רַב שֵׁשֶׁת כִּי כְּרַע – כְּרַע כְּחִיזְרָא, כִּי קָא זָקֵיף – זָקֵיף כְּחִיוְיָא.

ומענין הכריעות מסופר: רב ששת, כי [כאשר] כרע — כרע כחיזרא [כמקל] בבת אחת ובלא להשתהות. כי קא זקיף [כאשר היה זוקף] — זקיף כחיויא [זקף כנחש] המגביה את עצמו מעט מעט, להראות שאימת ה' עליו, בכריעתו ובזקיפתו (הבונה).

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ אָדָם מִתְפַּלֵּל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּתְפַּלֵּל ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״ וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״.

ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב בענין נוסח הברכות: כל השנה כולה אדם מתפלל וחותם בברכה השלישית של שמונה עשרה בנוסח "האל הקדוש", וכשהוא חותם את הברכה על השבת המשפט לישראל הוא חותם "מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים (הם המכונים "עשרת ימי תשובה", הכוללים את שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים ושבעת הימים שביניהם), שבהם מדגישים את מלכות ה', שאז מתפלל וחותם "המלך הקדוש", וכן "המלך המשפט", כלומר, המלך המגלה את עצמו במשפט.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר ׳הָאֵל הַקָּדוֹשׁ׳ – יָצָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה״. אֵימָתַי ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ – אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקָאָמַר ׳הָאֵל הַקָּדוֹשׁ׳.

ולעומת זאת ר' אלעזר אמר שאין להקפיד ואפילו אם אמר "האל הקדוש" באותם עשרה ימים — יצא ידי חובתו. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיה ה, טז), ומפרש: אימתי שייך לומר "ויגבה ה' צבאות במשפט", שהוא מתגלה במשפט — אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר [ואמר] שם בלשון "האל הקדוש", הרי שביטוי זה דיו להדגיש את רוממות ה', ואין צורך לשנות.

מַאי הֲוָה עֲלָהּ?

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על הלכה זו, לגבי פסק?

אָמַר רַב יוֹסֵף: ׳הָאֵל הַקָּדוֹשׁ׳ וּ׳מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט׳; רַבָּה אָמַר: ׳הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ׳ וְ׳הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט׳. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה.

ואף בכך נחלקו הדעות: אמר רב יוסף בדומה לשיטת ר' אלעזר: אין לשנות מן הנוסח הקבוע "האל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט"". רבה אמר כדעת רב: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרבה.

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ – נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִי מֵחֲטֹא לַה׳ מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם״.

ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש — נקרא "חוטא". וראיה לדבר מדברי שמואל שאחר שהוכיח קשות את העם נאמר: "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה" (שמואל א' יב, כג), הרי שאם היה חדל מהתפלל — היה זה חטא.

אָמַר רָבָא: אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא צָרִיךְ שֶׁיַּחֲלֶה עַצְמוֹ עָלָיו.

אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים, לא די שיתפלל עליו אלא צריך שיחלה עצמו עליו, בדאגה יתירה. מעתה באים לברר את מקור הלכה זו.

מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְאֵין גּוֹלֶה אֶת אָזְנִי״ – דִּילְמָא מֶלֶךְ שָׁאנֵי? – אֶלָּא, מֵהָכָא: ״וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי וגו׳״.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם לומר] שהוא משום דכתיב [שנאמר] שאמר שאול לאנשיו: "ואין חלה מכם עלי ואין גולה את אזני" וגו' (שמואל א' כב, ח), שנראה כי שאול, כתלמיד חכם, ראוי שידאגו לו עד כדי שיחלו עליו — מכאן אין ראיה גמורה, כי דילמא [שמא] מלך שאני [שונה הוא], ואולי דאגה יתירה כעין זו ראויה אך למלך לבדו. אלא מהכא [מכאן] יש להוכיח זאת: כאשר מספר דוד על שונאיו, דואג ואחיתופל שהיו תלמידי חכמים, אומר הוא: "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי "וגו' (תהלים לה, יג), הרי שעל תלמידי חכמים יש לדאוג ביותר, עד כדי לבישת שק וצום לבקש על הבראתם.

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים״.

ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו — מוחלין לו על כל עונותיו. שהמתבייש על עבירה סימן הוא שהגיע למאוס את העבירה בכלל, וגדול כוחה של בושה זו למחול לו על כל עוונותיו (הריא"ף). וראיה לדבר ממה שנאמר: "למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים" (יחזקאל טז, סג).

