״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״ – מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ צְרִיכָה כַּוָּונָה.

"אשר אנכי מצוך היום על לבבך", הרי שהמלה "האלה" לא באה להגביל את מצוות הכוונה. ולהיפך, מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' עקיבא, שכל הפרשה צריכה כוונה.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַהָא, דְּתַנְיָא: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ; רַבִּי אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁכִּוֵּון לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן – שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

איכא דמתני לה אהא דתניא [יש ששונים אותה הלכה שאמר ר' יוחנן, על דבר זה ששנינו בתוספתא]. שמוצאים אנו מחלוקת תנאים, שלדעת התנא הראשון הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכל הקריאה כולה, ואילו ר' אחא משום (בשם) ר' יהודה אומר: כיון שכוון לבו בפרק הראשון ("שמע") בלבד שוב אינו צריך לכוון יותר. ועל ברייתא זו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה. והרי זו נוסחה השונה מן הקודמת בצורתה החיצונית וזהה מבחינת תוכנה.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״וְהָיוּ״ – שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ, ״עַל לְבָבֶךָ״ – רַב זוּטְרָא אוֹמֵר: עַד כָּאן – מִצְוַת כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִצְוַת קְרִיאָה; רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן – מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִצְוַת כַּוָּונָה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] העוסקת בנושא זה ומביאה דעות נוספות. נאמר בפרשת שמע "והיו", ומלשון זה יש ללמוד שלא יקרא למפרע. ומהמילים "על לבבך" ר' זוטרא אומר יש ללמוד כי עד כאן מצות כוונה, ומכאן ואילך, בפרשה השניה, מצות קריאה. ר' יאשיה אומר שיש להבין את הדברים להיפך: עד כאן מצות קריאה, ומכאן ואילך — מצות כוונה. ומבררים את הברייתא.

מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה – דִּכְתִיב ״לְדַבֵּר בָּם״, הָכָא נַמִי הָא כְּתִיב ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״!

לדעת ר' זוטרא מכאן ואילך — משני הפסוקים הראשונים — מצוות קריאה, ולכאורה מאי שנא [מה שונה, מדוע] מכאן ואילך שהיא מצות קריאה — דכתיב [שכן נאמר] בפרשה השניה: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). ואולם מה הראיה בדבר? הכא נמי הא כתיב [כאן, בפרשה הראשונה, גם כן הרי נאמר] "ודברת בם", הרי שמצוות הדיבור, הקריאה, שייכת גם בפרשה הראשונה!

הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן – מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – קְרִיאָה בְּלֹא כַּוָּונָה.

אלא יש לומר שהכי קאמר [כך אמר, זו היתה כוונתו]: עד כאן מצות כוונה וקריאה יחד, ואולם מכאן ואילך — קריאה אף בלא כוונה.

וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה – דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״, ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, הָתָם נַמִי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״, ״לְדַבֵּר בָּם״!

ושוב שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה, משום מה] סבר ר' זוטרא שעד כאן בפרשה הראשונה שייכת גם מצות כוונה וגם מצות קריאה, שכן מצויים בה שני היסודות, דכתיב [שכן נאמר] גם "על לבבך" וגם "ודברת בם". ואולם התם נמי הא כתיב [שם בפרשה השניה גם כן הרי נאמר] "ושמתם את דברי אלה על לבבכם... לדבר בם", הרי שגם בה יש צד של כוונה.

הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה״ – צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.

על כך משיבים: הפסוק ההוא מבעי ליה[נצרך לו]לשיטת ר' יצחק שאמר כי הכתיב "ושמתם את דברי אלה" מכוון באופן מילולי לפרשיות קריאת שמע המצויות בתוך התפילין וכוונת הפסוק: שתהא שימה של התפילין על היד כנגד הלב. ומעתה באים לברר את השיטה השניה.

אָמַר מָר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן – מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִצְוַת כַּוָּונָה. מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה – מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״ – הָכָא נַמִי הָא כְּתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״!

אמר מר [החכם] בברייתא, ר' יאשיה אומר: עד כאן בפרשה ראשונה מצות קריאה, ואילו מכאן ואילך — מצות כוונה. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע] מכאן ואילך מצות כוונה — משום דכתיב [שנאמר] בפרשה השניה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", ואולם הכא נמי הא כתיב [כאן, בפרשה הראשונה הרי נאמר גם כן] "על לבבך"!

הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן – מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – כַּוָּונָה בְּלֹא קְרִיאָה.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה כוונתו: עד כאן בפרשה הראשונה, מצות קריאה וכוונה, ואולם מכאן ואילך — כוונה בלא חובת קריאה. ועוד שואלים:

וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה – דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״ ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״ – הָתָם נַמִי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״ ״לְדַבֵּר בָּם״!

