וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם שְׁחָטוֹ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, מִכְּלָל (דְּרֵישָׁא) בִּדְאִית לֵיהּ עָסְקִינַן.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של ברייתא זו]: ואם שחטו — אין מכסין את דמו, מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן [מכאן שבראשה, במקרה שיש לו במה לכסות עוסקים אנו], שהרי אם אין לו במה לכסות — מה טעם לומר שאין מכסים את דמו? ואם אכן יש לו במה לכסות, מדוע אם כן אין מכסים, או כשיטת ר' יהודה, או באפר כירה?

אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֵפֶר כִּירָה מוּכָן לְוַדַּאי וְאֵין מוּכָן לְסָפֵק.

אלא אמר רבה, כך יש לומר: אפר כירה שאמרנו שהוא מוכן — מוכן הוא כדי לכסות בו את הודאי אבל אין מוכן לספק, שאף על פי שדעתו היתה לכסות בעפר זה את דמו של מה שישחוט, בין ודאי בין ספק, מכל מקום אינו נחשב כמוכן לגבי הספק.

לְסָפֵק מַאי טַעֲמָא לָא – דְּקָא עָבֵיד גּוּמָּא, וַדַּאי נַמִי קָא עָבֵיד גּוּמָּא. אֶלָּא כִּדְרַבִּי אַבָּא – הָכָא נַמִי כִּדְרַבִּי אַבָּא.

ותוהים: לספק מאי טעמא [מה טעם] לא נחשב הוא כמוכן; אם תאמר משום דקא עביד [שהוא עושה] גומא בערימת האפר כאשר נוטל משם אפר לכיסוי, הלא לצורך שחיטת הודאי נמי קא עביד [גם כן הוא עושה] גומא, ואם יש בכך איסור — הלא האיסור קיים בכל מקרה! אלא על כרחך עליך לומר כדברי ר' אבא שעשיית גומה זו אינה נחשבת למלאכה, מאחר שבכך אינו אלא כמקלקל ופטור, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] בספק, אין חשש לכך וכדברי ר' אבא!

אֶלָּא: סָפֵק מַאי טַעֲמָא – דִּלְמָא עָבֵיד כְּתִישָׁה. וַדַּאי נַמִי – נִגְזוֹר מִשּׁוּם כְּתִישָׁה! וַדַּאי כִּי קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה – אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.

אלא יש לחזור בנו ולומר טעם אחר: ספק מאי טעמא [מה טעם] אסור — דלמא עביד [שמא ישכח ויעשה] בעפר הזה גם כתישה כדי להכשירו שיהיה ראוי לכיסוי, אבל יש להקשות שוב: שאם כן ודאי נמי [גם כן] נגזור לאסור לכסות בו משום שהוא עושה בו כתישה! ומשיבים: אין זו קושיה, כי כשהוא מקיים מצוות כיסוי בדם הודאי, גם כי קא עביד [כאשר הוא עושה] כתישה, אתי [באה] מצות עשה של כיסוי הדם ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה של חילול יום טוב.

אֵימַר דְּאָמְרִינַן ״אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה״ כְּגוֹן מִילָה בְּצָרַעַת, אִי נַמִי סָדִין בְּצִיצִית,

ומקשים על כך: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] את הכלל שאתי [באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה במקרים כגון שיש מילה בצרעת. שיש מצוות לא תעשה בתורה, האוסרת לחתוך את נגע הצרעת מן הבשר, אולם אם היה נגע הצרעת על ערלתו של תינוק — מותר לחתוך את הערלה בשעת מילת התינוק, אי נמי [או גם כן] מקרה כגון סדין של פשתן שמשתמשים לצרכו בציצית של צמר, אף על פי שפשתן וצמר הם כלאים ואסור לחברם יחד.

דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו – קָא מוֹקִים לַעֲשֵׂה, הָכָא, בְּעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו – לָא מוֹקִים עֲשֵׂה! הָא לָא קַשְׁיָא; דְּבַהֲדֵי דְּכָתֵישׁ קָא מְכַסֵּי.