דִּילְמָא צִבּוּר שָׁאנֵי? – אֶלָּא, מֵהָכָא: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וַה׳ סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנַנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרְאָה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה״, וְאִילּוּ ״אוּרִים וְתֻמִּים״ לָא קָאָמַר

ואולם ראיה זו נדחית: דילמא [שמא] הצבור שאני [שונה], כי ממהרים למחול לציבור מליחיד. אלא הראיה, שאף יחיד נמחלים עוונותיו אם התבייש בעבירה שעשה, היא מהכא [מכאן] מהמסופר בשאול המלך ששאל באוב את שמואל ערב המלחמה עם הפלישתים: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי (וה') [ואלהים] סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א כח, טו). הרי ששאול מספר ששאל בנביאים וגם בחלומות, ואילו "אורים ותומים" לא קאמר [אמר] ששאל בהם, ולא נענה.

מִשּׁוּם דִּקְטַלֵיהּ לְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים.

וטעמו של דבר — משום דקטליה [שהרג] לנוב עיר הכהנים ונתבייש להזכיר אורים ותומים הנשאלים על ידי כהן, משום חטא נוב.

וּמִנַּיִן דְּאַחִילוּ לֵיהּ מִן שְׁמַיָּא – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל [וּ]מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ׳עִמִּי׳ – בִּמְחִיצָתִי.

ומסיימים: ומנין דאחילו ליה [שמחלו לו] לשאול על עוונותיו מן שמיא [השמים] — שנאמר שענה שמואל לשאול: "ויאמר שמואל אל שאול ומחר אתה ובניך עמי" (שם יט), ואמר ר' יוחנן, "עמי" משמעו לא רק שימות, אלא גם צד נחמה — במחיצתי בין הצדיקים, הרי שנמחלו לו עוונותיו.

וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּחִיר ה׳״.

ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] ומביאים ראיה אחרת לכך שנמחל לשאול, מהכא [מכאן], ממה שהגבעונים אמרו לדוד "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" (שמואל ב כא, ו). וודאי שהגבעונים אשר זעמו על שאול לא קראו לו "בחיר ה'". ועל כן יש להבין ביטוי זה שאינו מדברי הגבעונים, אלא יצתה בת קול ואמרה "בחיר ה'", שנמחלו עוונותיו, והוא נמנה בין הצדיקים הגמורים.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בֶּן זוּטַרְתִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: בִּקְשׁוּ לִקְבּוֹעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ – מִשּׁוּם טוֹרַח צִבּוּר.

ומכאן שבים אל נושא הפרק, ענין קריאת שמע. אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר ר' יהודה בר זבידא: בקשו חכמים לקבוע את פרשת בלק (ברכות בלעם) בקריאת שמע, שתהא חלק מן הקריאה שבכל יום, ומפני מה לא קבעוה — משום טורח צבור, שאין להטריח על הרבים בהוספת דברים.

מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ: ״אֵל מֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם״ – לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית וּפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת דִּכְתִיב בָּהֶן יְצִיאַת מִצְרַיִם!

ומעתה באים לברר מאי טעמא [מה טעם] רצו להכניס את פרשת בלק? אילימא [אם לומר] משום שהוזכרה בה יציאת מצרים, דכתיב [שנאמר] בה: "אל מציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג כב) — אין פרשה זו מיוחדת בכך, שהרי מצויות פרשות רבות אחרות שהוזכרה בהן יציאת מצרים, ואם כן לטעם זה לימא [יאמר] פרשת רבית (ויקרא כה, לה–לח), או פרשת משקלות (שם יט, לג—לז), דכתיב [שנאמר] בהן גם כן יציאת מצרים, וקצרות הן ואין בהן טורח ציבור.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ הַאי קְרָא: ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״.

אלא אמר ר' יוסי בר אבין: טעם הדבר הוא משום דכתיב [שנאמר] בה בפרשה זו האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד, ט), שיש בכך מעין הדברים שבקריאת שמע, "בשכבך ובקומך".

וְלֵימָא הַאי פְּסוּקָא וְתוּ לָא!

על כך שואלים: אם בשל פסוק זה בלבד חשובה פרשת בלק לאומרה בקריאת שמע, ולימא האי פסוקא [ויאמר אם כן פסוק זה] בלבד ותו לא [ולא עוד].

גְּמִירִי: כָּל פָּרָשָׁה דִּפְסַקָהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – פָּסְקִינַן, דְּלָא פְּסַקָהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – לָא פָּסְקִינַן.

ודוחים: אי אפשר לעשות כן, כי גמירי [למדנו] שכל פרשה שפסקה משה — פסקינן [פוסקים אנו] ומותר לנו לקרוא אותה לחוד, אבל פרשה שלא פסקה משה רבינו — לא פסקינן [אין אנו פוסקים] או מוציאים חלק ממנה. ולקרוא את פרשת בלק כולה לא רצו משום טורח הציבור.

פָּרָשַׁת צִיצִית מִפְּנֵי מָה קְבָעוּהָ?

ודנים עוד: פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע? שהרי מצד תוכנה אינה שייכת לפרשיות הקודמות!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: מִצְוַת צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם, עוֹל מִצְוֹת, וְדַעַת מִינִים, הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְהִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה.

אמר ר' יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים נוסף לענין יציאת מצרים, שהיא עיקר טעמה (מלוא הרועים): מצות ציצית, הזכרת יציאת מצרים, קבלת עול מצות, ואזהרה מפני דעת מינים, מפני הרהור עבירה של זנות, ומפני הרהור עבודה זרה.

בִּשְׁלָמָא הָנֵי תְּלָת – מִפַּרְשָׁן; עוֹל מִצְוֹת – דִּכְתִיב: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳״, צִיצִית – דִּכְתִיב: ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית וגו׳״, יְצִיאַת מִצְרַיִם – דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וגו׳״, אֶלָּא דַּעַת מִינִים, הִרְהוּר עֲבֵירָה, הִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן?

ומבררים את הדברים, בשלמא הני תלת מפרשן [נניח שלוש אלה הן מפורשות], שכן עול מצות מוזכר בפרשת ציצית במה דכתיב [שנאמר] בפסוק "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (במדבר טו, לט), ציצית מפורשת בכתוב, דכתיב [שנאמר] "ועשו להם ציצית וגו'" (שם לח), ואף יציאת מצרים מפורשת בכתוב, דכתיב [שנאמר]: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'" (שם מא). אלא שאר דברים שהוזכרו דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן [מנין לנו], היכן הם בה?

דְּתַנְיָא: ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ – זוֹ מִינוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים״, ״אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ – זֶה הִרְהוּר עֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״, ״אַתֶּם זוֹנִים״ – זֶה הִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים״.

כתשובה מביאים את מה דתניא [ששנינו בברייתא] שבה נדרשים הדברים ברמז מן הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (שם לט). "אחרי לבבכם" זו ההליכה אחרי הרהורי כפירה ומינות העשויים לעלות בלבו של אדם, וכן ראיה לדבר ממה שהוא אומר בכתוב: "אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (תהלים יד, א). ואילו ההליכה אחרי העינים "אחרי עיניכם" משמעה במקרא שזה להגרר אחרי הרהור עבירה של זנות, שאדם רואה וחומד, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג). "אתם זונים" — זה הזנות, מסמלת בדברי הנביאים גם עבודה זרה, וכן הוא אומר "וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים" (שם ח, לג).

מתני׳ מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא.

מצוה מן התורה להזכיר את יציאת מצרים בלילות. ואולם היו שחשבו שמצוה זו (כמצוות תפילין או ציצית) מיוחדת לימים ולא ללילות. ועל כן פסקו: מזכירין יציאת מצרים בלילות, בסמוך לקריאת שמע. ואמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ואף שהחזקתי בשיטה זו מכל מקום לא זכיתי, כלומר, לא הצלחתי לנצח (המאירי) ולהוכיח שחובה מן התורה היא לקיים את המנהג המקובל (הראב"ד) ובשל כך שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא והוכיח שהיא חובה.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. ׳יְמֵי חַיֶּיךָ׳ – הַיָּמִים, ׳כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׳ – הַלֵּילוֹת;

וכך דרש בן זומא: נאמר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). "ימי חייך" משמעו — הימים, ואילו הריבוי וההכללה מן המלה "כל" וכפי שנאמר "כל ימי חייך" באה להוסיף את הלילות.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ׳יְמֵי חַיֶּיךָ׳ – הָעוֹלָם הַזֶּה, ׳כֹּל׳ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

וחכמים שסברו כי אין חובה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בלילה, מפרשים את הרבוי "כל" בדרך אחרת. והם אומרים: "ימי חייך" — הימים בעולם הזה. "כל" — להביא (להוסיף) לימות המשיח.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים: וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם״!

הויכוח בין בן זומא וחכמים מבואר ביסודו במשנה, ובברייתא מובא המשכו. תניא [שנויה ברייתא], כנגד דברי חכמים ש"כל ימי חייך" משמעו ימות המשיח, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח! והלא כבר נאמר שהנביא ירמיהו מנבא שבימות המשיח "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" (ירמיה כג, ז—ח).

אָמְרוּ לוֹ: לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת עִיקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ.

טענה זו דחו החכמים ואמרו לו כי משמעות הדברים היא לא שלעתיד תעקר יציאת מצרים ממקומה ושלא יזכירוה עוד, אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכיות עיקר, ואותה יזכירו תמיד ויציאת מצרים טפל לו.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״.

וכיוצא בו אתה אומר: משמעות הביטוי "לא יאמר" או "לא יזכירו" אינה החלטית, ודבר זה נלמד מן הכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה, י), שאף שם הפירוש הוא