ומאי שנא [ומה שונה, משום מה] עד כאן בפרשה הראשונה יש מצות קריאה וכוונה — שכן דכתיב [שנאמר] בה גם "על לבבך" וגם "ודברת בם", ואולם התם נמי הא כתיב [שם בפרשה השניה גם כן הרי נאמר] "ושמתם את דברי אלה על לבבכם... ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"!

הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַגְמִירוּ בְּנַיְיכוּ תּוֹרָה כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרְסוּ בְּהוּ.

על כך משיב ר' יאשיה: הכתוב ההוא בדברי תורה בכלל הוא מדבר, ולאו דווקא בקריאת שמע. והכי קאמר רחמנא [וכך אומרת התורה]: אגמירו בנייכו [למדו את בניכם] דברי תורה, כי היכי דליגרסו בהו [כדי שיהיו בקיאים בהם].

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד – עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת בענין הקורא קריאת שמע ואומר את הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" — עד כאן בלבד צריכה כוונת הלב, אלו דברי ר' מאיר. ואמר רבא: בדבר זה הלכה כר' מאיר.

תַּנְיָא, סוּמָכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד – מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבְדָלֵי״ת. אָמַר רַב אַשִׁי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בְּחֵי״ת.

סומכוס אומר: כל המאריך ב"אחד" בקריאת שמע, מאריכים לו בשכר זה ימיו ושנותיו. על כך אמר רב אחא בר יעקב: ובלבד שיאריך בדלי"ת, כי אז נשמעת המלה "אחד" בשלימותה. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת, שלא יקרא אותה בחטיפה ובמהירות.

רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּיא בַּר אַבָּא] חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מַאֲרִיךְ טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאַמְלִיכְתֵּיהּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, תּוּ לָא צְרִיכַת.

ומסופר: ר' ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' חייא בר אבא, חזייה דהוה [ראהו שהוא] מאריך טובא [הרבה], באמירת "אחד", אמר ליה [לו]: כיון דאמליכתיה [שהמלכת אותו, את ה'] במחשבה למעלה בשמים ולמטה ולארבע רוחות השמים — תו לא צריכת [שוב אינך צריך] להאריך.

אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. ״עַל לְבָבֶךָ״ סָלְקָא דַּעֲתָךְ? אֶלָּא אֵימָא: עַד ״עַל לְבָבֶךָ״ – בַּעֲמִידָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ בַּעֲמִידָה.

אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: "על לבבך" יאמר בעמידה. על כך תמהים: "על לבבך" סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד אפשר לחשוב שיקרא רק שתי מילים אלה בעמידה, ומהו יחודן? אלא אימא [אמור] כי עד "על לבבך" צריך הקורא את שמע לומר בעמידה. מכאן ואילך — לא, אינו חייב בכך. ואילו ר' יוחנן אמר: את כל הפרשה הראשונה כולה צריך לומר בעמידה.

וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שהרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' אחא שאמר משום (בשם) ר' יוחנן. שחייב אדם לקרוא בכוונה את כל הפרשה הראשונה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד – זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמַר לֵיהּ: בַּר פַּחְתֵּי! בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" זו היא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא, שהיה קורא בזמן הקריאה פסוק זה בלבד. ומסופר: אמר ליה [לו] רב לר' חייא דודו: לא חזינא ליה [ראיתי אותו] את רבי, ר' יהודה הנשיא, שהוא מקבל עליה [עליו] מלכות שמים, שאין אני רואה אותו קורא קריאת שמע. אמר ליה [לו] ר' חייא דודו: בר פחתי [בן אצילים], בשעה שמעביר רבי את ידיו על פניו בבית המדרש בתוך שיעורו, אז מקבל הוא עליו עול מלכות שמים. שהרי קריאת שמע שלו לא היתה אלא פסוק אחד בלבד.

חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ? בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ – הַיְינוּ דְּמַהֲדַר רַבִּי אַשְּׁמַעֲתָא דְּאִית בָּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם, אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַת חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, לָמָּה לֵיהּ לְאַהֲדוּרִי?

ביחס למנהגו של רבי נחלקו תלמידיו ובני ביתו, האם היה חוזר מאוחר יותר וגומרה, או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר: אינו חוזר וגומרה, ור' שמעון ברבי (בנו של רבי), היה אומר: חוזר וגומרה. אמר ליה [לו] בר קפרא לר' שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטה שלי שאני אומר] "אינו חוזר וגומרה", היינו דמהדר [זהו הטעם שמחזר] רבי בשעת לימודו אשמעתא דאית [על הלכה שיש] בה מענין יציאת מצרים, שעל ידי דיון בהלכה כזו מקיים הוא את המצווה להזכיר יציאת מצרים, שלדעתי אינו מסיים קריאת שמע ואין לו הזדמנות אחרת להזכירה. אלא לדידך דאמרת [לשיטה שלך שאתה אומר] שחוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי [לו לחזר], אחר הזכרת יציאת מצרים?