שבמקרים כגון אלה בעידנא דקא מעקר [באותו זמן עצמו שהוא עוקר] את הלאו [מצות לא תעשה] — קא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה על ידי אותו מעשה עצמו. אולם הכא [כאן] לענין כיסוי הדם, הרי הם שני מעשים נפרדים, שהרי בעידנא דקא מעקר [בזמן שהוא עוקר] את הלאו — לא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה, שהרי בתחילה הוא כותש ועובר בכך על לאו, ורק אחר כך הוא מקיים את מצוות העשה בכיסוי הדם! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כי אפשר לומר דבהדי דכתיש קא מכסי [שבתוך כדי שהוא כותש הוא מכסה] את הדם בעפר זה שנכתש, ונמצא מקיים מצות עשה באותה פעולה שבה נעקרה מצות לא תעשה.

סוֹף סוֹף, יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!

ומקשים מצד אחר: סוף סוף הלא יום טוב יש בו גם מצות עשה לשבות בו, וגם מצות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכה, ואין עשה בלבד דוחה את לא תעשה ועשה!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵפֶר כִּירָה דַּעְתּוֹ לְוַדַּאי, וְאֵין דַּעְתּוֹ לְסָפֵק.

אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו ולומר כך, אמר רבא: אפר כירה מתחילה דעתו להשתמש בו לדבר שמצוותו ודאי, ואין דעתו לשימוש בו לצורך הספק. שכל דבר שלא היה בדעתו מראש להשתמש בו, אסור לעשות בו שימוש ביום טוב.

וְאַזְדָא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה – מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר, דַּם צִפּוֹר – אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבא בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]; שאמר רבא: הכניס עפר על דעת לכסות בו צואה, שאם יטיל תינוק צואה בבית ביום טוב, יכסה אותה בעפר. שעפר זה מותר לכסות בו גם דם צפור או חיה שהוא שוחט. שכיון שהכין עפר אפילו לצורך הספק, שהרי יתכן שלא יטיל התינוק צואה ולא יצטרך לו כלל, בודאי נתכוון להשתמש בעפר זה כדי לכסות בו גם דם ציפור שהכינה מבעוד יום לשחיטה. אבל אם הכין את העפר מתחילה על מנת לכסות בו דם צפור — אסור לכסות בו צואה כי לא ידע מראש שתהא צואה שיצטרך לכסותה. שאף שהיתה כוונתו מראש להשתמש בעפר, לא היתה כוונתו אלא לשימוש ודאי, ולא לספק כמו כיסוי צואה.

נְהַרְבְּלָאֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר – מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.

נהרבלאי אמרי [חכמי נהרבלא היו אומרים]: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור — מותר לכסות בו צואה ואין לומר שלא היתה דעתו לכך.

אָמְרִי בַּמַּעַרְבָא: פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לָהּ: רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא. חַד אָמַר: כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה, וְחַד אָמַר: כּוֹי אֵינוֹ כְּצוֹאָה.

אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: פליגי בה [נחלקו בענין זה] ר' יוסי בר חמא ור' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא (הוא רבא סתם שבתלמוד הבבלי) ור' זירא. חד [אחד מהם] אמר: כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה), הרי הוא לענין זה כצואה, שאם הכניס לביתו עפר כדי לכסות בו את הצואה, מותר להשתמש בו גם לצורך כיסוי דם שחיטת הכוי, שזה וזה ספק. וחד [ואחד מהם] אמר: כוי אינו כצואה, שצואה דעתו עליה, ולכך דינה לענין זה כודאי, אבל כוי אינו אלא בכלל הספיקות ואסור להשתמש לכיסוי דמו בעפר שהוכן לצורך הצואה.

תִּסְתַּיֵּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה – מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר, דַּם צִפּוֹר – אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה, תִּסְתַּיֵּים.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרבא הוא שאמר כי כוי הרי הוא כצואה, שהרי אמר רבא: הכניס עפר כדי לכסות בו צואה — מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור — אסור לכסות בו צואה. משמע: שדעתו לודאי ולא לספק, אם כן הוא הדין אף בכוי. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היתה המחלוקת.

