלך היה קורא

נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה; אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם – פְּטוּרִין, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם – חַיָּיבִין, וְאֵלּוּ וְאֵלּוּ פְטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה.

מי שמת לו מת, ומתו מוטל לפניו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצוות עשה האמורות בתורה עד שיקבור את מתו.

קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה – יַתְחִילוּ, וְאִם לָאו – לֹא יַתְחִילוּ.

ואילו נושאי המטה וחלופיהן, האנשים המחליפים אותם, וחלופי חלופיהן, את אותם שנמצאים לפני המטה ולפי התור יהיו הם שישאו אחר כך את ארון המת, ואת אלה שנמצאים לאחר המטה. את שלפני המטה ולמטה צורך בהם, שצריכים הם לשאתה — פטורים מקריאת שמע, ואת שלאחר המטה אף שלמטה עדיין צורך בהם, מאחר שכבר נשאו את המת — חייבין הם מעתה בקריאת שמע. ואף על פי כן אלו ואלו פטורים מן התפלה, מפני שהם טרודים בדבר ואינם יכולים לכוון דעתם ולהתפלל כראוי.

הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים – פְטוּרִים, וְהַחִיצוֹנִים – חַיָּיבִים. (נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִילִּין וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.)

לאחר שקברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל לקרוא קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה של אנשים שיוצרים המלווים, ודרכה משפחת האבל עוברים להתנחם — יתחילו לקרוא קריאת שמע. ואולם אם לאו [לא], שאינם יכולים להספיק להתחיל ולגמור קריאת שמע — לא יתחילו.

גמ׳ מוּטָּל לְפָנָיו – אִין, וְשֶׁאֵינוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – לָא;

והעומדים בשורה עצמה, האנשים הפנימיים שהאבל עובר ביניהם ממש שעומדים לפנים והם מנחמים אותו — פטורים מקריאת שמע, ואילו החיצונים שהם המצטרפים רק לשם הכבוד — חייבים. נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון.

וּרְמִינְהִי: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, וְאִם אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר – אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵירוֹ, וְאִם אֵין לוֹ בֵּית חֲבֵירוֹ – עוֹשֶׂה מְחִיצָּה וְאוֹכֵל, וְאִם אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה – מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן,

שנינו במשנה שמי שמתו מוטל לפניו הריהו פטור מקריאת שמע ומשאר מצוות עשה, ונדייק: כשהמת מוטל לפניו — אין [כן], פטור הוא, ואולם כשאינו מוטל לפניו ממש — לא יפטר מן המצוות.