דְּשָׁמְעָה קָלֵיהּ בִּימָמָא.

דשמעה קליה ביממא [שהיא שומעת את קולו ביום], שביום אין הקול נשמע טוב כבלילה, וכל עוד הוא במרחק שעדיין ניתן לשמוע את קריאתו ביום, עדיין נחשב תרנגול זה כנמצא במחיצתה ואינה קולטת מן הארץ אלא ממנו.

עֲבַד רַב מָרִי עוֹבָדָא עַד שִׁתִּין בָּתֵּי.

ומספרים: עבד [עשה] רב מרי עובדא [מעשה] לסמוך על שיטה זו לאחר שבדק בערב יום טוב בקינה של התרנגולת ולא מצא בה ביצה והשכים ביום טוב ומצא, ובדק עד מרחק של שתין בתי [ששים בתים] מן התרנגולת ולא היה בכל התחום הזה תרנגול, ובכל זאת סמך על הימצאות תרנגול במרחק רב יותר והתיר את הביצה.

וְאִי אִיכָּא נַהֲרָא – לָא עָבְרָא, וְאִי אִיכָּא מַבְרָא – עָבְרָא. וְאִי אִיכָּא מֵיצְרָא – לָא עָבְרָא. הֲוָה עוֹבָדָא וְעָבְרָא אַמֵּיצְרָא.

ומעירים: ואי איכא נהרא [ואם יש נהר] באמצע, בינה לבין מקום התרנגול לא עברא [אין התרנגולת עוברת], אולם אי איכא מברא [אם יש מעבורת] — עברא [הריהי עוברת] על המעבורת, ואי איכא מיצרא [ואם יש רק מיצר, חבל צר המתוח לרוחב הנהר] — לא עברא [אין התרנגולת עוברת עליו]. ומעירים: אף על פי כן, הוה עובדא ועברא אמיצרא [היה מעשה שהתרנגולת עברה על המיצר], אלא שאין אנו סומכים על כך.

בְּמַאי אוֹקִימְתָא – בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא, מַאי אִירְיָא בָּדַק? כִּי לֹא בָּדַק נַמִי.

ועוד שואלים: במאי אוקימתא [במה מעמיד אתה ההלכה הזו] של ר' יוסי בן שאול שאסר את הביצה שנמצאה בקן בבוקר החג לאחר שבדק בערב החג ולא מצא בקן כלום — בדספנא מארעא [כאשר קלטה התרנגולת מן העפר], אם כן מאי איריא [מה שייך דווקא] בדק? כי [כאשר] לא בדק נמי [גם כן] תהא אותה ההלכה!

כִּי לֹא בָּדַק – אֵימָא מֵאֶתְמוֹל הֲוַאי. אִי הָכִי, כִּי בָּדַק נַמִי, אֵימָא יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הִיא, וְכַדְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא שְׁכִיחַ.

ומשיבים: כי [כאשר] לא בדק — אימא [יכול אתה לומר] שמאתמול הואי [היתה, נולדה, ביצה זו], ואין כל סיבה לאוסרה. ולכן אמר דווקא כאשר בדק, וברור לו שאינה מערב יום טוב. ומקשים: אי הכי [אם כך] כי [כאשר] בדק נמי אימא [גם כן אמור]: שמא יצתה רובה וחזרה למעי התרנגולת היא, וכדר' יוחנן! ומשיבים: מקרה זה כמו של ר' יוחנן שיוצאת רוב הביצה וחוזרת לא שכיח [מצוי], ואין לתלות בו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב: הַאי תּוּמָא שְׁחִיקָא סַכַּנְתָּא לְגִּלּוּיָא.

כיון שהוזכרו דברי ר' יוסי בן שאול שמסר בשם רב, מביאים עוד מה שאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא, סכנתא לגלויא [שום שחוק זה, יש בו סכנה משום גילוי], שאם לא כיסהו כראוי יש לחשוש שמא טעם ממנו הנחש והטיל בו את ארסו ואסור מחשש סכנת נפשות.

״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת״.

לאחר הדיון בענין ביצה שנולדה ביום טוב ובמה שמתגלגל ממנו, שבים אנו לפירושה של המשנה. נאמר שם שבית שמאי אומרים כי שיעור השאור להתחייב עליו בפסח הוא בכזית, ושיעור החמץ גדול יותר — בככותבת. ולדעת בית הלל שיעורם שוה.

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חָמֵץ, וְלָא בָּעֵי שְׂאוֹר, וַאֲנָא אָמִינָא: וּמַה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה – בְּכַזַּיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה לֹא כָּל שֶׁכֵּן? שְׂאוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי? לוֹמַר לְךָ: שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה.

ושואלים: מאי טעמיהו [מה טעמם] של בית שמאי? ומסבירים: אם כן, אם לא היה הבדל בין השיעורים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק איסור חמץ, ולא בעי [ואין צריך לכתוב] שאור, ואנא אמינא [ואני אומר] קל וחומר בעצמי: ומה חמץ שאין חמוצו קשה כל כך — שיעורו בכזית, שאור שחמוצו קשה — לא כל שכן. אם כן שאור דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי לכותבו במפורש? אלא על כרחך לומר לך ששיעורו של זה של החמץ לא כשיעורו של זה השאור, שלשאור שיעור אחר, קטן יותר.

וּבֵית הִלֵּל: צְרִיכִי; דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא שְׂאוֹר, הֲוָה אָמִינָא: מִשּׁוּם דְּחִמּוּצוֹ קָשֶׁה, אֲבָל חָמֵץ דְּאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ושואלים: ובית הלל מה אומרים על כך? לדעתם צריכא [צריכים] השיעורים להכתב בכל אחד משני המקרים בנפרד; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] שאור בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא נאסר בשיעור זה משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] לכתוב גם חמץ.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ – מִשּׁוּם דְּרָאוּי לַאֲכִילָה, אֲבָל שְׂאוֹר שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

אולם ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] חמץ בלבד, הייתי אומר: חמץ נאסר בשיעור זה משום שהוא עצמו ראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי בעצמו לאכילה אלא רק להחמיץ בו עיסה — אימא [אמור] שלא יהיה שיעורו כשיעור החמץ, על כן צריכא [צריך] לומר את שיעור האיסור בשניהם.

וּבֵית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ דְּרַבִּי זֵירָא? דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: פָּתַח הַכָּתוּב בִּשְׂאוֹר וְסִיֵּים בְּחָמֵץ, לוֹמַר לְךָ: זֶהוּ שְׂאוֹר זֶהוּ חָמֵץ.

ושואלים: וכי בית שמאי לית להו [אין להם, אינם סבורים] כדברי ר' זירא המובנים מאוד, שאמר ר' זירא על הכתוב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא" (שמות יב, יט), פתח הכתוב ב"שאור" וסיים בחמץ ("מחמצת"), לומר לך: לענין הלכה זהו שאור זהו חמץ! ואיך אם כן מחלקים בית שמאי בשיעוריהם?

לְעִנְיַן אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – לְעִנְיַן בִּיעוּר. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא יָלְפֵינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: יָלְפֵינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה.

ומשיבים: אכן, לענין שיעור לאיסור אכילה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחמץ ושאור שיעורם שווה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין חובת ביעור החמץ מן הבתים. בית שמאי סברי [סבורים] כי לא ילפינן [אין אנו לומדים] דין ביעור מדין אכילה, ובביעור חמץ יש לכל מין שיעור לעצמו, ובית הלל סברי [סוברים] כי ילפינן [לומדים אנו] דין ביעור מאיסור אכילה.

אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַחֲלוֹקֶת לְעִנְיַן בִּיעוּר, אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה – דִּבְרֵי הַכֹּל זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.

ומעירים: אתמר נמי [נאמר גם כן] הדבר במפורש על ידי אמוראים, שאמר ר' יוסי בר חנינא: מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין חובת ביעור, אבל לענין איסור אכילה — דברי הכל שיעורם של זה וזה בכזית.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאוֹר) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (חָמֵץ)״, זֶהוּ מַחֲלוֹקֶת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], נאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז) — בדין זה, העוסק בביעור החמץ זהו נושא המחלוקת שבין בית שמאי ובין בית הלל. שבית שמאי אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית. משמע שלענין מצות ביעור נחלקו, ולא לענין איסור אכילה.

״הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיו״ט״ וכו׳.

בועוד נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה לענין השוחט חיה ועוף ביום טוב אם לא הכינו עפר מבעוד יום כדי לכסות בו את דם השחיטה, אם מותר לחפור ביום טוב עצמו כדי להוציא עפר לכסות בו את הדם.

״הַשּׁוֹחֵט״ דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא, אֵימָא סֵיפָא: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יִשְׁחוֹט!

על לשון המשנה תוהים: השוחט, לשון זה משמעו דיעבד [כאשר נעשה הדבר] לאחר מעשה — אין [כן], אולם לעשות לכתחלה — לא, שאף בית שמאי מודים בכך, שאם לא כן, היה צריך לומר: שוחט אדם חיה ועוף ביום טוב. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], נאמר בה: ובית הלל אומרים: לא ישחוט. מכלל [מכאן] אתה למד שהתנא קמא [הראשון, בית שמאי] סבר ישחוט אפילו לכתחילה!

הָא לָא קַשְׁיָא; לֹא יִשְׁחוֹט וִיכַסֶּה קָאָמַר.

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], מה שאמרו בית הלל, משמעו: לא ישחוט ויכסה קאמר [אמר], שעיקר ההדגשה היא לומר שגם אם שחט לא יכסה, ואילו בית שמאי אומרים שאם שחט יכסה לכתחילה.

אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַּחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה, מִכְּלָל, דְּרֵישָׁא לָאו דִּיעֲבַד הוּא.

ומקשים על פירוש זה: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה, הלא נאמר בה: ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כן ענין לכתחילה ובדיעבד לא לענין כיסוי נאמר — מכלל דרישא [ראש תחילת המשנה] לאו [לא] דיעבד הוא אלא מדובר לכתחילה!

אֲמַר רַבָּה: הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לִימָּלֵךְ, כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: שְׁחוֹט, חֲפוֹר, וְכַסֵּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.

אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: "השוחט" האמור כאן איננו קביעה כללית מה לעשות, אלא יש להבין: אדם מסויים שהוא השוחט, שבא לימלך — כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים: אומר לו שחוט לכתחילה, חפור וכסה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

רַב יוֹסֵף אֲמַר, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לְהִמָּלֵךְ כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ חֲפוֹר שְׁחוֹט וְכַסֵּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.

רב יוסף אמר, הכי קאמר [כך אמר], כך פירוש הדברים במשנה, בניסוח שונה מעט: השוחט שבא להמלך כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים, אומר לו: לך חפור, שחוט וכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא, מָר וְרַבָּה בִּדְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב קָא מִפַּלְגִיתוּ? דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״, ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בֶּעָפָר״, מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה,

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לימא [האם לומר] כי מר [אדוני] רב יוסף ורבה חלוקים במה שאמר ר' זירא אמר רב קא מפלגיתו [נחלקים אתם]? שאמר ר' זירא אמר רב: השוחט חיה ועוף שיש בהם מצוות כיסוי הדם, צריך שיתן עפר למטה מתחת לדם ועפר למעלה, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג) — "וכסהו עפר" לא נאמר, אלא "בעפר", כלומר: הדם צריך להיות טמון בתוך העפר, מלמד איפוא הכתוב שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, ואם כן נאמר

דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְרַבָּה לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא?

דמר [שאדוני] אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' זירא ולכן צריך קודם לחפור, ורק לאחר כך, כשיש כבר עפר, לשחוט עליו. ורבה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' זירא?

אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְדִידִי בֵּין לְרַבָּה אִית לָן דְּרַבִּי זֵירָא, וְהָכָא בְּהָא קָא מִפַּלְגִינַן: רַבָּה סָבַר, אִי אִיכָּא עָפָר לְמַטָּה – אִין, אִי לָא – לָא, חָיְישִׁינַן דִּלְמָא מִמְלִיךְ וְלָא שָׁחֵיט. וּלְדִידִי (אַדְּרַבָּה), הָא עֲדִיפָא, דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְאִמְנוּעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אין הדבר כן, אלא בין לדידי [לשיטתי] בין לשיטת רבה אית לן [יש לנו, אנו מקבלים] את דברי ר' זירא. והכא בהא קא מפלגינן [וכאן בדבר זה אנו חלוקים]. רבה סבר: רק אי איכא [אם יש] עפר למטה — אין [כן] ישחוט, אי לא [אם אין] עפר מוכן כבר מלמטה — לא ישחוט כלל, ומדוע — חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט [חוששים אנו שמא ימלך בדעתו ולא ישחוט כלל] ונמצא שחפר ועשה גומא ביום טוב שלא לצורך כלל. ולדידי [ולשיטתי] אדרבה (להיפך) — הא עדיפא [דבר זה עדיף] שיתירו לו לחפור תחילה, דאי לא שרית ליה [שאם לא תתיר לו] לחפור על מנת לשחוט בכל מקרה — אתי לאמנועי [יבוא להמנע] משמחת יום טוב שבאכילת בשר.

״וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַּחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה״. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּקֶר נָעוּץ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהָא קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה! אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב:

ג שנינו במשנה: ומודים בית הלל שאם עבר ושחט — שיחפור בדקר ויכסה. אמר ר' זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ כבר באדמה מבעוד יום. ושואלים: ומה יועיל לו אם הדקר נעוץ והא קא עביד [והרי הוא עושה] כתישה, שהרי הוא צריך לכתוש את גושי האדמה כדי לעשות את העפר ראוי לכיסוי! אמר רב חייא בר אשי אמר רב: