אָמַר רַבִּי חָנָן: אֲפִילּוּ בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת אוֹמֵר לוֹ לְאָדָם לְמָחָר הוּא מֵת – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא״.

וכן אמר ר' חנן: אפילו בעל החלומות, אף אם בחלום אמיתי הבא על ידי מלאך (מעין הברכות), אומר לו לאדם בחלומו כי למחר הוא (כלומר, אתה) מת — אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר: "כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא" (קהלת ה, ו). ואף שנראה לו כי החלום אמיתי הוא, אפשר לחשוב אותו לדבר הבל ולבטוח בה'.

מִיָּד: ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְיִתְפַּלֵּל אֶל ה׳״.

לאחר ששמע חזקיהו את הנבואה הקשה, מיד "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיה לח, ב).

מַאי ״קִיר״? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִקִּירוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי״ וגו׳.

שואלים: מאי [מה] משמעות "קיר" לעניינו? כלומר, מדוע הסב חזקיה פניו לקיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: הרי זה ביטוי סמלי, ומשמעו שהתפלל אל ה' מקירות לבו, וכפי שאכן נאמר בכתוב אחר: "מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי" (ירמיה ד, יט).

רַבִּי לֵוִי אָמַר: עַל עִסְקֵי הַקִּיר. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה שּׁוּנַמִּית שֶׁלֹּא עָשְׂתָה אֶלָּא קִיר אַחַת קְטַנָּה – הֶחֱיֵיתָ אֶת בְּנָהּ, אֲבִי אַבָּא שֶׁחִפָּה אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ״זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״

ר' לוי אמר: חזקיהו התכוון להזכיר על עסקי קיר, וכך אמר לפניו, לפני ה': רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא עלית קיר אחת קטנה עבור הנביא אלישע החיית את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו. אמר חזקיהו בתפילתו: "ויאמר אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול" (ישעיה לח, ג).

מַאי ״וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁסָּמַךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה. רַבִּי לֵוִי אָמַר: שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת.

ושואלים מאי [מהו] במיוחד "והטוב בעיניך עשיתי"? ובכך נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר רב שהזכיר את זכותו שסמך גאולה לתפלה עם הנץ החמה, ולא איחר לישון כמנהג המלכים (עיון יעקב). ואילו ר' לוי אמר: שגנז ספר רפואות, שהיו הכל סומכים עליו.

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים שיש בהם משום חידוש עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו (הסכימו עמו) חכמי דורו, ועל שלשה לא הודו לו.

עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת – וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת – וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּירֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים – וְהוֹדוּ לוֹ.

על שלשה אלה הודו לו: גנז ספר רפואות — והודו לו. כתת נחש הנחשת שנעשו בו נסים לישראל (במדבר כא, ט), ומכיון שעשו אותו לעבודה זרה כיתת אותו (מלכים ב יח, ד) — והודו לו. גירר עצמות אביו המלך אחז שהיה רשע על מטה של חבלים, שלא נהג בקבורתו כבוד הראוי למלך (יעויין בדברי הימים ב כח, כז) — והודו לו חכמים.

וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן – וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר – וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

ואילו על שלשה מעשים אחרים שעשה לא הודו לו חכמי דורו: סתם מי גיחון (הוא נחל השילוח) והעביר את מימיו אל תוך העיר בניקבה (שם לב, ל) — ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם (שלחם) למלך אשור (מלכים ב יח, טז) — ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן, שהחליט על תוספת חודש נוסף לעיבור השנה בחודש ניסן עצמו, בעוד שהעיבור צריך להיעשות לכל המאוחר בחודש אדר (עיין דברי הימים ב ל, ב).

וּמִי לֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּהוּ: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ – זֶה נִיסָן וְאֵין אַחֵר נִיסָן?!

על מעשהו זה של חזקיהו תמהים: ומי לית ליה [האם אין לו] לחזקיהו, האינו מסכים לדבר המקובל כי "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב), שמשמע ממנו: זה ניסן ואין אחר ניסן?! וכיצד יכול היה להוסיף עוד ניסן אחד, שלא ככתוב בתורה?

אֶלָּא, טָעָה בְּדִשְׁמוּאֵל; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן, סְבַר: ״הוֹאִיל וְרָאוּי״ לָא אָמְרִינַן.