רָמִי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא אֲמַר: כּוֹי הַיְינוּ טַעֲמָא דְּלָא מְכַסֵּינַן – גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת חֶלְבּוֹ.

רמי בריה [בנו] של רב ייבא אמר טעם אחר: כוי היינו טעמא דלא מכסינן [זהו הטעם שאין אנו מכסים את דמו], לא מחשש איסור מלאכה שיש בכיסוי כזה אלא גזירה משום התרת חלבו. שאם יכסו את דמו יחשבו הכל שכוי הוא חיה גמורה, וידוע כי חלב חיה (שלא כבהמה) מותר באכילה.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי. בַּחוֹל אָמְרִי: לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ הוּא צָרִיךְ.

ומקשים: אי הכי [אם כן], אפילו ביום חול נמי [גם כן] לא יכסו את דמו מפני חשש זה! ומשיבים: ביום חול אמרי [אומרים] האנשים כי לנקר [לנקות] את חצרו הוא צריך והוא מכסה את הדם מפני נוי החצר ולא מפני מצות הכיסוי.

שָׁחַט בָּאַשְׁפָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: ואם שחט באשפה במקום המיוחד לזרוק בו גרוטאות ואשפה, שהכל יודעים שאין דואגים לנקיונה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז ברור שכוונתו לכיסוי הדם! או אם בא לימלך (לשאול) בחכם מה לעשות, אם לכסות או לא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? איך נפסוק לו?

אֶלָּא: בַּחוֹל [אִי נַמִי] מְסַפְּקָא – אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: זִיל טְרַח וְכַסֵּי. בְּיוֹם טוֹב, אִי מְסַפְּקָא – מִי אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן זִיל טְרַח וְכַסֵּי?

אלא כך יש לומר: ביום חול אי נמי מספקא [אם גם הדבר מסופק] בכל זאת אמרי ליה רבנן [אומרים לו חכמים]: זיל [לך] טרח וכסי [וכסה], שהרי יש ספק מצוות כיסוי, אולם ביום טוב אי מספקא [אם מסתפק לו] בכגון זה — מי אמרי ליה רבנן [האם אומרים לו חכמים] זיל [לך] טרח וכסי [וכסה]? ומשום כך אין מכסים את דמו כדי להדגיש על ידי כך שאיננו חיה ממש.

תָּנֵי רַבִּי זֵירָא: לֹא כּוֹי בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְנִתְעָרְבוּ דָּמָן זֶה בָּזֶה – אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

תני [שנה] ר' זירא ברייתא זו: לא כוי בלבד אמרו שאין לכסות את דמו ביום טוב, אלא אפילו שחט בהמה שאין דמה צריך כיסוי, וכמו כן שחט גם חיה ועוף שדמם חייב בכיסוי ונתערבו דמן זה בזה — אסור לכסותו ביום טוב.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יַאסִינִיאָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת, אֲבָל יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת – מוּתָּר.

אמר ר' יוסף בר יאסיניאה: לא שנו הלכה זו אלא כשאין יכול לכסותו את כל דם התערובת בדקירה אחת, אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת — מותר. שכיון שכל הדם ניתן לכיסוי בדקירה אחת, לכך, אף שבאותה פעולה הריהו מכסה גם את דם הבהמה שאינו צריך כיסוי, מכל מקום כיון שאינו עושה אלא פעולת כיסוי אחת, אין לייחס חשיבות לכך שאף דם הבהמה מתכסה.

פְּשִׁיטָא. מַהוּ דְּתֵימָא: נִגְזֹר דְּקִירָה אַחַת אַטּוּ שְׁתֵּי דְּקִירוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומעירים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו, שכיון שמכסה אותו בבת אחת בודאי מקיים מצוה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי נגזר איסור אפילו על דקירה אחת אטו [משום] שמא יבואו לעשות שתי דקירות, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.

אָמַר רַבָּה: שָׁחַט צִפּוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אֵין מְכַסִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב,

אמר רבה: מי ששחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו, את דמה, ביום טוב עצמו.