– אִי הָכִי מַאי אִירְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה, אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נַמִי!

על כך מקשים: אי הכי מאי איריא [אם כך, מה שייך דווקא] שיהא פטור זה הכונס את הבתולה? אפילו כונס את האלמנה נמי [גם כן] הרי הוא עושה מצווה וצריך להיות פטור.

הָכָא טְרִיד, וְהָכָא לָא טְרִיד.

על כך משיבים: הכא [כאן] הנושא בתולה — טריד [טרוד במחשבתו], והכא [כאן] הנושא אלמנה — לא טריד [אינו מוטרד].

אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא – אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נַמִי! אַלָּמָּה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן פְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וגו׳! –

על כך מקשים: אם משום טרדא אתה פוטרו מלקרוא, אם כן אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהיה פטור מן הקריאה, שהרי בוודאי מחשבתו מוטרדת, ואלמה [משום מה] אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן בתפילין לשון "פאר", שנאמר ביחזקאל שחובה היתה עליו שלא להתאבל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז). ואם האבל שוודאי מוטרד וכואב חייב לקרוא קריאת שמע, הרי שאין טירדה קובעת כלל לענין זה!

אָמְרִי: הָתָם טִרְדָּא דְּרָשׁוֹת, הָכָא טִרְדָּא דְּמִצְוָה.

על כך משיבים: התם [שם] הטרדא היא של רשות, שטרדת האבל באבלו אינה מצוה כשלעצמה, ואילו הכא [כאן] בחתן הטרדא מקורה במצוה עצמה.

מתני׳ רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ! אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.

עוד מסופר על דבר יוצא דופן שעשה רבן גמליאל שרחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? ענה להם: אני איני כשאר בני אדם, אסטניס [מעודן] אני, וחוסר רחיצה הריהו בשבילי כאב גופני ממש, ואף האבל אינו צריך לסבול כאבים בשל אבלו.

וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין; אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים! אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.

ועוד דבר יוצא דופן ספרו עליו שכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומים, כדרך שמקבלים על קרוב משפחה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאין מקבלים תנחומים על העבדים? אמר להם רבן גמליאל לתלמידיו: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, אלא כשר היה וראוי לכבדו כאילו היה קרובי.

חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן – קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם יִטּוֹל.

לענין קריאת שמע בליל החתונה, אמרו חכמים שחתן אם רוצה בכל זאת לקרות קריאת שמע בלילה הראשון — קורא, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם (הפרסום, הכבוד) שהוא ירא שמים יטול, ולא כל אדם רשאי לעשות כן.

גמ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל? קָסָבַר אֲנִינוּת לַיְלָה דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר, וּבִמְקוֹם אִיסְטְנִיס לָא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ובענין זה של רבן גמליאל שרחץ לילה ראשון שמתה אשתו שואלים : מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל שלא נהג באבלות ורחץ בלילה הראשון לאבלו? ומשיבים: קסבר [הוא סבור], שהאבל החמור על המת ביום הראשון (הנקרא אנינות), אינו אלא ביום המוות בלבד, אבל אנינות לילה שלאחר מכן — אינה אלא דרבנן [מדברי חכמים], דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), הרי שאף אבל כבד עיקרו רק באותו יום ("כיום מר") ואנינות הלילה הינה אך מדברי חכמים. ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] שיצער את עצמו באנינות.

וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ וכו׳.

שנינו במשנה שכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומים.

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על עבדים ושפחות שמתו אין עומדין עליהם בשורה לנחם אבלים, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים או תנחומי אבלים.

מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לָעֲלִיָּיה – וְעָלוּ אַחֲרָיו; נִכְנַס לָאַנְפִּילוֹן – נִכְנְסוּ אַחֲרָיו, נִכְנַס לַטְּרַקְלִין – נִכְנְסוּ אַחֲרָיו; אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין! לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים? אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם – כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ: הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ: הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ.

מסופר מעשה ומתה שפחתו של ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו על מותה. כיון שראה אותם שהם נכנסים עלה לעלייה (לקומה השניה), ועלו הם אחריו. נכנס לאנפילון (מסדרון קטן), נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין (חדר מטות מקושט), ונכנסו אחריו. כיון שראה שהם מלוים אותו לכל מקום אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, כלומר, דייכם ברמז בלבד, וכשעליתי לעליה הייתם צריכים להבין שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים, עכשיו רואה אני שאי [אין] אתם נכוים אפילו בחמי חמין, וכי לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לאדוניהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים? שכן אין שייכותם לבעליהם כשייכות משפחתית כלל. אלא מה אומרים עליהם? — כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו — "המקום ימלא לך חסרונך", כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו "המקום ימלא לך חסרונך", שהרי אינם קשורים לבעליהם אלא בקשר ממוני בלבד.

תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא, אוֹמְרִים עָלָיו: הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ! אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מָה הִנַּחְתָּ לַכְּשֵׁרִים?

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: עבדים ושפחות אין מספידים אותן. ר' יוסי אומר: אם עבד כשר הוא — אומרים עליו מעין הספד: "הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו". אמרו לו: אם כן, מה הנחת לכשרים? ששבחים אלה אף ישראלי כשר דיו להשתבח בהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין אָבוֹת אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין אִמָּהוֹת אֶלָּא לְאַרְבַּע.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין קורין (קוראים) "אבות" אלא לשלשה (אברהם, יצחק ויעקב) ולא לבני יעקב, ואין קורין "אמהות" אלא לארבע (שרה, רבקה, רחל ולאה).

אָבוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן אִי מֵרְאוּבֵן קָא אָתֵינַן אִי מִשִּׁמְעוֹן קָא אָתֵינַן – אִי הָכִי, אִמָּהוֹת נַמִי – לָא יָדְעִינַן אִי מֵרָחֵל קָא אָתֵינַן אִי מִלֵּאָה קָא אָתֵינַן! אֶלָּא: עַד הָכָא – חֲשִׁיבֵי, טְפֵי – לָא חֲשִׁיבֵי.

על כך שואלים: אבות מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דלא ידעינן אי [שאיננו יודעים אם] מראובן קא אתינן [באנו] אי [אם] משמעון קא אתינן [באנו] ולכן אי אפשר לומר על דרך משל "אבינו ראובן", ואם כן הרי אמהות נמי לא ידעינן אי [איננו יודעים אם] מרחל קא אתינן [באנו] אי [אם] מלאה קא אתינן [באנו], ואם כן אף רחל ולאה לא תיקראנה בפינו "אמהות"! אלא יש לומר שלא מתוך ספק אין נחשבים בני יעקב ל"אבות", אלא עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי [עד כאן, עד יעקב, חשובים הם להיקרא אבות, יותר, כלומר, מכאן והלאה, אינם חשובים להיקרא כך].

תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם אַבָּא פְּלוֹנִי וְאִמָּא פְּלוֹנִית, וְשֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ קוֹרִים אוֹתָם אַבָּא פְּלוֹנִי וְאִמָּא פְּלוֹנִית.

דבר זה היה הקדמה, לומר שאף על פי שבדרך כבוד קראו לאדם מבוגר "אבא פלוני" מכל מקום לענין עבדים תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: עבדים ושפחות אין קורין אותם לא "אבא פלוני" ולא "אמא פלונית". ואולם העבדים של רבן גמליאל היו קורים אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית".

מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר? – מִשּׁוּם דַחֲשִׁיבֵי.

על כך שואלים: וכי מביאים מעשה באותו הקשר על מנת לסתור את ההלכה אשר הובאה קודם לכן?! ומשיבים: אין זו סתירה, אלא עבדי רבן גמליאל משום דחשיבי [שהיו חשובים] פנו גם אליהם בלשון כבוד.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי – כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי – זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי – זוֹ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי.

מענין תפילה וקריאת שמע שדנו בהם, מביאים דברי אגדה. אמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעו של הכתוב "כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי" (תהלים סג, ה)? "כן אברכך בחיי" — זו קריאת שמע, "בשמך אשא כפי" — זו תפלה הנקראת נשיאת כפיים אל ה'. ואם עושה כן (קורא ומתפלל) — עליו הכתוב אומר: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (שם שם, ו). ולא עוד אלא שניתן לו שכר על כך שנוחל שני עולמים — העולם הזה והעולם הבא, שנאמר: "ושפתי רננות יהלל פי" (שם), ו"רננות" משמעו שתי רננות — בעולם הזה ובעולם הבא.

רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּשְׁכֵּן בּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת, וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים, וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמְךָ, וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה.

מסופר כי ר' אלעזר בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשכן בפורינו (בגורלנו) אהבה ואחוה ושלום וריעות. ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו שתהא לנו אחרית טובה ותקוה. ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך. ונשכים ונמצא יחול לבבנו (רצוננו ותקותנו) שנגיע ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו (כלומר, תשים לב לבקשתנו שתהא לנו נחת רוח בעולם הזה) לטובה".

רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתָּצִיץ בְּבָשְׁתֵּנוּ וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזְּךָ וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתְךָ וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתְךָ וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעַנְוְתָנוּתְךָ.

וכן מסופר כי ר' יוחנן בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבשתנו, ותביט ברעתנו, ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך".

רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹא נֶחֱטָא וְלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ.

וכן מסופר כי ר' זירא בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו". כלומר, שמעשינו לא יביישו את מעשי האבות, ולא נצטרך להתבייש מהם.

רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ.

ר' חייא בתר [אחר] דמצלי [שהתפלל] היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו, ואל יחשכו עינינו".

רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה.

רב בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, כלומר חיים שתהיה בהם אפשרות לנוע ממקום למקום ולא להיות כבולים למקום אחד בלבד, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה".

רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רַע וּמִפֶּגַע רַע, מִיֵּצֶר רַע, מֵחָבֵר רַע, מִשָּׁכֵן רַע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית.

רבי בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים בכלל, מאדם רע, מפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית (יהודי) בין שאינו בן ברית".

וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימִי קְצוּצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי.

ומעירים שתפילה זו היה רבי מתפלל בכל יום ואף על גב דקיימי קצוצי עליה [שהיו עומדים שוטרים מטעם המלכות לשמור עליו] על רבי ביקש שלא להגיע לקטטה ולמכשול מעזות פנים.

רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אֲמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹם

רב ספרא בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשים שלום