״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״.

"וה' אלהים אמת" (ירמיה י, י).

חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת?

מאחר שמסיימים את פרשת "ויאמר" ב"ה' אלהיכם אמת" נתעוררה השאלה האם חוזר ואומר "אמת" כשהוא מתחיל "אמת ויציב", או אינו חוזר ואומר?

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת. הַהוּא דְּנָחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, שְׁמַעֵיהּ רַבָּה דַּאֲמַר אֱמֶת אֱמֶת תְּרֵי זִימְנֵי; אֲמַר רַבָּה: כָּל אֱמֶת אֱמֶת תְּפַסֵיהּ לְהַאי!

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: חוזר ואומר "אמת". רבה אמר: אינו חוזר ואומר "אמת". ומסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד שירד, שעבר לפני התיבה לפני] רבה. שמעיה [שמעו] רבה דאמר [שהוא אומר] "אמת" "אמת" תרי זימני [שתי פעמים]. אמר רבה עליו בלגלוג: כל "אמת" "אמת" תפסיה להאי [תפשה את זה], כלומר, להיטות יש לו לאדם זה אחרי האמת.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: עַרְבִית – ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״.

אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתתא [מעולה היא הלכה זו] ששמעתי, דכי אתא [שכאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל סיפר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בזמן תפילת ערבית לא את כל פרשת ציצית כולה — שהרי אין חיוב ציצית בלילה — כי אם רק קיצור הפרשה, מילים אחדות מן ההתחלה והסוף. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת" (במדבר טו, לח. שם מא).

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי מַעַלְיוּתָא? וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל – גּוֹמֵר! וְכִי תֵּימָא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָא הָוֵי הַתְחָלָה – וְהָאֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: דַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָא הָוֵי הַתְחָלָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – הָוֵי הַתְחָלָה!

על כך אמר ליה [לו] אביי: מאי מעליותא [מה המעולה] שבהלכה זו? והאמר [והרי אמר] אמר רב כהנא אמר רב: לא יתחיל בערב לקרות פרשת ציצית, ואם התחיל — גומר. וכי תימא [ואם תאמר] ש"ואמרת אליהם" לא הוי [אינו נחשב] כהתחלה של פרשת ציצית — והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר יצחק אמר רב שרק "דבר אל בני ישראל" לא הוי [אינו נחשב] כהתחלה של פרשת ציצית, שכן גם פרשיות אחרות בתורה מתחילות כך, אבל "ואמרת אליהם" הריהו כבר הוי [נחשב] התחלה.

אֲמַר רַב פַּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעֲרָבָא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – נַמִי לָא הָוְיָא הַתְחָלָה, עַד דְּאָמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״.

על כך אמר רב פפא: קסברי במערבא [סבורים בארץ ישראל] ש"ואמרת אליהם" נמי לא הויא [גם כן אינו נחשב] להתחלה עד דאמר [שיאמר] "ועשו להם ציצית".

אֲמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלִי מַתְחִלִּינַן – דְּקָא מַתְחְלֵי בְּמַעֲרָבָא, וְכֵיוָן דְּאַתְחִלִּינַן – מִגְמַר נַמִי גָּמְרִינַן, דְּהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל – גּוֹמֵר.

בסיכום הדברים אמר אביי: הלכך, אנן אתחולי מתחלינן, דקא מתחלי במערבא [על כן, אנחנו מתחילים, בפרשת ציצית, שכן מתחילים בארץ ישראל], וכיון דאתחלינן [שהתחלנו] — מגמר נמי גמרינן [אנו גם כן גומרים]. דהא [שהרי] אמר רב כהנא אמר רב שלא יתחיל, ואולם אם התחיל כבר — גומר, וכן אנו נוהגים.

חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״, לֹא אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״.

חייא בר רב אמר: שאם אמר בערב פרשת ציצית המסתיימת "אני ה' אלהיכם", צריך לומר נוסח "אמת ואמונה "וכל ברכת הגאולה, אולם אם לא אמר "אני ה' אלהיכם" — אינו צריך לומר "אמת".

וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוּרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם!

על כך שואלים: והא בעי לאדכורי [והרי צריך להזכיר] יציאת מצרים גם בלילה!

דְּאָמַר הָכִי: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וְשַׁרְנוּ לָךְ.

ומשיבים: אין הוא אומר אז "אמת ואמונה", אלא דאמר הכי [שהוא אומר כך] בנוסח אחר, מקוצר: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך", שנוסח זה כולל את כל התכנים שבברכת "אמת ואמונה" במלואה.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת שְׁמַע וכו׳.

שנינו במשנה שאמר ר' יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", שפרשת "שמע" יש בה קבלת עול מלכות שמים, וב"והיה אם שמוע" — קבלת עול מצוות בלבד.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בְּדִין הוּא שֶׁיַּקְדִּים שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ – שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וְזֶה לְלַמֵּד; וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ לְוַיֹּאמֶר – שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וְזֶה לַעֲשׂוֹת.

תניא [שנויה ברייתא] אשר בה ר' שמעון בן יוחי אומר הסבר אחר לסדר הפרשיות בקריאת שמע: בדין הוא שיקדים פרשת "שמע" ל"והיה אם שמע", שכן בזה, בפרשת "שמע", נזכר הציווי ללמוד, ואילו בזה, בפרשת "והיה אם שמוע" הציווי ללמד. וכן ראוי להקדים "והיה אם שמע" ל"ויאמר", שכן בזה, ב"והיה אם שמוע", הציווי הוא ללמד, ואילו זה, בפרשת ציצית משמעה לעשות.

אַטּוּ שְׁמַע, לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: וְשִׁנַּנְתָּם, וּקְשַרְתָּם, וּכְתַבְתָּם! וְתוּ, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, לְלַמֵּד הוּא דְּאִית בֵּיהּ, וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: וּקְשַׁרְתֶּם, וּכְתַבְתָּם!

על כך שואלים: אטו [וכי] פרשת "שמע" ללמוד אית ביה [יש בה] ואילו ללמד ולעשות לית ביה [אין בה]?! והא כתיב [והרי נאמר] בה הציוויים: "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) — הרי כאן ללמד, וכן "וקשרתם לאות על ידך" (שם ח), וכן "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (שם ט) — הרי כאן לעשות. ותו [ועוד]: אף בפרשת "והיה אם שמע" האם רק ללמד הוא דאית ביה [שיש בה] ואילו לעשות לית ביה [אין בה]? והא כתיב [והרי נאמר] בה: "וקשרתם אותם לאות על ידכם" (שם יא, יח)!

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בְּדִין הוּא שֶׁתִּקְדַּם שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ – שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ לְוַיֹּאמֶר – שֶׁזֶּה יֵשׁ בָּהּ לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, וַיֹּאמֶר – אֵין בָּהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד.

אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש את דברי ר' שמעון בן יוחאי: בדין הוא שתקדם פרשת "שמע" ל"והיה אם שמע", שכן זה, פרשת "שמע" יש בה גם ללמוד וגם ללמד וגם לעשות, מה שאין כן פרשת "והיה אם שמוע" שאין בה אלא ללמד ולעשות בלבד. וכן ראוי שתקדים פרשת "והיה אם שמע" ל"ויאמר" שכן זה, פרשת "והיה אם שמוע" יש בה ללמד ולעשות, ואילו "ויאמר" אין בה אלא לעשות בלבד.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר; חֲדָא – כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וְעוֹד – מִשּׁוּם דְּאִית בָּהּ הָנֵי מִילֵּי אַחֲרָנָיָיתָא.

על כך שואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] מסקנה זו על הקדמת "שמע", מדברי ר' יהושע בן קרחה! ומשיבים: חדא [אחת] ועוד קאמר [אמר], לא שרצה לחלוק על דברי ר' יהושע בן קרחה, אלא שזהו הינו נימוק אחד, ויש להוסיף עליו עוד ובאופן זה, חדא [אחד]: כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות, ועוד — משום דאית [שיש] בה הני מילי אחרנייתא [אותם דברים אחרים].

רַב מָשֵׁי יְדֵיהּ וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח תְּפִילִּין, וְצַּלֵי. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַחוֹפֵר כּוּךְ לְמֵת בְּקֶבֶר – פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע – עוֹלֶה וְנוֹטֵל יָדָיו וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל!

מסופר כי רב משי ידיה [רחץ ידיו], וקרא קריאת שמע, ואנח [והניח] תפילין וצלי [והתפלל] בסדר זה. על כך שאלו: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] החופר כוך להכניס את המת בתוך קבר משפחתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. הגיע זמן קריאת שמע — עולה מן הקבר ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע, ומתפלל.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא חַיָּיב!

עוד לפני שמבררים את הקושיה מעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה, ברייתא זו, קשה], שכן רישא [בראשה] אמר שהחופר קבר פטור מקריאת שמע, וסיפא [ובסופה] שחייב לעלות ולקרוא?!

הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא – בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא – בְּחַד.

על כך משיבים: הא לא קשיא [זו אינו קשה], שאפשר לפרש: סיפא [סופה של הברייתא] מדבר בתרי [בשניים] החופרים יחד את הקבר, שאפשר שיפסיק אחד מהם לקריאת שמע. ורישא בחד [וראשה מדבר באחד] החופר לבדו ואין לו להפסיק.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! – רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹל מִצְוֹת.

מכל מקום קשיא [קשה] הדבר לרב מבחינת סדר הדברים. ומשיבים: רב כשיטת ר' יהושע בן קרחה סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' יהושע בן קרחה שראוי להקדים קבלת עול מלכות שמים תחלה ואחר כך קבלת עול מצות, ולכן קרא רב קודם קריאת שמע ואחר כך הניח תפילין.

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה – לְהַקְדִּים קְרִיאָה לִקְרִיאָה, קְרִיאָה לַעֲשִׂיָּה מִי שָׁמְעַת לֵיהּ?

על כך מקשים: אימר [תאמר] שאמר ר' יהושע בן קרחה שיש להקדים עול מלכות שמים — להקדים קריאה לקריאה, להקדים קריאת פרשה שיש בה עול מלכות שמים לקריאה אחרת, ואולם הקדמת קריאה לעשיה מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? שיאמר הלכה כעין זו?!

וְתוּ, מִי סְבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה? וְהָאֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, וּמַקְדִּים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמְבָרֵךְ וּמַתְנִי לָן פִּרְקִין, וּמַנַּח תְּפִילִּין וַהֲדַר קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע! וְכִי תֵּימָא בִּדְלָא מְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע – אִם כֵּן, מַאי אַסְהַדָּתֵיהּ דְּרַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי!

ותו, מי סבר ליה [ועוד, האם סבור הוא] רב עצמו כר' יהושע בן קרחה? והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] רב, ומקדים ומשי ידיה [והיה רוחץ את ידיו], ומברך, ומתני לן פרקין, ומנח [ושונה לנו את פרקנו, ומניח] תפילין, והדר קרי [ואחר כך קורא] קריאת שמע. וכי תימא [ואם תאמר]: שהיה זה כשעדיין לא מטא [הגיע] זמן קריאת שמע ולכן הקדים בתפילין, אם כן מאי אסהדתיה [מהי עדותו] של רב חייא בר אשי? שאז אין בעדות—בסיפור זה ללמדנו דבר.

לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לְמִשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ קָמַשְׁמַע לָן דְּאַף לְמִשְׁנָה נַמִי צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

על כך משיבים: סיפור זה בא ללמדנו לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדברי מי שאומר] כי ללימוד משנה אין צריך לברך ברכת התורה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף למשנה נמי [גם כן] צריך לברך.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! – שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית.

ומכל מקום קשיא [קשה] לדברי רב מן הברייתא! ומשיבים: שלוחא [השליח] הוא דעוית [שעיוות, קלקל], שאחר להביא את התפילין, ולכן קרא רב קריאת שמע בזמנה, ורק אחר כך הניח תפילין.

אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִילִּין – כְּאִילּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים.

בענין זה אמר עולא: הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי בקריאת שמע הוא מזכיר את חובת הנחת תפילין, והוא עצמו אינו מניחן (תר"י). אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הקורא קריאת שמע בלא תפילין הרי הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה המתלווה אליה או זבח בלא נסכים. שאף שיצא ידי חובה — אין קרבנו מושלם.