דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי!

דילמא [שמא] שיטת ר' יהודה היא, ולכתחלה הוא שלא יקרא החרש, הא [הרי, אבל] אם כבר קרא בדיעבד — שפיר דמי [ראוי הוא].

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּקָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְשׁוֹטֶה וְקָטָן; מַה שׁוֹטֶה וְקָטָן – דִּיעֲבַד נַמִי לָא, אַף חֵרֵשׁ – דִּיעֲבַד נַמִי לָא.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דקתני [שכן שנינו במשנה] "חרש שוטה וקטן" בביטוי אחד, הרי שחרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן. מה שוטה וקטן הכל מודים שבדיעבד נמי [גם כן] הם לא כשרים — אף חרש בדיעבד הוא נמי [גם כן] לא כשר.

וְדִילְמָא, הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא?

את הקושיה הזאת דוחים: ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא [ושמא זה כמו שיש בו, וזה כמו שיש בו], כלומר, אין הוכחה גמורה מצירוף הדברים וכל פרט עומד לעצמו ואין דיניהם זהים.

וּמִי מָצֵית לְאוֹקְמָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא!

על כן, מקשים מצד אחר: ומי מצית לאוקמה כר' יהודה? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה]: ר' יהודה מכשיר בקטן, מכלל הדברים אתה למד כי הרישא לאו [ההתחלה של המשנה לא] בשיטת ר' יהודה היא?!

וְדִילְמָא כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי גַּוְונֵי קָטָן, וְחַסּוּרֵי מַחְסְרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה כָּשֵׁר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.

ושוב דוחים אף קושיה זו: ודילמא [ושמא] כל המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא ומדובר כאן בתרי גווני [מיני] קטן, וחסורי מחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה בסגנון דבריה, וכך יש לשנות] : הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. במה דברים אמורים — בקטן שעדיין לא הגיע לגיל חנוך, שבו חובה לחנכו למצוות. אבל קטן שהגיע לחנוך — אפילו לכתחלה כשר, אלו דברי ר' יהודה, שר' יהודה מכשיר בקטן, שדבריו באו להוסיף כאן ולא לחלוק.

בְּמַאי אוֹקִימְתָא – כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְדִיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא, אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה.

על כך מקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה, כשיטת ר' יהודה, ופירשת שלדעתו בדיעבד אין [כן], הוא כשר, ואולם לכתחלה הוא לא כשר. ואלא אם כן הא דתני [ברייתא זו ששנה] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, שחרש המדבר ואינו שומע — תורם לכתחלה,

מַנִּי? לֹא רַבִּי יְהוּדָה וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי; אִי רַבִּי יְהוּדָה, דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִילָּה – לָא, אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נַמִי לָא!

מני [שיטת מי היא]? לא שיטת היא ר' יהודה ולא שיטת ר' יוסי היא. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא, הלא פירשנו שדעתו היא שחרש בדיעבד אין [כן] כשר הוא ואולם לכתחילה הוא לא כשר. ואי [אם] שיטת ר' יוסי היא, הלא דעתו היא שבדיעבד הוא נמי [גם כן] לא כשר!

אֶלָּא מַאי – רַבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְבָרֵך אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ – יָצָא, מַנִּי?

קושיה זו דוחים: אלא מאי [מה תפרש] שברייתא זו כשיטת ר' יהודה היא, ואפילו לכתחלה נמי [גם כן] מתיר הוא בחרש, ואלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך — יצא, מני [כשיטת מי היא]?

לֹא רַבִּי יְהוּדָה וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי; אִי רַבִּי יְהוּדָה – הָא אֲמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי, וְאִי רַבִּי יוֹסֵי – הָא אֲמַר אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא!

הלא לא שיטת ר' יהודה היא ולא שיטת ר' יוסי היא. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא, הא [הרי] הוא עצמו אמר שאפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכול אדם לברך בלבו, ואי [ואם] שיטת ר' יוסי היא, הא [הרי] הוא עצמו אמר שאפילו בדיעבד הוא נמי [גם כן] לא יוצא!

לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּרַבֵּיהּ, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל; אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ – אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים.

ומשיבים: לעולם אפשר לפרש שהברייתא "חרש תורם לכתחילה" שיטת ר' יהודה היא, ולשיטתו אפילו לכתחלה נמי [גם כן] מותר. ומה שראינו שבקריאת שמע אינו מתיר קריאה כזו לכתחילה לא קשיא [קשה] שכן הא [זו] — דידיה [שלו], הא [וזו] — דרביה [של רבו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: הקורא את "שמע" צריך שישמיע לאזנו, לפי שנאמר: "שמע ישראל". אמר לו ר' מאיר: הרי הוא אומר בפסוק "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", והרי שאחר כונת הלב הן הן הדברים ולא אחרי הקריאה בפה. ואם כן, השיטה שבדיעבד מותר לחרש לקרוא — שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא.

הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא: רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יְהוּדָה, הָא – רַבִּי מֵאִיר.

ואולם השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], אפילו תימא [תאמר] כי ר' יהודה כרביה סבירא ליה [כרבו סבור הוא], ואף על פי כן, לא קשיא [קשה], לא תהיה סתירה, שכן הא [זה] — כשיטת ר' יהודה והא [זה] — כשיטת ר' מאיר. שאותם מקומות שבהם נראה שחרש פסול מתחילה וכשר בדיעבד — כשיטת ר' יהודה הם, והברייתא המתירה חרש לכתחילה — כשיטת ר' מאיר היא.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כשיטת ר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה, והלכה כשיטת ר' יהודה בדבריו במשנתנו.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה – הֲוָה אָמִינָא: אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, קָמַשְׁמַע לָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

ומסבירים: וצריכא [ונצרך] לומר שני דברים אלה, אף שלכאורה הם כפל דברים, שכן אי אשמעינן [אילו השמיע לנו] רק שהלכה כשיטת ר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר] (כדרך שהועלתה אפשרות פירוש כזו) שאפילו לכתחלה מתיר ר' יהודה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' יהודה שאמר משום רבו ר' אלעזר בן עזריה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו.

וְְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה – הֲוָה אָמִינָא: צָרִיךְ, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, קָמַשְׁמַע לָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ואי אשמעינן [ואילו השמיע לנו] רק את הפסק שהלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה, הוה אמינא [הייתי אומר] ומפרש ש"צריך שישמיע לאזנו" משמעו שצריך לעשות כן לכתחילה ואין לו תקנה בדיעבד אם לא עשה. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' יהודה שלכתחילה צריך, ובדיעבד — מותר.

אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יָצָא, דִּכְתִיב: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל.

אמר רב יוסף: מחלוקת זו אם חרש יוצא ידי חובה, הרי היא רק בקריאת שמע, אבל בשאר מצות, דברי הכל — לא יצא אם אינו שומע דכתיב [שנאמר]: "הסכת ושמע ישראל" (דברים כז, ט), שיש להקשיב ולשמוע.

מֵיתִיבֵי: לֹא יְבָרֵך אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ – יָצָא! אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך — יצא. הרי שאף בשאר מצוות חובת השמיעה אינה אלא לכתחילה! אלא על כן יש לתקן את דברי רב יוסף ולומר כי אי אתמר [אם נאמר] — הכי אתמר [כך נאמר] שאמר רב יוסף: המחלוקת בחרש היא רק לגבי קריאת שמע, דכתיב [שנאמר] בה "שמע ישראל", אבל בשאר מצות — דברי הכל שהחרש יצא ידי חובה.

וְהָכְתִיב: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל!

על כך מקשים: והכתיב [והרי נאמר] "הסכת ושמע ישראל"!

הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

ומשיבים: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [נאמר], שיש לשים לב לכתוב בתורה.

״קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ״.

שנינו במשנה שאם קרא ולא דקדק באותיותיה מחלוקת תנאים היא, שלדעת ר' יוסי יצא ולדעת ר' יהודה לא יצא. וכן נחלקו בענין הקורא את שמע בלא להשמיע לאזנו, שלדעת התנא קמא יצא ואילו לדעת ר' יוסי לא יצא.

אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל.

ועל כך אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: הלכה כדברי שניהם להקל.

וְאָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״שָׁלֹשׁ הֵנָּה לֹא תִּשְׂבַּעְנָה שְׁאוֹל וְעֹצֶר רֶָחַם״, וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא – אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא;

אגב שהובאו דברים בשמו של חכם זה מביאים דבר נוסף בשמו. ואמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שלש הנה לא תשבענה... שאול ועצר רחם" (משלי ל, טו–טז). וכן יש לתמוה: וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא סמיכות זו באה לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא, אף שאול (הקבר) מכניס ומוציא בתחיית המתים.

וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת! מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי, מוציאין ממנו בקולי קולות בשעת הלידה. שאול שמכניסין בו את המת בקולי קולות בשעת קבורתו, אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? ומכאן תשובה (סתירה) לאומרים שאין תחיית המתים מן התורה, שהרי בפסוק זה מרומזת תחיית המתים.

תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: וּכְתַבְתָּם – הַכֹּל בִּכְתָב, אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.

תני [שנה] ר' אושעיא קמיה [לפני] רבא ברייתא זו: מה שנאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט) יש לפרשו כאילו היה כתוב "וכתבת תם" — בשלימות, והכל צריך להיות בכתב, אפילו צואות. שיש לכתוב במזוזה או בתפילין לא רק את הפסוקים המדברים בתוכן הפרשה, אלא גם את הציווי לכתוב תפילין ומזוזות.

אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר גַּבֵּי סוֹטָה אָלוֹת כּוֹתֵב, צַוָּאוֹת אֵינוֹ כּוֹתֵב; וְהָתָם הוּא דִּכְתִיב: וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, אֲבָל הָכָא דִּכְתִיב וּכְתַבְתָּם – אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת נַמִי.

אמר ליה [לו] רבא: זה שאמר לך ברייתא זו, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' יהודה היא. שאמר ר' יהודה גבי [אצל] ענין סוטה שאלות (קללות) הוא כותב, ואולם צואות אינו כותב. שלדעתו יש לכתוב במגילת הסוטה רק את הקללות ולא את הצוואות—ההוראות כיצד משקים את הסוטה. ולשיטתו יש טעם ללמדנו שבמזוזה יש לכתוב אף את הצוואות. וטעם ההבדל, שכן התם [שם] בסוטה הוא דכתיב [שנאמר]: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר" (במדבר ה, כג), ומשמע שרק את האלות הוא כותב, ולא יותר, אבל הכא דכתיב [כאן, במצות מזוזה שנאמר] "וכתבתם", יש לכתוב הכל, ולכך אפילו צואות נמי [גם כן] כותב.

אַטּוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְכָתַב? טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב אָלוֹת, אָלוֹת – אִין, צַוָּאוֹת – לָא!

על כך מקשים: אטו טעמיה [האם טעמו] של ר' יהודה הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשת סוטה הלשון "וכתב" ולא "וכתבתם"? והלא טעמיה [טעמו] של ר' יהודה משום דכתיב [שבסוטה נאמר] "את האלות האלה", והכוונה שרק אלות — אין [כן] צריך לכתוב, ואולם צואות — לא. ואם כן, אין צורך כלל להדגיש את המלה "וכתבתם" במצוות מזוזה.

אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: נֵילַף כְּתִיבָה כְּתִיבָה מֵהָתָם – מַה הָתָם – אָלוֹת – אִין, צַוָּאוֹת – לָא, אַף הָכָא נַמִי – צַוָּאוֹת לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא, וּכְתַבְתָּם – אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.

על כך משיבים: אצטריך [צריך], כן שמא סלקא דעתך אמינא נילף [יעלה על דעתך לומר שנלמד] "כתיבה" "כתיבה" בגזירה שווה מהתם [משם] ונאמר כך: מה התם [שם] אלות — אין [כן] צואות לא, אף הכא נמי [כאן גם כן] — צואות לא. על כן כתב רחמנא היה צורך להדגיש "וכתבתם" — אפילו צואות כתיבה תמה, שלימה.

תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: וְלִמַּדְתֶּם – שֶׁיְּהֵא לִמּוּדְךָ תָּם, שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים.

מעין דברים אלה תני [שנה] רב עובדיה קמיה [לפני] רבא: מה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), הרי זה בא ללמד שיהא למודך תם — שיתן ריוח בין הדבקים, כלומר, שיפריד בין המילים ויאמר כל אחת מהן בבהירות.

עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ: כְּגוֹן עַל לְבָבֶךָ, עַל לְבַבְכֶם, בְּכָל לְבָבְךָ, בְּכָל לְבַבְכֶם, עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, הַכָּנָף פְּתִיל, אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ.

עני [ענה] רבא בתריה [אחריו] בהסבר: כגון שידגיש "על לבבך" ולא יקראנה כמלה אחת, וכן "על לבבכם", "בכל לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל", וכן "אתכם מארץ", שמתוך דמיון המבטא בין ההברה האחרונה והראשונה נעלם מובן המילים.

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ – מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן, אַל תִּקְרִי בְּפָרֵשׂ אֶלָּא בְּפָרֵשׁ, אַל תִּקְרִי בְּצַלְמוֹן אֶלָּא בְּצַלְמָוֶת.

באותו ענין אמר ר' חמא בר' חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, שנאמר: "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון" (תהלים סח, טו), אל תקרי [תקרא] "בפרש" אלא "בפרש", כלומר, כאשר אתה מפרש ומבטא כראוי את שם ה' ("שדי") — יקויים בך "תשלג בצלמון", ואל תקרי [תקרי] "בצלמון" אלא "בצלמות", בגיהנום, כלומר, זכות זו תצנן לך את הגיהנום.

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נִסְמְכוּ

ועוד אמר ר' חמא בר' חנינא: למה נסמכו