כְּדֵי לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּזְמַנָּהּ.

על כך ענה ר' שמעון: רבי עושה זאת כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, בזמן קריאת שמע.

אָמַר רַבִּי אִילָא בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אָמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה – יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא – צַעֲרַן, טְפֵי – לָא תְּצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֲבוּךְ הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי לָא הֲוָה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ.

ומענין הלכה זו אמר ר' אילא בריה [בנו] של רב שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: אם אמר את הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ונאנס בשינה (נרדם על כורחו) — יצא ידי חובה. וכן אמר ליה [לו] רב נחמן לדרו עבדיה [עבדו]: בפסוקא קמא [בפסוק ראשון ] — צערן [צערני], אם תראה שאני נרדם, טפי [יותר] מכאן — לא תצערן [אל תצערני]. וכן אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבה בשאלה: אבוך היכי הוה עביד [אביך כיצד היה עושה]? וענה לו: בפסוקא קמא — הוה קא מצער נפשיה, טפי — לא הוה מצער נפשיה [בפסוק ראשון — היה מצער את עצמו, שלא להרדם, יותר מזה — לא היה מצער את עצמו].

אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. מִקְרָא הוּא דְּלָא לִיקְרִי, הָא מִיגְנָא – שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לַיִּיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקֵיד!

אמר רב יוסף: השוכב פרקדן, כלומר, על גבו, לא יקרא קריאת שמע, שדרך שכיבה זו מכוערת היא. על כך שואלים: מקרא [לקרוא] הוא שלא ליקרי [יקרא], הא מיגנא שפיר דמי [ואולם לשכב כך ראוי הוא]? והא [והרי] ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד [היה מקלל את מי ששוכב פרקדן]!

אָמְרִי: מִיגְנָא, כִּי מַצְלֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי. מִקְרָא, אַף עַל גַּב דְּמַצְלֵי – נַמִי אָסוּר.

ומתרצים: מיגנא כי מצלי [שכיבת פרקדן כאשר הוא נוטה] קצת הצידה — שפיר דמי [יפה, מותר], ואולם מקרא אף על גב דמצלי נמי [לקרוא קריאת שמע, אף על פי שהוא נוטה קצת גם כן] — אסור.

וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי!

על כך שואלים: והא [והרי] ר' יוחנן מצלי וקרי [היה שוכב פרקדן ומוטה קצת וקורא] קריאת שמע!

שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.

ומשיבים: שאני [שונה] דינו של ר' יוחנן לענין זה כיון שבעל בשר הוה [היה], וקשה היה לו לקרוא באופן אחר.

בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל וכו׳.

במשנה הובאו דברי ר' מאיר שבפרקים שבין הפרשיות שואל שלום מפני הכבוד ומשיב שלום, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב.

מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד – הָשְׁתָּא מִשְׁאַל שָׁאֵיל, אַהֲדוּרֵי מִבָּעֲיָא? אֶלָּא: שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. אֵימָא סֵיפָא: וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב.

על כך שואלים: משיב מחמת מאי [מה]? אילימא [אם נאמר] שמשיב מפני הכבוד, השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא [עכשיו ששנינו שהרי הוא שואל בשלום, וכי צריך לומר שהוא משיב]?! אלא כך יש לפרש: שואל שלום — מפני הכבוד, ומשיב שלום — לכל אדם. ואם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: "ובאמצע שואל מפני היראה, ומשיב".

מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה – הָשְׁתָּא מִשְׁאַל שָׁאֵיל, אַהֲדוּרֵי מִבָּעֲיָא? אֶלָּא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד: הַיְינוּ – דְּרַבִּי יְהוּדָה! דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם!

ואף כאן יש לברר משיב מחמת מאי [מה]? אילימא [אם נאמר] שמשיב מפני היראה — השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא [עכשיו ששנינו שהרי הוא שואל בשלום, צריך לומר שהוא משיב?] אלא ודאי כוונתו משיב שלום — אף מפני הכבוד. ואם כן, היינו [זוהי] בדיוק השיטה דרבי יהודה דתנן [ששנינו במשנה] שר' יהודה אומר: באמצע — שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים — שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ואם כן מה המחלוקת ביניהם?

חַסּוּרֵי מַחְסְרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד,

על כך אומרים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה ביטוי מסויים וכך היא שנויה בשלימותה]: בפרקים — שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב. ובאמצע — שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב, אלה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: באמצע — שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד,