״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.״

"יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה" (ישעיה מה, ז).

לֵימָא: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא נוֹגַהּ!

על נוסחה של הברכה שואלים: ולימא [ויאמר] בנוסח הברכה: "יוצר אור ובורא נוגה" כדי לא לומר "חושך", שיש בו משום גנאי!

כְּדִכְתִיב קָאָמְרִינַן.

ומשיבים: כדכתיב קאמרינן [כפי שנאמר אנו אומרים], ואיננו משנים מנוסח המקרא.

אֶלָּא מֵעַתָּה: ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע,״ מִי קָא אָמְרִינַן כְּדִכְתִיב?! אֶלָּא, כְּתִיב ״רָע״ וְקָרֵינַן ״הַכֹּל״ לִישָּׁנָא מַעַלְיָא, הָכָא נַמִי – לֵימָא ״נוֹגַהּ״ לִישָּׁנָא מַעַלְיָא!

את התשובה הזו מתקיפים: אלא מעתה "עושה שלום ובורא רע", מי קא אמרינן כדכתיב [האם אומרים אנו כפי שנאמר]?! אלא כתיב [נאמר] "רע" וקרינן [ואנו קוראים] "הכל" שהוא לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה], שלא להזכיר "רע", ואם כן הכא נמי לימא [גם כאן יאמר] "נוגה", לישנא מעליא [בלשון נקיה]!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם.

אלא אמר רבא: הטעם שאנו מזכירים "בורא חושך" הוא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ועל ידי כך מצרפים את היום והלילה לאחדות שיש בה חלקים שונים.

בִּשְׁלָמָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם – כִּדְאָמְרִינַן: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ,״ אֶלָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ?

ומוסיפים לשאול: בשלמא [נניח] מדת לילה ביום מזכירים כדאמרינן [כפי שאמרנו]: "יוצר אור ובורא חושך", אלא מדת יום בלילה, היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה אותה]? שהרי בברכת המאורות בלילה אין מזכירים "יוצר אור"?

אָמַר אַבַּיֵי: ״גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר.״

אמר אביי: בכל זאת מזכירים מדת יום בברכת הלילה במילים "גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור".

וְאִידָךְ מַאי הִיא? – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אַהֲבָה רַבָּה.״ וְכֵן אוֹרִי לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי פְּדָת בְּרֵיהּ: ״אַהֲבָה רַבָּה.״

ושואלים: ואידך מאי היא [והאחרת מה היא]? מה הוא נוסחה של הברכה האחרת מברכות קריאת שמע? אמר רב יהודה אמר שמואל: "אהבה רבה". וכן אורי ליה [הורה לו] ר' אלעזר לר' פדת בריה [בנו], שיש לומר "אהבה רבה".

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵין אוֹמְרִים ״אַהֲבַת עוֹלָם״ אֶלָּא ״אַהֲבָה רַבָּה.״ וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״אַהֲבַת עוֹלָם,״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.״

ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין אומרים "אהבת עולם", אלא "אהבה רבה". ואף על פי כן רבנן אמרי [חכמים אומרים] שיש לומר "אהבת עולם", וכן הוא, הכתוב, אומר, וממנו סמך לכך: "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (ירמיהו לא, ב).

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִשְׂכִּים לִשְׁנוֹת, עַד שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ לְבָרֵךְ, מִשֶּׁקָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּאַהֲבָה רַבָּה.

ברכת "אהבה רבה" עניינה הזכרת אהבת ה' לנו, ושבח על התורה. ולכן אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע — צריך לברך ברכה מיוחדת על התורה. משקרא קריאת שמע — אין צריך לברך, שכבר נפטר ב"אהבה רבה", שאף משמעותה כברכה הרגילה על התורה. ואגב העיסוק בברכת התורה הובאו חילוקי דעות מה היא תורה לענין זה של חובת ברכה לפניה.

אָמַר רַב הוּנָא: לְמִקְרָא – צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וּלְמִדְרָשׁ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ;

אמר רב הונא: רק למקרא צריך לברך, כי הוא דבר ה', ואולם למדרש ההלכה הנובע מתוך המקראות — אינו צריך לברך.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לְמִקְרָא וּלְמִדְרָשׁ – צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לְמִשְׁנָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ;

ור' אלעזר אמר: למקרא ולמדרש שאף הוא בגדר הוצאת ההלכות מדברי המקראות עצמם צריך לברך, אבל למשנה אינו צריך לברך, שאינה אלא פסקי ההלכה כפי שיסדוה החכמים.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְמִשְׁנָה נַמִי צָרִיךְ לְבָרֵךְ, [אֲבָל לְתַלְמוּד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ].

ור' יוחנן אמר: אף למשנה נמי [גם כן] צריך לברך, כי היא כוללת את ההלכה הפסוקה והמחייבת, אבל לתלמוד שהוא העיון במשנה ובטעמיה, אין צריך לברך.

וְרָבָא אָמַר: אַף לְתַלְמוּד צָרִיךְ (לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ) [לְבָרֵךְ];

ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לחזור ולברך, כי התלמוד הוא האמצעי האמיתי לברר את משמעותן של ההלכות ואין לימוד תורה לאמיתו אלא בדרך זו. ודברים אלה נסמכים על הלכה למעשה שראו במנהגו של רב.

דַּאֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב לִתְנוּיֵי פִּרְקִין בְּסִפְרָא דְּבֵי רַב, הֲוָה מַקְדִּים וְקָא מָשֵׂי יְדֵיהּ וּבָרֵיךְ, וּמַתְנֵי לָן פִּרְקִין.

שאמר תלמידו רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] רב לתנויי פרקין ב"ספרא דבי רב" [ללמוד את פרקנו ב"ספר של בית רב", "תורת כהנים"] וראיתי שרב הוה [היה] מקדים וקא משי ידיה, ובריך, ומתני לן פרקין [ורוחץ את ידיו, ומברך, ושונה לנו את פרקנו]. ואם כן רואים מכאן שאף לפני לימוד והסברת "תורת כהנים" שהוא כלימוד גמרא — יש לברך.

מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

ומבררים: מאי [מה] נוסח הברכה אותה מברך? גם בנוסח ברכת התורה נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר שמואל: נוסחה הוא כשאר ברכות המצוות "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה".

וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בָּהּ הָכִי: הַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

ואילו ר' יוחנן מסיים בה הכי [מוסיף בה כסיום] כעין ברכה נוספת "הערב נא (עשה את הדברים עריבים) ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות (פיות) עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל".

וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: זוֹ הִיא מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת.

ורב המנונא אמר נוסח אחר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה". ועל כך אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות התורה, שבנוסחה הקצר היא מצרפת הודאה לה' על התורה וקילוס לתורה ולישראל,

הִלְכָּךְ לֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.

ומכיון שנאמרו בדבר זה שלוש נוסחות ברכה, אשר לכל אחת מעלה משלה, הוסכם כי הלכך [לכן] לימרינהו לכולהו [שיאמרו את כולן] כברכות התורה.

תְּנַן הָתָם, אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת! וְהֵם בֵּרְכוּ, וְקָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״שְׁמַע,״ ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ,״ ״וַיֹּאמֶר,״ וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת: אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

ומעתה שבים לעסוק בברכות קריאת שמע, ומביאים לשם כך מתוך תיאור נוהגי בית המקדש. תנן התם [שנינו שם] במסכת תמיד: בשחר אמר להם הממונה על סדרי המקדש, לכהנים אנשי המשמר: "ברכו ברכה אחת!". והם אנשי המשמר ברכו. ועוד קראו עשרת הדברות, ואת פרשיות "שמע", "והיה אם שמוע", "ויאמר" כרגיל בקריאת שמע. ועוד ברכו את העם שלש ברכות, שהן "אמת ויציב", שהיא הברכה שלאחר קריאת שמע, ועבודה, ברכה מיוחדת על קבלת הקרבנות ברצון לפני ה', בדומה לברכת "רצה" אשר בשמונה עשרה, וברכת כהנים בדרך תפילה ובלא נשיאת כפים (תוספות). ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא, כי ביום השבת מתחלפים משמרות הכהנים העובדים במקדש, ומוסיפים ברכה לכבוד המשמר הקודם. פרטים אחדים במשנה זו אינם ברורים למדי.

״מַאי בְּרָכָה אַחַת״? כִּי הָא דְּרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבָּא אִקְלְעוּ לְהַהוּא אַתְרָא, בָּעוּ מִנַּיְיהוּ: ״מַאי בְּרָכָה אַחַת״? לָא הֲוָה בִּידַיְיהוּ. וְאָתוּ שַׁיְילוּהוּ לְרַב מַתָּנָה, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָתוּ שַׁיְילוּהוּ לְרַב יְהוּדָה, אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל ״אַהֲבָה רַבָּה.״

ראשית: מאי [מהי] "ברכה אחת" שהורה הממונה לברך? איזו ברכה היא? ומסופר: כי הא [כמו זה] שאירע שר' אבא ור' יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא [נזדמנו למקום אחד] שלא נתפרש שמו, בעו מנייהו [שאלו מהם] בני המקום: מאי [מהי] "ברכה אחת" הכתובה במשנה? לא הוה בידייהו [היה בידם] תשובה. ועל כן אתו שיילוהו [באו ושאלוהו] את רב מתנה וגם הוא לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתו שיילוהו [הלכו אז ושאלו] את רב יהודה. והוא אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר שמואל, "אהבה רבה" היא הברכה האחת שהיה משמר הכהנים מברך.

וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״יוֹצֵר אוֹר.״ כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אֲמַר: הָא דְּרַבִּי זְרִיקָא לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר, דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת – בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

תשובה אחרת לשאלה זו אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אמר ר' שמעון בן לקיש: ברכה זו היא "יוצר אור". בבבל שמעו את דברי ר' שמעון בן לקיש בצורה זו. ואולם כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר שלא כך היה המעשה, והא [הלכה זו] שאמר ר' זריקא בשם ריש לקיש לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמר] אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים של ריש לקיש וממסקנתם נאמר]. שאמר ר' זריקא אמר ר' אמי, אמר ר' שמעון בן לקיש: זאת אומרת, כלומר, ניתן להסיק מהביטוי "ברכו ברכה אחת" שבמסכת תמיד כי ברכות שלפני קריאת שמע אין מעכבות זו את זו. שאם אמר רק אחת מהן יצא ידי חובה באותה שאמר, כי שתי הברכות אינן תלויות זו בזו ומכאן הסיק ר' זריקא שדעת ריש לקיש שברכה אחת זו היא "יוצר אור". מדברי ר' שמעון בן לקיש הסיקו שלדעתו הברכה האחת היא ברכת "יוצר אור".

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״יוֹצֵר אוֹר״ הָווּ אָמְרִי – הַיְינוּ דִּבְרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, דְּלָא קָא אָמְרִי ״אַהֲבָה רַבָּה״;

וכך היתה דרך השיקול של אותם חכמים: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי "יוצר אור" הוו אמרי [היו אומרים], היינו [זהו] המובן של דברי ריש לקיש ברכות אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי [שאינם אומרים] "אהבה רבה" אלא רק ברכת "יוצר אור" לבדה, ואף על פי כן יצאו ידי חובת ברכה זו.