ומשיבים כי לא כך היה מעשה אלא, חזקיהו טעה בשיטתו של שמואל (טעה בהלכה אשר לאחר דורות ניסח אותה שמואל), שאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של חודש אדר, הואיל וראוי לקובעו ליום זה כראש חודש ניסן. כי ביום השלושים של כל חודש עשויים לבוא עדים אשר ראו את הירח בחידושו, ועל ידי כך קובעים כי זה הוא היום הראשון בחודש הבא. על כן אין לעבר את השנה ביום שלושים של אדר, כיון שיש אפשרות שיום זה יהא היום הראשון בניסן, ולכן לא היתה דעת חכמי הדור נוחה כשעיבר המלך את השנה ביום שלושים באדר. ואולם חזקיהו עצמו סבר: "הואיל וראוי" — לא אמרינן [איננו אומרים], שלדעתו אין להמנע מעיבור השנה ביום זה, רק משום האפשרות.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ – תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, וְכָל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת אֲחֵרִים – תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ.

ומתוך העיון בתפילת חזקיהו, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן זמרא: כל התולה תפילה או בקשה בזכות עצמו, אף כשה' נענה לו — תולין לו בזכות אחרים. ולהיפך, וכל הצנוע ותולה תפלתו בזכות אחרים — תולין לו בזכות עצמו.

מֹשֶׁה תָּלָה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ – תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית״;

וראיה לדבר ממשה רבינו, שכן משה כשביקש מחילה מה' על חטא העגל תלה בזכות אחרים, שנאמר: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם " (שמות לב, יג). וכאשר מסופר המעשה תלו לו את סליחת ה' בזכות עצמו, שנאמר: "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" (תהלים קו, כג).

חִזְקִיָּהוּ תָּלָה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ״ – תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי״. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: ״הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר״? – אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁיגֵּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם – מַר הוּא לוֹ.

חזקיהו שתלה את בקשתו בזכות עצמו, דכתיב [שכן נאמר] : "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך" וגו' (ישעיהו לח, ג), וכשנענה ה' לבקשתו תלה לו בזכות אחרים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב יט, לד), ולא הזכיר את זכותו של חזקיהו. והיינו [וזהו] מאמרו של ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי " (ישעיהו לח, יז) — שאפילו בשעה ששיגר (שלח) לו הקדוש ברוך הוא שלום, ובישר לו שיחלים מחוליו — מר הוא לו, שלא התחשב ה' בזכותו שלו.

״נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה״.

מאחר שהוזכרה עליית הקיר שעשתה האשה השונמית עבור הנביא אלישע, עוסקים עתה בכל אותה פרשה. השונמית הציעה לבעלה: "נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן וכסא ומנורה והיה בבואו אלינו יסור שמה" (מלכים ב ד, י).

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: עֲלִיָּיה פְּרוּעָה הָיְתָה, וְקֵירוּהָ, וְחַד אָמַר: אַכְסַדְרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה, וְחִלְּקוּהָ לִשְׁנַיִם.

ונחלקו רב ושמואל בדעותיהם מה היתה אותה "עלית קיר", חד [אחד מהם] אמר: עלייה (קומה שניה) היתה להם על גגם, ופרועה (שאינה מקורה בגג) היתה, וקירוה (עשו לה תקרה). וחד [אחד מהם] אמר: אכסדרה גדולה היתה (מעין מרפסת סגורה) וחלקוה לשנים.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אַכְסַדְרָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״קִיר״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עֲלִיָּיה – מַאי ״קִיר״?

ומעירים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאכסדרה היתה זו וחילקוה לשנים, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי "קיר", שכל מה שהיה עליהם לעשות היה לבנות קיר באכסדרה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, מאי [מה משמעות] הביטוי "קיר"? ומשיבים: הוא מפרש "קיר" מלשון קירוי, שהיתה זו עליה

שֶׁקֵּירוּהָ.

שקירוה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״עֲלִיָּיה״ – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״עֲלִיַּית״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַכְסַדְרָה – מַאי ״עֲלִיַּית״?

ומצד שני, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי "עלית". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהיתה זו אכסדרה מאי [מה] משמעות הביטוי "עלית"?

מְעוּלָּה שֶׁבַּבָּתִּים.

ומשיבים: לדעתו מאי [מה פירוש] "עלית" — מעולה שבבתים, ולאו דווקא מקום גבוה.

״וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה״.

ואגב ענין זה מביאים את דברי האשה השונמית לבעלה בענין הנביא אלישע: "ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה".

