מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהַחֲזִיר; שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.

לגוף דברי המשנה מעירים: מתניתין [משנתנו] דלא כי האי תנא [שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך כדי ליטול יונים, לא נחלקו אלא לאחר שעשה כרצונו בשובך השני, האם מותר להחזיר את הסולם לשובך הראשון שהיה עומד שם מתחילה. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּסוּלָּם שֶׁל שׁוֹבָךְ, אֲבָל בְּסוּלָּם שֶׁל עֲלִיָּה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים מִשּׁוּם רַבִּי דּוֹסָא: אַף מְדַדִּין בּוֹ.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בסולם של שובך שהכל יודעים שהוא מיוחד לכך, אבל בסולם של עליה המשמש לצרכים שונים — דברי הכל אסור, מפני החשד. ר' דוסא אומר: מטהו מחלון לחלון באותו שובך עצמו. אחרים אומרים משום (בשם) ר' דוסא: אף מדדין בו. כלומר, מוליכים מעט מעט את רגליו של הסולם.

בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. כִּי אָתוּ אֲמַר לְהוּ אֲבוּהוֹן: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיֶדְכֶם? אָמְרוּ לוֹ: סוּלָּם בָּא לְיָדֵינוּ, וְהִתַּרְנוּהוּ. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִסְרוּ מַה שֶׁהִתַּרְתֶּם.

מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא [יצאו אל הכפרים] לעסוק בעסקיהם. כי אתו [כאשר באו] חזרה למקומם אמר להו אבוהון [להם אביהם] ר' חייא: כלום מעשה כלשהו בא לידכם שהייתם צריכים לפסוק הלכה בעניינו? אמרו לו: ענין הולכת סולם של עלייה לשובך בא לידנו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם.

אִינְהוּ סְבוּר: מִדְּקָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּסוּלָּם שֶׁל עֲלִיָּה לָא פְּלִיגִי – מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר פְּלִיגִי. וְלָא הִיא, רַבִּי יְהוּדָה טַעֲמֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא קָא מְפָרֵשׁ.

ומסבירים, אינהו סבור [הם סברו]: מדקא [מכיון] שאמר ר' יהודה כי בסולם של עליה לא פליגי [אין חלוקים] בית הלל ובית שמאי, מכלל [מכאן] שהתנא קמא [הראשון] סבר פליגי [שחלוקים הם], וכיון שכך, לשיטת תנא קמא התירו בית הלל אף בסולם של עליה, ופסקו הם לשיטתם כתנא קמא. ולא היא ואין הדבר כן, כי ר' יהודה טעמיה [את טעמו] של התנא קמא קא [הוא] מפרש ולא בא לחלוק עליו, אלא לפרט ולפרש את דבריו.

מִמַּאי – מִדְּקָתָנֵי: מוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בְּסוּלָּם שֶׁל עֲלִיָּה פְּלִיגִי, הַאי ״מוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ״?! ״מוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם לְשׁוֹבָךְ״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: שֶׁל שׁוֹבָךְ – אִין, שֶׁל עֲלִיָּה – לָא.

ממאי [ממה] מסיק אתה זאת, מדקתני [ממה ששנה] התנא הראשון: מוליכין את הסולם משובך לשובך, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבסולם של עליה פליגי [נחלקו], אם כן האי [לשון זו] "מוליכין את הסולם משובך לשובך" איננה מדוייקת, ולשון "מוליכין את הסולם לשובך" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך היתה כוונת דבריו: בסולם של שובך — אין [כן], אולם של עליה — לא.

וְאִידָךְ: מִי קָתָנֵי ״סוּלָּם שֶׁל שׁוֹבָךְ״? ״מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ״ קָתָנֵי, וַאֲפִילּוּ לְכַמָּה שׁוֹבָכִין.

ושואלים: ואידך [והאחרים] בני ר' חייא, מה היה טעמם? ומשיבים: מי קתני [האם שנה] שם "סולם של שובך"? "משובך לשובך" קתני [שנה] ובא הדבר ללמדנו שאפילו לכמה שובכים מותר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמְרוּ לוֹ: הִטּוּי סוּלָּם שֶׁל עֲלִיָּה בָּא לְיָדֵינוּ, וְהִתַּרְנוּהוּ. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִסְרוּ מַה שֶׁהִתַּרְתֶּם. אִינְהוּ סְבוּר: מַאי דְּקָא אָסַר תַּנָּא קַמָּא – קָא שָׁרֵי רַבִּי דּוֹסָא. וְלָא הִיא, מַאי דְּקָא שָׁרֵי תַּנָּא קַמָּא – קָא אָסַר רַבִּי דּוֹסָא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] לא כך היה המעשה אלא בשינוי מעט. אמרו לו: הטוי סולם של עליה בא לידנו והתרנוהו. כלומר, נשאלנו בענין סולם של עליה שהוצב סמוך לשובך מבעוד יום, האם מותר להסיטו מחלון לחלון אחר באותו שובך עצמו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם. ומסבירים, אינהו סבור [הם סברו]: מאי דקא אסר תנא קמא [מה שאסר התנא הראשון], קא שרי [התיר] ר' דוסא, שהתנא קמא אסר לטלטל סולם של עלייה כלל, ור' דוסא התיר להטותו מחלון לחלון. ולא היא, כי מאי דקא שרי [מה שמתיר] התנא קמא [הראשון] לטלטל סולם קא אסר [אסר] ר' דוסא, שלדעתו אפילו סולם של שובך מותר לטלטלו רק בדרך היטוי ולא בדרך הולכה.

״אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן״ וכו׳. אַלְמָא, גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא וּבֵית הִלֵּל לְקוּלָּא.

שנינו במשנה: אבל מטהו לסולם השובך מחלון לחלון באותו שובך עצמו, לדעת הכל. ומבררים: אלמא [מכאן יוצא] כי גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי היא לחומרא [להחמיר], ודעת בית הלל לקולא [להקל].

וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו לעיל (ביצה דף ב, א): השוחט חיה או עוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור באדמה באמצעות דקר ויכסה בעפר זה את דם השחיטה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן לצורך זה מבעוד יום. הרי שבית שמאי הם החוששים לכבוד ולשמחת יום טוב ולכך מקילים הם בענין כיסוי הדם, ובית הלל אינם חוששים לכך ולכך מחמירים הם בכיסוי הדם, אף שהדבר עלול למנוע משמחת יום טוב!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָּה. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיכָּא דֶּקֶר נָעוּץ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דֶּקֶר נָעוּץ – לָא.

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, שיש להחליף את שיטות התנאים והשיטה האמורה בשם בית הלל היא שיטת בית שמאי, ולהיפך. את דברי ר' יוחנן דוחים: ממאי [ממה] מוכרח אתה להגיע למסקנה קיצונית זו, הרי אפשר לפרש באופן אחר: דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] להתיר בכיסוי הדם אלא היכא דאיכא [במקום שיש] בו כבר דקר נעוץ ומוכן לצורך זה, שיש טעם להיתר זה, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא התירו.

וְאִי נַמִי: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָכָא אֶלָּא דְּשׁוֹבָכוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו, אֲבָל הָתָם לָא.

ואי נמי [או גם כן] אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] להתיר בשמחת יום טוב אלא משום ששובכו שעליו הוא מציב בסופו של דבר את הסולם מוכיח עליו שהוא מתכוין לדבר המותר, אבל התם [שם] לא, ואם כן אין זו סתירה ברורה כל כך.

אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא הָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִטּוֹל אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנַע מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וְזֶה אֲנִי נוֹטֵל.

אלא, חייבים אנו לחזור בנו מנוסחה זו, ולומר שדברי ר' יוחנן נאמרו לענין אחר. אי קשיא [ואם קשה] בענין פירוש שיטת בית שמאי ובית הלל שבשל כך הוצרך ר' יוחנן לומר כי יש להחליף את השיטות — הא קשיא [זה קשה], ממשנה אחרת, שאמרו בה: בית שמאי אומרים: לא יטול ביום טוב גוזלות יונים אלא אם כן נענע אותם גוזלות והכין אותם מבעוד יום, ובית הלל אומרים: אכן אין ליטול גוזלות ביום טוב אלא אם עשה הכנה מסויימת לכך מבעוד יום, אבל אין צורך בהכנה כנענוע אלא די במה שעומד מבעוד יום ואומר: זה וזה אני נוטל.

אַלְמָא: גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא וּבֵית הִלֵּל לְקוּלָּא, וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָּה.

אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ודעת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב, שלדעת בית שמאי יש להקל ולחפור בדקר ולכסות את הדם, משום שמחת יום טוב, ואילו לבית הלל יש להחמיר ואין לשחוט כלל אלא אם כן היה דקר מוכן מבעוד יום! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

וְדִלְמָא לָא הִיא; עַד כָּאן לָא אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיכָּא דֶּקֶר נָעוּץ,

ומקשים: ודלמא [ושמא] לא היא (אינו כן) ואפשר ליישב באופן אחר: עד כאן לא שמענו כי אמרי [שאמרו] בית שמאי להקל ולהתיר את כיסוי הדם ביום טוב, אלא היכא דאיכא [במקום שיש] דקר נעוץ