אָמַר אַבַּיֵי, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת – יֵהָנֶה, כֶּאֱלִישָׁע, וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת – אַל יֵהָנֶה, כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם – בֵּיתוֹ עִמּוֹ.

אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: אדם גדול הרוצה להנות מנדבת לבם של מכבדיו — יהנה, ואין פסול בדבר, כאלישע שנהנה מן השונמית ומאחרים. ושאינו רוצה להנות — אל יהנה, כמו שנהג שמואל הרמתי שלא נהנה מן הבריות כלל. ומניין לנו? — שנאמר: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'" (שמואל א' ז, יז). וכך ביאר ואמר ר' יוחנן: שכל מקום שהלך שם שמואל — ביתו עמו, שלקח עמו את כל הנצרך לו כדי שלא יהנה מן הציבור. ויכול אדם לבחור בכל אחת מדרכים אלה.

״וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִכָּאן, שֶׁהָאִשָּׁה מַכֶּרֶת בְּאוֹרְחִין יוֹתֵר מִן הָאִישׁ.

עוד מסופר בענין השונמית: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" (מלכים ב ד, ט), אמר ר' יוסי בר' חנינא: מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, שהרי השונמית הכירה לפני בעלה בגדולת הנביא.

״קָדוֹשׁ הוּא״, מְנָא יָדְעָה? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְחַד אָמַר: סָדִין שֶׁל פִּשְׁתָּן הִצִּיעָה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא רָאֲתָה קֶרִי עָלָיו.

ועוד בענין זה, השונמית אומרת "קדוש הוא" ושואלים: מנא [מנין] ידעה שכן הוא? בכך נחלקו רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו, וחד [ואחד מהם] אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו ואף שהפשתן לבן ביותר וכל כתם נראה עליו לא ראתה קרי עליו אף שעלול הדבר להתארע לאדם.

״קָדוֹשׁ הוּא״ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: הוּא קָדוֹשׁ, וּמְשָׁרְתוֹ אֵינוֹ קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ.

מהדגשת הדברים בפסוק זה "קדוש הוא" לומד ר' יוסי בר' חנינא כי השונמית רמזה בכך: הוא קדוש ואולם משרתו גיחזי אינו קדוש, שלא ראתה בו כל סימן קדושה (עיון יעקב). וגם כאן הכירה כראוי, וכפי שנאמר לאחר זמן: "ויגש גיחזי להדפה" (שם ד, כז), ואמר ר' יוסי בר' חנינא: שאחזה בהוד יפיה, כלומר, כשדחף אותה אחזה בדדיה, בדרך פריצות.

״עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד״ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין.

על דברי הפסוק "כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" (שם ד, ט), אמר ר' יוסי בר' חנינא משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: מפסוק זה למדים בדרך רמז שכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו — מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. ש"איש אלהים עובר עלינו תמיד", הרי זה כמו "תמיד".

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״.

ועוד בדיני התפילה, אמר ר' יוסי בר' חנינא משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל. ורמז לדבר ממה שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א).

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם לֹא עַל גַבֵּי כִּסֵּא, וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרַף, וְלֹא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״, וּכְתִיב: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.

תניא נמי הכי[שנויה ברייתא גם כן כך] האומרת: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא, ולא על גבי שרפרף, ולא במקום גבוה, ויתפלל, אלא במקום נמוך, ויתפלל. וטעמו של דבר — לפי שאין גבהות לפני המקום. וכתיב[ונאמר]: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו" (שם קב, א). שראוי לאדם שבתפילה ירגיש עצמו כעני המבקש בשפלות רוח.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״.

ועוד אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו שיצמידן זו לזו כרגל אחת, כדי להידמות בכך למלאכים, שנאמר עליהם: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז).

(אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן) וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״ לֹא תֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם.

אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ואמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו) — יש לפרשו: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. שאין לאכול בבוקר קודם התפילה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַּוֶּךָ״, אַל תִּקְרֵי ״גַּוֶּיךָ״ אֶלָּא ״גֵּאֶיךָ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה – קִבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: שאמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן, אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה, ואחר כך מתפלל — עליו הכתוב אומר את תוכחת הנביא בשם ה': "ואותי השלכת אחרי גוך" (מלכים א, יד, ט), וכוונתו לגבי כל אדם שאכל לפני שהתפלל, שהרי הוא משליך כאילו את ה' ומקדים לפניו את צרכי גוו, ואם כן הוא מעמיד את גאותו והכרת ערכו לעומת ה' (מהרש"א), שכן אל תקרי [תקרא] "גוך", אלא כאילו היה כתוב "גאיך", ופירושו: כך אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה ועסק בצרכי עצמו קבל עליו מלכות שמים.

״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

שנינו במשנה שר' יהושע אומר שסוף זמן קריאת שמע של שחרית הוא עד שלש שעות. אמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר' יהושע.

״הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא הִפְסִיד״.

עוד שנינו במשנה כי הקורא מכאן ואילך, לאחר שעבר זמן קריאת שמע לא הפסיד, ושכרו כשל אדם הקורא בתורה. שהרי קריאת שמע פרק היא בתורה, והקורא בה, אף שלא בזמנה הריהו עוסק בתורה.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״יוֹצֵר אוֹר״.

על דברים אלה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר ברכת "יוצר אור" ושאר ברכות קריאת שמע, שכן ברכות אלה שייכות למצות קריאת שמע של שחרית, וכשקוראים קריאת שמע שלא בזמנה אין מקום לברכות.

מֵיתִיבֵי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ – תְּיוּבְתָּא דְּרַב חִסְדָּא! תְּיוּבְתָּא.

על כך מיתיבי[מקשים] ממה ששנינו בברייתא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. והוא היפך דברי רב חסדא. ומעירים: אכן, תיובתא[קושיה חמורה] היא על דברי רב חסדא, תיובתא[קושיא]. ואכן נדחים דבריו מפני דברי הברייתא.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מַאי ״לֹא הִפְסִיד״ – שֶׁלֹּא הִפְסִיד בְּרָכוֹת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בדיוק להיפך: מאי [מה] משמעות "לא הפסיד" ששנינו במשנה — שלא הפסיד ברכות, ומותר לו לברך ברכות אלה אפילו לאחר זמן הקריאה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה.

אָמַר רַבִּי מָנִי: גָּדוֹל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ יוֹתֵר מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מִדְּקָתָנֵי: ״הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה״, מִכְּלָל דְּקוֹרֵא בְּעוֹנָתָהּ – עֲדִיף.

בהקשר לדברי המשנה, אמר ר' מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה (בזמנה) יותר מהעוסק בתורה. וראיה לדבר — מדקתני [ממה ששנינו במשנה]: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. מכלל הדבר אתה למד כי הקורא קריאת שמע בעונתה — עדיף מזה שקורה שלא בזמנה ואינו אלא כקורא בתורה בלבד, שכן כשקורא קריאת שמע בזמנה הריהו מקיים באותה שעה גם מצוה של לימוד תורה וגם מצות קריאת שמע.

מתני׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בָּעֶרֶב – כָּל אָדָם יַטֶּה וְיִקְרָא, וּבַבֹּקֶר יַעֲמוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.

נחלקו בית שמאי ובית הלל על הדרך הראויה לקרוא בה את "שמע". בית שמאי אומרים: יש לקרוא את פרשיות קריאת שמע כמשמען של המילים הכתובות בהן, ועל כן כשקוראים את קריאת שמע בערב — כל אדם יטה (ישכב מעט על צדו) ויקרא קריאת שמע, ויקיים בזה "ובשכבך". ובבקר יעמוד ויקיים בזה "ובקומך", וכפי שנאמר: "בשכבך ובקומך".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״.

ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, לפי המצב הנוח לו, בין ביום בין בלילה. וראיה לדבר ממה שנאמר גם "ובלכתך בדרך", כאשר אינו לא מוטה ולא עומד (מאירי).

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״? – בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.

ואם כן לדעת בית הלל למה נאמר "בשכבך ובקומך" — לציון הזמן בלבד, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.

בקשר להלכה זו אמר ר' טרפון על עצמו: אני הייתי פעם אחת בא בדרך והפסקתי בדרכי והטתי לקרות כדברי בית שמאי, כי אף שר' טרפון עצמו היה מבית הלל, סבר כי לקיים את המצוה כדרך בית שמאי יהיה מהודר יותר, ומוסכם לכל הדעות. ואולם בכך סכנתי בעצמי באותה שעה מפני הלסטים.

אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוֹב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.

אמרו לו חכמים: כדי היית (ראוי היה לך) לחוב בעצמך, להתחייב בנפשך, אפילו במיתה, לפי שעברת על דברי בית הלל, וכפי שיבואר עוד ענין זה בגמרא.